תגובה למאמרו של יהודה גרנות(?!)

קוד: האם חנה שתתה - אבישי בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: אבישי פלדמן

אל: כפית ה'תשס"א

1 - תגובה למאמרו של נתן קלר / אבישי פלדמן

בראשית, ברצוני לציין כי איני מסכים עם נקודה מסוימת, אם כי משנית, במאמרו של יהודה, והיא פירושו לפרק א' בשמ"א. למרות זאת, מאחר שרוב הסברו של יהודה נכתב תוך שמיעת דעתי בנושאים שונים, ומתוך ליבון משותף של הבעיות בפרק, ברצוני להגיב למאמרו של נתן קלר.

את דבריי אני רוצה לחלק לשני חלקים: ראשית, התייחסות קצרה על פי דרכו של יהודה בהסבר הפרק (כפי שעולה, לפי הבנתי, ממאמריו), ושנית, התייחסות לדרך לימוד התנ"ך כפי שעולה משני המאמרים, זה של יהודה וזה של נתן.

ראשית, כאמור, ברצוני להתייחס לגוף פירושו של יהודה, ולהעיר על מספר נקודות מתוך קושיותיו של נתן. קושיות אלו נראות לי יסודיות יותר מאחרות בהסבר הפרק, ופחות טכניות.

• נתן הניח בפשטות שעלי אכן נתן לחנה לסיים את דבריה, ורק לאחר שסיימה את תפילתה, פנה אליה, ועל כן התקשה מדוע נתן עלי לחנה לסיים את תפילתה. דא עקא, לפי דרכו, לא ניצלנו מקושיה זו, שהרי אם הבנת המילים "והיה כי הרבתה להתפלל" היא שחנה סיימה להתפלל, אף על פי שעלי חשב שהיא שיכורה עוד לפני שסיימה להתפלל, מדוע נתן לה עלי לסיים את תפילתה? על כורחנו כוונת המילים היא שעלי ידע כי היא שיכורה כרגע מכך שתפילתה ארוכה, או מצורת התפילה, לאחר זמן שצפה בה, ומכך השליך, או לא השליך, על אופייה של חנה. על כל פנים, אין בהסבר פנייתו של עלי אליה כאל 'אלכוהוליסטית' לחזק קושיה זו על פני כל הסבר אחר.

• נתן התקשה, כיצד ענתה חנה לטענתו של עלי, שהרי לכאורה לפי הסברו של יהודה, אכן היתה שכורת יין, וכיצד נכנסה להתפלל במצב כזה? לדעתי, עלי לא ‘ טען ’ שחנה שיכורה, ותמה מדוע היא מתפללת. עלי נזף בחנה, צעק עליה שתשפר את דרכיה ולא תמשיך לשתות! 2 הויכוח אינו ויכוח ענייני, אלא מריבה! חנה, בהיותה ‘ צדיקה ’, מבינה מיד שעברה את גבול הטעם הטוב, ומתנצלת. מקובלנו, שצדקותם של האבות לא היתה בכך שלא חטאו, אלא שידעו לשוב בתשובה. כך אנו מוצאים בראובן, יהודה, דוד, ועוד, וכך אנו מוצאים כאן, בדברי חנה.

• לא הבנתי מהיכן מוכיח נתן שלא רבים היו העולים למשכן.

שנית, ברצוני להתייחס לדרכו של נתן ודרכו של יהודה בלימוד תנ"ך.

נתן כתב בגנאי הביקורתיות, שעלולה לגרום לשלילת דברי חז"ל, בין לאחר עיון מועט, ובין לאחר עיון מרובה. מעטים יחלקו על דבריו אלו של נתן, ויאמרו "כותב הדרש הזה טעה בפסוק" 3 , ויסבירו כי חז"ל לא הבינו פשוטי המקראות, ואף אם אין "חכמתנו וידיעתנו כאין וכאפס לעומת חכמת הראשונים", הרי וודאי שאין לדחות דבריהם.

אולם רב המרחק בין מעשהו של יהודה, שלא קיבל את פירושיהם של חז"ל, לבין ה'איסור' לדחות את דברי חכמים. ‘ הצטדקות ’ מעין זו, יפה כאשר דברי חז"ל נראים לנו כעולים בקנה אחד עם הפשט, אך כיצד ילמד נתן את הפרקים בהם אין פירושיהם של חז"ל נראים כך? יהודה ניסה להתוות דרך בלימוד תנ"ך. ראוי ונכון היה לעמוד על כל פירוש ופירוש, ולנסות לתרץ את כל הקושיות עליו. יפה היו עושים תוס', אם בסמוך לפירושם על הש"ס, היו מוסיפים גם את פירוש ה"פני יהושע" המתרץ את קושיותיהם על רש"י, אך הם לא עשו זאת. יפה היו עושים הרמב"ן והראב"ד אם היו עומדים על סברותיו של בעל המאור, בבואם לחלוק עליו, אך הם לא עשו זאת. לענ"ד הוא הדין, בלומדנו תנ"ך. כאשר דוחים אנו את דבריהם של חז"ל, הראשונים או האחרונים, אין כוונתנו לומר ששגו, שלא הבינו את הפסוקים. בלימוד שעיקרו ההבנה, לא יועילו לנו פירושים שאינם המתאימים ביותר למציאות, כפי שאנו מבינים אותה באותו הזמן . וודאי, חוסר הבנת דברי חז"ל, אף אלו הנראים במבט ראשון תמוהים ביותר, אינו אלא חסרון בדעתנו 4 , ויש לעיין בדברי חז"ל עד שנרד לעומקם של דברים, או ‘ לעומקו של הפשט ’, ונבין אותם, אך אין זה לימוד התנ"ך אותו אנו מבקשים. אין זה לימוד התנ"ך אותו ניסה יהודה להורות ולהראות במאמרו.

מעבר לכך, עיקר מאמרו של יהודה אינו היישום של שיטתו, שבמקרה זה לא עלה בקנה אחד עם דברי חז"ל, אלא עיקר מאמרו בראשו, באמירה "אל תשנן כמו תוכי" ומעבר לכך "אל תשנן את דברי חז"ל או הראשונים כמו תוכי". תנ"ך לומדים, בראש וראשונה, עם הראש. יש לנתח את הנושא, את השאלות העיקריות, להציע תשובות לשאלות אלו, ורק לאחר מכן, לבדוק פירושים אחרים. העולה לנו מצורה זו, הוא לימוד משוחרר מהנחות וכיוונים אשר זרים ללומד. רק לאחר שחקר בשבע חקירות, בדק בעוקצי תאנים, ובירר בדעתו ועל פי הבנתו כל שאלה ותירוץ שנראו לו בפרק, פונה הלומד לבדוק את דברי חז"ל והפרשנים. וודאי ישמח הלומד כמוצא שלל רב אם ימצא שאינו מהלך יחידי בדרך, או אף אם יובן לו יותר נושא שלא הובן היטב קודם לכן. ואם לא מצא בפרשנים את אשר על ליבו, ונדבו ליבו לישב וליישב כל פרשן ופרשן דבר דבור על אופניו הנה מה טוב ומה נעים, אך בין ההעמקה בדברי הקדמונים, וישוב כל קושיה וקושיה על כל פרשן ופרשן, לבין לימוד פשטי המקראות, מרחק רב.

ברצוני להעיר הערה נוספת, אע"פ שוודאי לא תהיה מקובלת בעיני רבים. העיסוק בצורת הלימוד, לענ"ד, הוא עיסוק 'מסוכן'. בהגיעי לסוף דבריי אני חוזר ומהרהר, האם ראוי היה לכתוב את תחילתם. כי העיסוק בצורות ואופני לימוד שונים ומשונים, חשוב הוא, אך יש לזכור כי הוא אך פתחה של מחט, לעומת האולם הגדול של הלימוד. מאמרים מסוג מאמרו של יהודה, אמנם פותחים את פיתחה של המחט, אך יש להזהר שלא להתקע בחור הצר, ולהמשיך לעסוק ו ’ להתחפר ’ בשאלות אלו של צורת הלימוד. גם מלחמתה של אמונת חכמים לא דבר קטן היא, אך כאמור, הלימוד גדול עוד יותר, והעיקר, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ו"אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, כל הטהרות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאים לא נמנעו עושים טהרות אלו על גבי אלו... שאהבה ורעות היו נוהגים זה בזה". [1]