כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון

קוד: ביאור:משלי ג35 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

במסגרת לימודי ההוראה, פגשתי חברים העובדים כמורים, וחלק מהם טענו, שבמקרים מסויימים, הדרך היחידה להתמודד עם תלמידים שמפריעים בשיעור היא לפגוע בגאוה שלהם - אם באופן עקיף ע"י שאלת שאלות קשות שהם לא יודעים לענות עליהן, או באופן ישיר ע"י בדיחות המכוונות אליהם.

גישה זו מנוגדת, לכאורה, לדברי חז"ל: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (רבי אלעזר בן שמוע, אבות ד יב), דברים שגם נפסקו להלכה: "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא." (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה יב).

אולם, ייתכן שבמקרים מסויימים יש מקום להשתמש באמצעים מסוג זה, לא כדי לפגוע בכבוד התלמיד אלא כדי לנער אותו ולהוציא אותו מהגאוה והאדישות. כך נרמז בספר משלי:

משלי ג35: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן"

נחל = קיבל בירושה.

כבוד חכמים ינחלו = החכמים ראויים לקבל כבוד, הכבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם.

כסיל = השונא חכמה.

קלון = ההיפך מכבוד.

מרים = מרומם ומשפר.

וכסילים מרים קלון = הכסילים, השונאים חכמה, אינם ראויים לכבוד, הכבוד לא יועיל להם, הדבר שמועיל להם ומרומם אותם הוא דווקא הקלון; כשהכסילים רואים שהם בזויים ונקלים בעיני הבריות הם מתעוררים ומשתדלים לשפר את דרכם. הקלון מקל על האדם ומאפשר לו להשתנות בקלות רבה יותר (ראו כבוד - קלון).

וכך נפסק בהלכה: "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה... במה דברים אמורים? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים 'זרוק מרה בתלמידים'" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ד-ה; ראו מקורות רבים נוספים במאמר "זרוק מרה בתלמידים" מאת פרופ' נריה גוטל, התפרסם ב"תחומין" כו).

עד לפני דור או שניים, היה מקובל גם להכות תלמידים סוררים במקל, אך ספר משלי מפקפק ביעילות של שיטה זו לגבי כסילים (משלי יז10): "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (פירוט). הבעיה של כסילים אינה בגוף אלא בנפש, המלאה בבטחון עצמי מופרז, והדרך לטפל בבעיה זו היא על-ידי פגיעה בבטחון העצמי המופרז - על-ידי קלון.

איך זה מסתדר עם "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"? 

1. כי גם האדם עצמו צריך לפעמים לפגוע בכבוד של עצמו כדי לעורר את נפשו, כפי שכתב הרב שניאור זלמן מלאדי: "הבינונים... לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב: שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה... וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש... לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): "לב נשבר... רוח נשברה "... שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו... מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא-אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו. ואם-כן, הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם-כן להתאוות לדברים האסורים... ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים... לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל... עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה... וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל " לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו וגו' ", דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל. "באמת, עד מתי תסתיר לפני אור אין-סוף ברוך הוא..." (תניא חלק א כט). האדם מתייחס לתלמידו כפי שהוא מתייחס לעצמו.

2. חז"ל למדו מפסוק זה, שאסור ללמד לתואר רבני, תלמיד שאינו הגון; הם לא לימדו תלמידים כסילים, ולכן יכלו להגיד "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".