קוד: ביאור:תהלים לה15 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
תהלים לה15: "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ, נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי, קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ
"
- וכשנפלתי ונעשיתי צולע וחלש, כל אותם "רֵעִים" שמחו לאידי ו נאספו כדי ליהנות מנפילתי; נאספו עליי למרוד בי אפילו אנשים נכים שאני עזרתי להם ותמכתי בהם, לא ידעתי (לא העליתי בדעתי) שהם יהיו כה כפויי-טובה; הם נקרעו מצחוק ולא דמו (לא שתקו) מרוב שמחה על נפילתי.
דוד המלך מביע כאן תרעומת קשה על כפיות-טובה. הוא מדבר על אנשים שעזר להם כשהיו חולים ונכים, התפלל עבורם והזדהה עם כאבם (פסוקים 12-14), ועכשיו כשהוא צולע - כל אותם נכים נאספים עליו למרוד בו.
מי הם אותם נכים? ומתי בדיוק קרה הדבר?
האדם היחיד שנקרא בתנ"ך
נכה הוא מפיבושת בן יהונתן בן שאול,
שמואל ב ד4: "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן
נְכֵה
רַגְלָיִם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן
מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל
וַיִּפָּסֵחַ; וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת
". דוד עשה איתו חסד גדול ונתן לו לאכול על שולחנו (שמואל ב ט). אולם, כשאבשלום מרד בו, מפיבושת לא הצטרף אליו. כשעבדו ציבא בא לעזור לדוד,
שמואל ב טז3: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ?' וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ 'הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַים, כִּי אָמַר 'הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי''
". בין אם דבריו של ציבא היו נכונים או לא, באותו זמן דוד האמין לו, ומכאן תלונתו על
הנכים השמחים לאידו.
אבל מפיבושת הוא רק אחד - מדוע נאמר נכים ברבים?
כשדוד ברח מפני אבשלום, היה עוד אדם ששמח לאידו, גם הוא מבית שאול,
שמואל ב טז5: "וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל
"...
שמואל ב טז8: "הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תחתו[תַּחְתָּיו], וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה
"...
שמואל ב טז13: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ, וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ
בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר
". המילה
בצלעי רומזת לאותו אירוע שקרה
בצלע ההר (צלע = צד,
צולע = אדם ההולך נטוי על צידו).
אם כך, ייתכן שהמילה
נכים רומזת לא רק למפיבושת אלא לכל בית שאול - הבית שספג
מכה קשה מיד הפלשתים. כשבית שאול הוכה, דוד התאבל עליהם וקונן עליהם כאחים,
שמואל ב א26: "צַר לִּי עָלֶיךָ
אָחִי יְהוֹנָתָן
"; אולם כשדוד נאלץ לברוח בגלל מרד אבשלום, השאריות של בית שאול - מפיבושת ושמעי בן גרא - שמחו לאידו.
1.
קרעו באופן מטאפורי - הלעג של הנכים גורם לי כאב עצום כאילו הם קורעים את בשרי: "קרעו ולא דמו - אילו היו קורעין את בשרי, לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני
" (רש"י).
2.
קרעו את פיהם מרוב צחוק. "קרעו - כן יקרא פתיחת הפה לשחוק...
ולא דמו - ולא שתקו.
קרעו ולא דמו - והמה פותחים פיהם בשחוק, ואינם יכולים להתאפק ולשתוק מן השחוק
" (מצודות). מכאן המקור לביטוי בלשון ימינו "נקרעתי מצחוק".... (ע"פ
חגי הופר).
יעקב אבינו היה צולע,
בראשית לב32: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא
צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ
" (פירוט).
גם דוד המלך סבל מצליעה,
תהלים לח18: "כִּי אֲנִי
לְצֶלַע נָכוֹן, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד
".
"(טו-טז) "ובצלעי", ואז ע"י ששחותי ולא יכלתי לעמוד על רגלי ושכבתי לנוח על "צלעי" וצדי מרוב העמל, כי עי"כ נפל למשכב מעט, אז הם "שמחו" ע"ז "ונאספו", ובעת באו לביתי לבקרני לא הראו שמחתם בפועל רק "נאספו עלי נכים", עשו א"ע בפני כאלו הם נכאי רוח ומצטערים עלי, "ולא ידעתי" משמחתם בלב, אמנם "קרעו ולא דמו" מרוב תשוקתם שאמות קרעו את בגדיהם כאלו אני מת כבר, ולא דממו כדרך לקרוע בדממה ואבילות, רק אחר שקרעו התועדו "בחנפי לעגי מעוג", היינו בחברת לועגים ולצים האומרים דברי לעג, "וחרקו עלי שנימו" בבזיון:
" (מלבי"ם).