"לכן שמעי נא זאת עניה, ושכרת ולא מיין" (האם חנה שתתה?)

קוד: האם חנה שתתה בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: יהודה גרנות

אל: כפית ה'תשס"א תשרי

[הכותרת ע"פ ישעיה נ"א 21]

במשך שנים היה צימאון בנח"ת ללמוד תנ"ך בצורה שונה. נראה לי שהמפתח ללימוד זה נמצא בתחום שקראתי לו 'הנמקת הסברא החופשית'. בתרגום חופשי – הרעיון הוא להציע מספר סברות לכל מהלך נתון, ולבדוק האם אותן סברות משתלבות בפרק ולבסוף להציע את נקודות התורפה בכל פירוש. ידועה שיטת ה'משכיל לדוד', המסביר בפירושו את הבעייתיות הכפולה בדברי רש"י כאשר הוא מפרש ואחר-כך נוקט את הלשון 'דבר אחר'. נראה שגם אנחנו צריכים ללמוד כלל זה – מותר להשאיר פסוק עם שלושה הסברים אפשריים אף על פי שקיים סיכוי כי אף אחד מהסברנו אינו תואם את המציאות. איננו צריכים להגיע לאמת חותכת, אך עלינו לשאוף להגיע אליה.

במאמר זה ניסיתי להציג דרך בלימוד סוגיא – סוגיית 'שכרות חנה'. מאמר זה מלקט ברובו מן הישן (ואולי המוכר), אך לדעתי – אותה דרך שהצגתי בתחילת דבריי מיושמת בו. כמו כן לא סתרתי דעות מקובלות כדי לפלס דרך לדעתי ביתר קלות, אך נראה לי שדעתי בנושא ברורה.

כאשר פונה עלי אל חנה אומר הוא לה: "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ" (שמ"א א' 14). [1] מה חשבה חנה באותו רגע? מה היה בהתנהגותה שעורר בלב עלי את המחשבה שהיא שיכורה? -שאלות אלו הן השאלות עמן אני מתכוון להתמודד במאמר זה.

נראה לי כי יכולות להיות שלוש סיבות, [2] הנלמדות מהפסוקים, לכך שעלי יחשוב שחנה שיכורה. האפשרות הראשונה היא, שעלי שמע את דברי חנה ושמע בדברים בקשה לא הגיונית, בקשה של שיכורה. [3] אפשרות נוספת היא אפשרות מוכרת יותר, חנה התנהגה לדעת עלי כשיכורה [4] בכך ששפתיה נעו וקולה לא נשמע. [5] אפשרות שלישית נלמדת מפסוק 12 " וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' … ", אריכות תפילתה היא שקיבעה את מחשבת עלי שחנה שיכורה. [6]

מקריאת הפסוקים בעניין זה נראה כי האפשרות השניה היא הגורמת לעלי לחשוב כי חנה שיכורה. כך כתוב בפסוק 13 " וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה ", נראה כי תחילת הפסוק נותנת טעם לסופו והמספר מודיע לנו כי הסיבה השניה היא שהניעה את עלי לחשוב את חנה לשיכורה.

כאשר חנה מתרצת בפני עלי את מעשיה וטוענת כי היא אינה שיכורה, היא אומרת " אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה" (פסוק 16). מה פירוש הביטוי " עַד-הֵנָּה "? בתנ"ך יש לביטוי זה ייצוג בשתי משמעויות. אחת מתייחסת למקום, והאחרת מתייחסת לזמן. [7] נראה כי בפסוק בשמ"א א' הכוונה היא עד הזמן הזה. [8] אם נכונים דברינו, חנה מבינה כי עלי חושב שהיא שיכורה בגלל אריכות תפילתה. [9]

אולי האפשרות הראשונה שהעלינו מוצאת גם היא ביטוי בדבריה של חנה. חנה אומרת: "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'" (פסוק 15). אמירה זו נשמעת כאילו חנה מתנצלת על מה שאמרה. דבריו של דר' ישראל רוזנסון [10] ממשיכים קו רעיוני זה. בדבריו הוא מבחין בין הנדר לבין התפילה ללא קול. הוא מצביע על כך שאיננו יודעים (יותר מידיעה כללית) על התפילה. [11] ייתכן שיסוד הבלעת הדברים קשור לתוכן הדברים. דברים שזוכים לתגובה כה חריפה מצד עלי לאחר שנשמעו.

לאחר כתיבת שורות אלו (בהם סיכמתי את דעות הראשונים), ניסיתי לבחון באספקלריה שונה את דברי חנה.

כאשר אומר עלי לחנה "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ" (פסוק 14), עונה חנה: "לֹא אֲדֹנִי" (פסוק 15). הפרשנים התקשו בדברי חנה אלו – עלי מצווה אותה להסיר את יינה מעליה והיא עונה לו 'לא'?! [12] לכן מציעה הגמרא בברכות לא ע"ב (מובא גם בפירוש רש"י), שהביטוי "לֹא אֲדֹנִי", אין משמעו – 'לא', אלא הואיל ועלי קבע שחנה שיכורה והיא יודעת שאיננה שיכורה, היא אומרת לו שטעותו הוכיחה שאינו אדונה ואז מסבירה היא לו את טעותו (יש לזכור שעלי הוא הכוהן הגדול באותה תקופה כך שמצפים שרוח הקודש תשרה עליו). לפי דרך הגמרא – הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" הנו פתיח, שאינו מתייחס במישרין לציווי עלי.

רד"ק ורלב"ג נוקטים דרך שונה באמצעותה מקובל להסביר את דברי חנה. פרשנים אלו מסבירים, שבפתיח "לֹא אֲדֹנִי" אין תשובה לשאלת עלי ותגובה לציוויו, אלא התייחסות להאשמה שבדברי עלי. חנה מגיבה ועונה שאותה האשמה איננה נכונה.

ר"י אברבנאל הרגיש בַּקושי בפירוש זה ולכן הציע, שהפסוק מסורס "ואני אחשוב שהפסוק הזה מסורס … כלומר 'אדנִי, לא אשה קשת [13] רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי' רוצה לומר אין זה לעזות לבבי וקשיו והיותי אשת מדנים, וגם כן אין זה מפני שכרות כי אני יין ושכר לא שתִתי, ושללה חנה אם כן בזה שתי המדות המגונות האלה שהיה אפשר לחשוב בה ברבוי דברים". פירוש זה פותר את בעיית הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" במחיר סירוס המקרא ועדות חנה, שהיא איננה אשה קשת רוח. [14]

ייתכן שניתן להציע פירוש נוסף להסבר פסוקים אלו. הסבר שיבין את הפתיח כתשובת חנה לציווי עלי. חנה עונה בתקיפות לעלי שהיא לא תסיר את היין כי היא הרי אשה קשת רוח ואיך בכלל הוא מצפה, שהיא לא תשתה יין ושכר (ראה משלי ל"א 6). חנה, על פי אפשרות זו, לא מכחישה את היותה שיכורה (או כמו שמקובל לכנות זאת בפורים – 'מבושמת').

וכך אולי מתנהל הדו-שיח בין עלי לבין חנה:

'הסירי את-יינך מעליך!

-לא אדני. אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי?! ואשפך את-נפשי לפני ה' '. [15]

ייתכן שהתחקות אחר הפעלים א.כ.ל וש.ת.י/ה, המופיעים בפרק זה, יחזקו את הצעתי. בפרק עולות, על פניו, סתירות בין הפסוקים המדברים על אכילת חנה בשילה, וכן על שתייתה שם.

אלקנה שואל את חנה: "וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי" (פסוק 8)? ולמרות שמפסוק זה משתמע שחנה לא אכלה אנו קוראים פסוק לאחר מכן את תיאור הכתוב "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה …" (פסוק 9), שממנו משמע כי חנה אכלה. איך נפתור בעיה זו? שתי אפשרויות פשוטות קיימות לפתרון. הראשונה, תתלה את ההבדל בכך, שאלקנה לא דייק בדבריו – אלקנה בעצם שאל 'מדוע אינך אוכלת מספיק, הרבה (וכו')?' ולעומת זאת – הכתוב מעיד, שחנה אכלה. [16] אם נסביר כך נתקל בבעיה, שהרי הכתוב עצמו מעיד, שחנה לא אכלה "וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (פסוק 7), אך ייתכן שכלל אין זו בעיה מפני שפסוק זה אינו מתייחס לקורות חנה באותו יום, אלא למציאות המקובלת בעליית חנה לרגל – " וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה'" (פסוק 7). ההסבר השני, פשוט אף יותר מקודמו, חנה אכלה לאחר הפצרות בעלה. [17]

סתירה לכאורה זו נפתרה בקלות וכל מטרתי בהצגתה היתה כדי להציג סתירה לכאורה נוספת, קשה יותר – האם חנה שתתה בהיותה בשילה?

חנה אומרת לעלי "וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי" (פסוק 15) ועדות הפסוק הקודמת לדבריה היא "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (פסוק 9). במקרה זה לאחר שהכתוב העיד בצורה מפורשת שחנה שתתה, איך מרהיבה היא בנפשה עוז לטעון אחרת?!

ר"י אברבנאל מנסה לפתור סתירה זאת "ואמנם מה שאמרה 'וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי' (פסוק 15) יורה שלא שללה האכילה וגם לא שתיית המים … כי אם לבד שלא שתתה יין … ר"ל שחנה אכלה שם ושתה [18] מים לדברי אלקנה". ר"י אברבנאל הוא הפרשן היחיד שראיתי הקובע, שחנה שתתה לפני אמירתה לעלי. כדי לא לסתור את אמירתה לעלי, מסביר ר"י אברבנאל כי חנה שתתה משקה, שאינו יין (בדוגמתו: מים).

הסבר נוסף, הפותר סתירה לכאורה זאת מובא בדברי ר' יוסף קרא. ר' יוסף קרא מסביר שחנה לא אכלה "אלא על כורחך ' אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה' (פסוק 9) פתרונו: אחרי עת האוכל שבשילה, 'וְאַחֲרֵי שָׁתֹה' (פסוק 9) – ואחרי עת המשתה". [19]

נראה לי שדרך הקריאה, שהצעתי לעיל, פותרת בעיה זאת ביתר קלות. לדידי, חנה עצמה מעידה ששתתה, כעדות הכתוב.