קוד: ביאור:משלי כז22 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת:
אל:
משלי כז22: "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת, בַּעֱלִי - לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ
"
אפילו אם תכתוש (תטחן) את האויל (השטחי) בתוך מכתש, יחד עם הריפות (גרעיני דגן קשים), בעלי (מוט קשה) - הקליפה תסור מעל הגרעינים, אבל האיוולת לא תסור מעל האויל; הוא ימשיך להיצמד למחשבות השטחיות שלו.
האויל = השטחי; הריפות = גרעיני דגן קלופים (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם); מכתש = כלי שבו שמים הריפות כדי לכתוש אותן; עלי = מוט שבאמצעותו כותשים.
כתישה בעלי היא משל למכות וייסורים קשים, והפסוק מלמד שגם ייסורים קשים במיוחד לא יוכלו לגרום לאויל להתחיל להתעמק. לא משנה כמה צרות יבואו עליו, הוא לא ילמד מהניסיון, הוא יפרש את הצרות שלו באופן שטחי וימשיך לעשות שטויות. ייסורים יכולים להשפיע על התנהגות, אבל לא על אופן חשיבה.
"ושמא יאמר החכם, אני אתחבר עם האויל ואשביחנו בחברתי, לפיכך הודיעו הכתוב, שאין תקנה אל האויל בשום פנים
"
(רמ"ד וואלי).
"חוק חינוך חובה" נועד לגרום לנערים ללמוד ולהחכים; אולם, כמו כל חוק,
הוא יכול לשלוט רק בהתנהגות החיצונית של האדם ולא במחשבותיו. אפשר להכריח
תלמידים לבוא לבית-ספר; האם הכפיה הזאת יכולה גם להכריח אותם להתעמק
בלימודים ולהיות חכמים יותר?
בספר משלי מצאנו כמה פסוקים שונים בנושא זה:
הרעיון שאי אפשר לחנך אויל נזכר גם ב
משלי טו5: "אֱוִיל יִנְאַץ
מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם
" - האויל מבזה את הייסורים שהוריו מייסרים אותו בהם, כך שהכפיה אינה מועילה.
ומצד שני,
משלי כב15: "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר - שֵׁבֶט
מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ
":
כלומר, שבט מוסר (= מקל של ייסורים, משל לכפיה) דווקא כן יכול להרחיק את
האיוולת (= השטחיות) מליבו של הנער.
אפשר להסביר את ההבדל בין הפסוקים על-פי הגיל:
מלבי"ם מפרש את התואר
אויל באופן אחר: "האויל הוא המסתפק בחוקי החכמה ואינו מאמין בהם, ולכן לא יועילו לו הייסורים; מה שאין כן
הכסיל, שבלתי מסתפק בחוקי החכמה רק תאוותו תעוור עיניו, וכן
הפתי שאינו מסתפק בעצמו רק שנפתה לעצת אחרים... אלה יתייסרו [יושפעו לטובה מהייסורים]
"
(מלבי"ם על משלי כז22).