ברצוני להאיר את הממד הדקדוקי של הנושא. נראה שיהודה סבר שפירוש המילה "אָכְלָה" הוא "האוכל שלה" או "האכילה שלה", וכן לגבי "שָׁתֹה". קושי מרכזי בהצעה זו הוא בכך שהיא מתעלמת מן הניקוד. כשמשייכים שם עצם לנקבה, כפי שנראה שיהודה עשה, אמור להיות מפיק באות ה"א שבסופה (מוסיפים למילה "ָהּ"). ואילו בנוסח הניקוד של בעלי המסורה איננו מוצאים את אותו מפיק שיהודה אולי ניסה להוסיף למילים "אָכְלָה" ו"שָׁתֹה". דווקא פירושים כמו זה של ר"י קרא (ורלב"ג ועוד), מתבססים על קריאת המילים יחד עם ניקודן. הוא מזהה בצורת המילה "אָכְלָה", צורה דקדוקית הנקראת "צורת מקור". הדוגמא שמביא ר"י קיל לצורת מקור שכזו, היא מהפסוק בפרק א' בבראשית: "לכם יהיה לאכלה". בלשונו של ר"י קרא: "אלא על כורחך ' אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה' (פסוק 9) פתרונו: אחרי עת האוכל שבשילה, ' וְאַחֲרֵי שָׁתֹה ' (פסוק 9) – ואחרי עת המשתה". כלומר, לא מדובר על אכילתה שלה ועל שתייתה שלה, אלא על אכילה ושתיה סתמיים/כלליים, של יתר הסובבים.
לכבוד י' בטבת הקרב, אוסיף שגם חלק מהתרגומים התקשו לזהות צורה דקדוקית זו, ו"תיקנו" את הפסוק בהוספת אות אחת, ל"אחרי אכלם".
יהודה גרנות07:05:02 07.04.2003 (0)
אראל07:05:02 07.04.2003 (0)