הודיה ואמת מצדיקים את קיומנו

מאת: אראל

תהלים ל10: " מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?! "

איזה בצע (רווח) יהיה לעולם בכך שאדום (אמות), בכך שארד אל השחת (הקבר)? האם אדם שמת ושב אל העפר יוכל להודות לך, ה'?! האם יוכל להגיד ולהודיע לכולם שאתה אל אמיתי ?

דקויות

המשורר מתאר את הדברים שאמר לה', כשקרא והתחנן אליו שיציל אותו מהמחלה. הוא מציג לה' טיעון "עסקי" כביכול:

בצע = תועלת ורווח; מה בצע = איזו תועלת תהיה לך מכך? זו שאלה רטורית שכוונתה: לא תהיה לך שום תועלת.

• בדמי = בכך שהדם שלי יישפך ( מצודות) , או בכך שאני אדום ואשתוק ( מלבי"ם) ; בכל מקרה זה משל למוות.
  
• ברדתי אל שחת = בכך שגופי יישחת, או בכך שארד אל בור הקבר; וגם זה משל למוות.
  
• עפר = אדם שגופו הפך לעפר; גם זה מציין מוות, כמו ב בראשית ג19: " כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב " ( פירוט).
  

המשורר אומר לה': "איזו תועלת תהיה לך אם אמות?!", ואז מפרט שתי תועלות שלא יהיו לה' אם ימות:

• היודך עפר?! = אדם שמת ונקבר בעפר כבר לא יכול להודות , להגיד תודה לה'.
  
• היגיד אמיתך?! = אדם שמת כבר לא יכול להגיד אמת , ללמד אחרים על מעשי ה' ועל תורתו (ראו האמת של ה').
  

מכאן ניתן ללמוד על שני דברים, שאם אנחנו עושים אותם, הם כביכול מביאים תועלת ורווח לה': הודיה ואמירת אמת. אלה הדברים, שאם אנחנו עושים אותם, אנחנו מצדיקים את קיומנו לפני ה'.

הקבלות

מה בצע?

הביטוי מזכיר את דברי יהודה, בראשית לז26: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ ?' " ( פירוט). ומעניין שיהודה הוא אבי-אביו של המשורר, והוא קשור לשני העניינים שנזכרו בפסוק:

• הודיה - כדברי לאה אמו כשילדה אותו, בראשית כט35: " וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'; עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה "
  
• הודאה על האמת - כדבריו בפרשת תמר, בראשית לח26: " וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי "
  

מצד שני, גם הרשעים משתמשים בביטוי זה,  מלאכי ג14: " אֲמַרְתֶּם 'שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת' ".

היודך עפר?

רעיון דומה נמצא בפסוקים נוספים:

• בתהלים קטו, המזמור מתחיל ב תהלים קטו1: " לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד; עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ " ומסתיים ב תהלים קטו17-18: " לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה; וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ ". אנחנו מבקשים שה' יציל אותנו ממוות למען כבודו, חסדו ואמתו; המתים אינם יכולים להלל את ה', אבל אנחנו ניצלנו ולכן נברך את ה' לעולם.
  
• בתפילת חזקיהו מלך יהודה כשהיה חולה, ישעיהו לח18: " כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ , מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ "; ישעיהו לח19: " חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם; אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ ".
  

ובתלמוד ( בבלי מסכת שבת ומקומות נוספים) מסופר, שכשהגיע זמנו של דוד למות, הוא ישב ועסק בתורה ובהודיה בלי הפסקה, ולכן מלאך המוות לא יכל לקחת את נשמתו.