'בני תורתי אל תשכח' - תגובה לתגובתו של בני

אנסה לבדוק את נכונות הטענות. החלוקה התחבירית של המשפט 'הנגר בנה כסא' היא: נגר=נושא; בנה=נשוא; כסא=מושא (ואין זה משנה אם המשפט היה 'כסא בנה הנגר'). בתקופה האחרונה רווחת ההשערה שקיימות שתי חלוקות – החלוקה שנעשתה לעיל וחלוקה עניינית, המתייחסת לחידוש במשפט. ייתכן שהחידוש במשפט הוא שנבנה כסא ולא שולחן ('הנגר בנה כסא' ), ייתכן שהחידוש הוא בכך שהנגר בנה את הכסא ולא קנאו או פירקו ('הנגר בנה כסא'). תמיהה לעולם תתייחס לחידוש במשפט. כדי להבין על מה התמיהה, עלינו לברר את המטרה שלשמה נכתב או נאמר המשפט. לאור האמור, הדגשות שונות יכולות להשמע בקראנו את פסוקי התמיהה בתנ"ך.

כמה תמיהות מסייעות לשיטתי: בשמ"א כ"א 16 תמה אכיש "חֲסַר מְ שֻׁ גָּעִים אָנִי", ניתן להבין שההדגשה מתייחסת לסוף דבריו – דווקא לי (לאכיש) לא חסרים משוגעים. בשמ"א כ"ב 7 שואל שאול "גַּם-לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִ שַׁ י שָׂ דוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָ שִׂ ים שָׂ רֵי אֲלָפִים וְ שָׂ רֵי מֵאוֹת", בפסוק זה המוקד בתמיהה הראשונה הוא 'היתן?' ובתמיהה השניה הוא 'הישים?'. בנוסף, אני בטוח, שאם תשאלו את 'סופרמן' הוא יבין שההדגשה ביונה ד' 11 "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה...", היא על כך שעל נינוה חסו (כך גם מובן יותר הק"ו עם פסוק 10). לדעתי, די בדוגמאות אלו כדי להפריך את קביעתו של בני.

הכלל השני שקבע בני הגיוני מאוד. אנו מאמינים כי בתנ"ך אין מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, וכל 'הרחבה' אמורה להתפרש. מאחר שנושא זה רגיש הוא, אנסה להציג פסוקים שפוגמים בכלל שנקבע, בלי לטבוע כלל משלי בחקר פסוקים אלו. בשמ"א כ' 12 מאריך יהונתן "וְלֹא-אָז אֶ שְׁ לַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת-אָזְנֶךָ" ('ולא-אז' מיותר). [4] וראה גם איוב ב' 10 (בעצם כל פסוק תמיהה הכולל שלילה בו. ועיין עוד במל"א כ' 7 ובמל"ב ה' 26). גם אם נטען שהפסוקים לעיל הוארכו לצורך ניתן לתלות את האריכות בקשר הלוגי בין שני חלקיו של הפסוק (שמ"א א' 15), הנוצר רק כאשר מוטעם חלקו השני של הפסוק כשאלה. רק אז מובן שהחלק השני הוא פועל יוצא של החלק הראשון, דבר שלא היה מובן אם נוסח הכתוב היה 'אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר שתיתי'. לכן מוצרכת דרך הכתיבה כשאלה אף במחיר הארכת הפסוק.

בעיה נוספת שעלתה בדברי בני היא הזמן של הפועל 'שתיתי'. לדעתו, אם דרך קריאתי נכונה היתה צריכה חנה לתמוה 'אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא אשתה?!'. איני יודע מה היא דרך הכתיבה הנכונה לשאלה זו, אך בתנ"ך מופיעים כמה פסוקי תמיהה נוספים בהם הפועל הנו בעבר, ולא בעתיד (כהצעת בני). כאשר יונתן עובר על ציווי אביו וטועם מן הדבש מוצא הוא הסבר אידיאולוגי למעשהו ומשער שאם כל העם היה מתנהג כמותו "כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִ שְׁ תִּים" (שמ"א י"ד 30). במל"א כ' 7 שואל מלך ישראל את זקני הארץ "כִּי- שָׁ לַח אֵלַי לְנָ שַׁ י וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנוּ", הוא אינו משתמש בפועל 'אמנע'. נראה לי שהדו-שיח בין שמשון לאשה בתמנתה מדגים כי שתי השיטות אפשריות "וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה... וְלָךְ אַגִּיד" (שופטים י"ד 16).

קושי נוסף בדבריי, שהעלה בני, הוא התנצלות חנה בפסוק 16 " אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה ", לדעתו – לפי הסברי סיום ההתנצלות אמור היה להיות 'שתיתי עד הנה'.

כאשר אנו קוראים את פסוק 16 עלינו לברר לְמה הוא מתייחס, על מה חנה מתנצלת. שתי אפשרויות ניצבות בפנינו. האחת, כמו שעלתה מדברי בני, מתייחסת למעשה חנה קודם דיבור עלי עמה, והאחרת, מתייחסת לפסוק 15, לתגובת חנה לדרישתו של עלי.

בפסוק 15 אומרת חנה שני דברים: 1. היא לא תסיר את יינה מעליה; 2. זו זכותה הלגיטימית להיות שתויה, כי קשת רוח היא. נראה שלעלי לא כל-כך הפריע שחנה שתויה, אלא שהיא שתויה במשכן. חנה מבינה, שההיתר שנתנה לעצמה להיות שיכורה – קיים כל זמן שאינו נוגד חיובים אחרים, החלים עליה. כאשר חנה מבינה זאת, היא מתנצלת על תגובתה הרפלקסיבית והחצופה כלפי הכוהן הגדול – 'לא אעשה את שדרשת ממני'.

אני מקווה שעתה, הצעתי, שפורסמה בכפית הקודמת, מובנת יותר ואינה מולידה קשיים. רצוני להדגיש, שעיקר המאמר לא עסק בהצעה שזכתה לתגובתו של בני, אלא בהצגת שיטה ללימוד הפרק. הדגשתי שם כי הצעתי הנה השערה בלבד, שאינה גרועה מההצעות השונות להסבר הנושא. אני מקווה שחלקו הראשון של המאמר מוסכם ומקובל ושקוראיו יעשו שימוש בדרך אותה התוויתי בו.