ראשי>לימוד תנ"ך>האם חנה שתתה>
ראשי>כללים>תופעות דקדוקיות>דקדוק המשפט>תמיהה>

המשמעות של לשון-תמיהה בלשון המקרא

קוד: תמיהות בלשון הקודש בתנ"ך

סוג: דקדוק

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל:

כשקראתי לראשונה את  פירושו המקורי של יהודה , שלפיו דבריה של חנה (שמ"א א 15) "ויין ושכר לא שתיתי" נאמרו בתמיהה, קראתי שוב ושוב את הפסוק, ובכל פעם כשקראתי אותו - הוא אמר לי: "זה לא נכון! לא נאמרתי בתמיהה! יין ושכר לא שתיתי!!!". בתחילה חשבתי, שיש להתעלם ממנו, כי אולי איני שומע טוב - אולי בגלל הדעות הקדומות שלי לגבי הפסוק אני שומע דברים לא נכונים. אבל אחר-כך החלטתי שצריך להתייחס לנושא יותר ברצינות ולבדוק: למה באמת הפסוק "לא נשמע כמו משפט-תמיהה"?

לשם כך התחלתי לחשוב: מה המשמעות של משפט תמיהה? מה אנשים רוצים להביע כשהם משתמשים במשפטי תמיהה, ולמה הם אינם משתמשים במשפטים רגילים?

לשם דוגמה, ניקח את דבריה של נעמי לכלותיה (רות א 11): "שובנה בנותיי, למה תלכנה עימי? העוד לי בנים במעיי, והיו לכם לאנשים?!". נעמי בוודאי מתכוונת להגיד שאין לה בנים במעיה. אז למה היא לא אומרת פשוט: "אין לי עוד בנים במעיי"? למה היא צריכה להשתמש בלשון תמיהה ולהגיד "העוד לי בנים במעיי...?!" לדעתי, הסיבה היא, שבעיני נעמי ברור ומובן מאליו שאין בנים במעיה, והיא איננה מבינה כלל איך אפשר לחשוב אחרת; אבל הכלות שלה מתנהגות כאילו שהן חושבות שיש בנים במעיה; ונעמי תמהה ומתפלאת על ההתנהגות המוזרה של הכלות, המנוגדת לחלוטין למציאות הברורה. כלומר, יש פער גדול בין נעמי לבין הכלות: מה שברור לגמרי לנעמי - בכלל לא ברור לכלות (לפחות לפי ההתנהגות שלהן). אפשר להציג את הידע בטבלה:

מובן מאליו שאין לנעמי בנים

אין לנעמי בנים יש לנעמי בנים מובן מאליו שיש לנעמי בנים
א ב ג ד

אם נעמי הייתה אומרת: "אין לי בנים", אז היינו מבינים שנעמי נמצאת בנקודה ב וכלותיה נמצאות בנקודה ג, ונעמי פשוט מעבירה להן ידע שאין להן. אבל לשון התמיהה מראה לנו, שנעמי נמצאת בנקודה א, והכלות שלה מתנהגות כאילו שהן נמצאות בנקודה ג או אפילו בנקודה ד (הן הולכות אחריה כאילו כדי להינשא לבנים שתלד), כלומר, יש ביניהן פער של שתיים או שלוש משבצות בידע!

זוהי לדעתי המשמעות הכללית של לשון תמיהה: לשון תמיהה מראה שיש פער כפול או משולש בין שני הדוברים (אולי זו הסיבה שבימינו נהוג לציין לשון תמיהה בסימן-פיסוק כפול: סימן-שאלה ואחריו סימן-קריאה).

אם נעיין בשאר משפטי התמיהה בתנ"ך (כגון, משפטי התמיהה שנזכרו ב תגובתו של בני או ב תגובתו של יהודה ) נראה שגם הם מתאימים להגדרה הזאת.

עכשיו נחזור לדבריה של חנה. נניח בשלילה שהדברים נאמרו בלשון תמיהה: "ויין ושכר לא שתיתי?!". על-פי הגדרת התמיהה, נובע מכך שיש פער כפול או משולש בין חנה לבין עלי. נציג את הידע של חנה ועלי בטבלה כמו הטבלה מלמעלה:

מובן מאליו שחנה שתתה

חנה שתתה חנה לא שתתה מובן מאליו שחנה לא שתתה
א ב ג ד

מההנחה נובע, שחנה נמצאת בנקודה א ועלי נמצא בנקודה ג או ד, כלומר: לחנה ברור שהיא שתתה, עלי חושב שהיא לא שתתה, וחנה תמהה ומתפלאת איך עלי יכול לחשוב שהיא לא שתתה.

אבל מעיון קל בפרק א מתברר שזה לא ייתכן: עלי חשב שחנה אכן שתתה.

ומכאן שההנחה לא נכונה.   מש"ל.

יש לציין, שאם חנה הייתה אומרת "ויין ושכר לא אשתה", כמו שהציע בני ב מאמרו , אז המצב היה אחר לגמרי: אז היה אפשר לפרש שהוויכוח הוא על העתיד - האם חנה צריכה לשתות בעתיד או לא: לחנה ברור שהיא צריכה לשתות בעתיד (שהרי היא אישה קשת רוח ) ועלי חושב שהיא לא צריכה לשתות בעתיד, ויש ביניהם פער גדול. אבל מכיוון שהפסוק כתוב בלשון עבר אי אפשר לפרש כך, וההנחה אינה נכונה.

מכיוון שכל המתווכחים הנכבדים השתמשו בפסוקנו כדוגמה לדרכי לימוד התנ"ך, רציתי גם אני להתייחס לדרך הלימוד.

כפי שניסיתי להראות במאמר זה, בלימוד פסוק צריכים להיות שני שלבים עיקריים:

אסור לוותר על אף שלב: אם נוותר על השלב השני - אנחנו עלולים להגיע למצב שכל אחד 'ישמע' דברים אחרים וימציא פירושים אחרים, ולא יוכל להסביר לחבריו למה בדיוק הוא חושב שהפירוש שלו נכון, וכך לא נצליח לפתח דיונים בינינו וללמוד זה מזה, והתורה תתפצל לאלפי תורות קטנות ופרטיות. אבל אם נוותר על השלב הראשון - אנחנו עלולים 'להתייבש' ולהתרחק מהתנ"ך, עד שלימוד התנ"ך יהיה לדידינו לימוד טכני ומנוכר ללא יחס אישי.

 

 

תגובות