יהודה אתה יודוך אחיך(?!)

קוד: האם חנה שתתה - נתן בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: נתן קלר

אל: כפית ה'תשס"א שבט

ב"כפית" של חודש תשרי הופיע מאמר של יהודה בו הוא מתווה דרך ללימוד סוגיות במקרא ומבאר בדרך זו את סוגיית "שכרות חנה" (כדבריו). בכפית של חודש כסלו הופיעה תגובה של בני דה לה פואנטה וכנגדה הבהרה של יהודה . תגובתו של בני עסקה בהיבטים לשוניים של המאמר. ברצוני להגיב על פירושו של יהודה מבחינת התאמתו לתוכן הכתובים 2 . בנוסף, כפי שציין יהודה בהבהרה, עיקר דבריו היה דרך הלימוד שהציע, אליה נתייחס בהמשך.

פירושו של יהודה היה שחנה באמת היתה שיכורה ויש להבין את דבריה לעלי בתמיהה: "לא אדוני! אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי?!" (שמ"א א, ט"ו). לפי ההבהרה, עלי חשד בחנה שהיא שיכורה תמיד והיא ענתה לו שהיא שיכורה רק הפעם.

פירוש זה קשה בעיני מסיבות רבות:

א. מכיוו שאין איסור להשתכר חייבים לומר שמה שהפריע לעלי הוא שחנה מתפללת במצב של שיכרות 3 (ואולי גם שהיא נכנסה שיכורה למשכן). אכן הדין הוא שאסור להתפלל מתוך שיכרות 4 . אם כן, אם עלי חשד שהיא שיכורה תמיד, איך הוא נתן לה להכנס להתפלל.

ב. יתרה מזאת, למה עלי חכה עד שחנה תסיים להתפלל ("והיה כי הרבתה להתפלל ועלי שומר את פיה" (פסוק י"ב)), הרי אם היא שיכורה (כפי שהוא חשב) ומתפללת באיסור היה עליו להפסיקה מיד?

ג. טענתו של עלי לחנה היא על כך שהיא מתפללת מתוך שיכרות. אם כן, מהי תשובתה של חנה? הרי בתשובתה (לפי דברי יהודה שהיא באמת שיכורה) היא מביאה סיבה למה מותר לה להשתכר, אבל זה אינו מתיר כלל להתפלל במצב כזה. מה אם כן עונה חנה על תוכחתו של עלי?

ד. המקרא מספר שאלקנה היה עולה לשילה מדי שנה בשנה: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה..." (פסוק ג'). באותם ימים, מעטים עלו לשילה (לומדים זאת מהזכרת בני עלי בפסוק ג' כאשר סיפורם מובא בהמשך הכתובים במנותק מהזכרה זו). לכן סביר להניח שעלי הכיר אותו ואת משפחתו ואת הסיפור שלהם. איך יתכן אם כן שהוא חשב את חנה לאלכוהליסטית (כדברי יהודה)?

ה. יתרה מזו, לפי דברינו עלי ידע את הסיבה לצערה של חנה ובכל זאת טען כנגדה: "עד מתי תשתכרין". מה אם כן מועילה התשובה "כי אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי?!" הרי עלי יודע שהיא קשת רוח וכבל זאת מתנגד לשתייתה?

ו. הראיה העיקרית של יהודה לשתייתה של חנה היא הפסוק "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" (פסוק ט'), לפיו חנה שתתה. אולם גם אם נאמר ששתתה יין, מדובר ביין רגיל בתוך הסעודה כמקובל בימים ההם. מה הקשר בין זה לבין השתכרות מחמת צער?

ז. אמנם בימנו קיים המנהג להשתכר כדי "לשכוח לרגע מהצרות" אבל מי אמר שהיה מנהג כזה בימים ההם? אולי אז ההשתכרות היתה רק סימן לשמה של הוללות (כפי שנראה ממקומות רבים בכתובים)?

ח. גם אם בימים ההם היה מנהג כזה ברור שזהו מנהג מגונה. עם בעיות צריכים להתמודד (במקרה זה: על ידי תפילה למשל), והשתכרות אינה פותרת כלום. למה אם כן חנה עונה בהתרסה לעלי כי היא אכן שתתה כי היא בצער, הרי זה מנהג מגונה שיש להתבייש בו?

ט. בנוסף, סוף כל סוף תפילה מתוך שיכרות אסורה. איך אם כן חנה קיוותה להשיג משהו בתפילה כזו?

י. המקרא מתאר את חנה כצדקת (היא זכתה שיוולד ממנה שמואל וכל שירת ההודיה לה מובאת בכתובים) ואין צורך לומר, שחז"ל מתארים אותה כצדקת (אחת משבע הנביאות 5 ). איך יתכן שהיא תתנהג בצורה כזו: תחילה תתפלל מתווך שיכרות (באיסור) ואח"כ תעיז פניה אל עלי בצורה חצופה כזו?

לכן נראה לענ"ד שאין מקום לפירוש זה.

כעת לדרך הפירוש: אמנם היחס הביקורתי לדברים הוא דבר חיובי מאד אבל צריך להזהר מאד בדברים אלה שכן ההגזמה בהם מסוכנת. הרצו לחדש עלול להביא להתייחסות לא מספיק רצינית לדברי חז"ל ודחייתם כמעט ללא דיון בהם 6 . אסור לדחות את דברי חז"ל בקנה 7 . אין הכוונה שאסור לחדש. אדרבה, מטרתנו בלימוד התורה אינה לשנן כמו תוכי אלא להגדיל תורה ולהאדירה, להגדיל את בניין התורה על ידי הבנות מחודשות, אולי מזווית ראיה אחרת. אבל אין לשכוח שחכמתנו וידיעתנו הם כאין וכאפס לעומת חכמת הראשונים ולכן אם דבריהם אינם נראים לנו אז אולי לא הבנו אותם מספיק לעומק 8 .

ביותר יש להזהר כאשר בדברים עלולים לפגוע בדמותו של מישהו ולמצוא חטאים במקומות בהם לא ראו אותם קודם. בפרשת השבוע 9 משה רבנו אומר על העם "והם לא יאמינו לי" הדברים הם לכאורה הגיוניים: רעיונותיו של משה "מסוכנים", הוא אינו מוכר בעם, ובכלל הוא זר מבחינה מסויימת, אולי באמת לא יאמינו לו, הגם שהתופעות אותן משה פגש ביציאתו אל אחיו לא היו מרנינות (מריבות, הלשנה למלך וכד')? אמנם בכל זאת הקב"ה "אינו מרוצה" מדברי משה, המטה שנהפך לנחש (שהוא סמל ללשון הרע) וידו המצורעת של משה בהמשך באות לרמז לו שהוא דיבר לשון הרע על העם שלא כראוי 10 . יש לנו ללמוד מזה שיש להזהר בטרם מבקרים מישהו, גם אם נראה לנו שהדבר הגיוני, קל וחומר אם חז"ל החשיבו אותו כצדיק.

אינני טוען שהגזמה כזו שהוזכרה למעלה נעשתה במאמרו של יהודה 11 , אבל לענ"ד דרך לימוד זו הביאה רבים וטובים אליה.

בחזרה לפירוש, כיוון שאיננו 12 מקבלים את פירושו של יהודה, שומה עלינו להביא פירוש אחר לדברים. ברצוננו להראות שבפרשה זו הפשט הוא כדברי חז"ל (אותם יהודה דחה, לענ"ד בלי נימוקים מספקים כלל 13 ).

ראשית אציין (כפי שכבר הוזכר על ידי בני בתגובתו) שאין שום הכרח לומר שחנה שתתה דווקא יין, ושום דבר אינו מורה על כך. לכן אפשר על נקל לפרש שהיא שתתה משקה אחר וכך להסביר את ה"שקר" לכאורה בדבריה. לפי פירוש זה יש להבין את דברי חנה: "לא, אדוני! אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי..." כלומר, אל נא תאשים אותי במעשה רע כזה, אלא אני אשה מסכנה ששופכת את נפשה לפני ה'. לענ"ד הדברים מסתדרים גם אם המשך דברי חנה.

אולם עיקר דברי חז"ל בסוגיה זו הם דברי הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "לא אדוני - לא אדון אתה לי בדבר הזה ולא שכינה שורה עליך ולא רוח הקודש איכא גבך שדנתני לכף חוב ולא דנתי לכף זכות" 14 . ולכאורה לא די שהדברים רחוקים מן הפשט אלא הם תמוהים מאד: ראשית, מה הקשר בין רוה"ק לבין החובה לדון את חבירו לכף זכות? וכי אין כל ישראל מצווים בזה? חוץ מזה, גם אם לעלי יש רוח הקודש זה לא אומר שהוא צריך לדעת הכל (והנה אפילו מהנביאים נתעלמו דברים, כולל אפילו משה רבינו). ועוד, איך יתכן שעלי חשד בחנה שהיא שיכורה, האי הוא הכירר אותה וידע את צדקותה?

נביא כאן הסבר אשר ראיתיו בספר "קול אליהו" להגר"א מוילנא:

ראשית, עלינו לשים לב לקשר בין הכהנים לבין רוח הקודש. והנה נראה, שכאשר שאלו הכהנים באורים ותומים, התשובה היתה מתקבלת על ידי שכל האותיות של המילה בתשובה היו בולטות, אמנם לא היה בכך סדר מסויים אלא כולן היו בולטות בבת אחת. אז היה על הכהן להרכיב מן האותיות את המילה בתשובה. לפעמים היו מספר אפשרויות להבין את המילה ולצורך כך נזקק הכהן לרוח הקודש כדי לבחור באפשרות הנכונה 15 .

לפי זה נראה לומר שכאשר עלי תמה על כך שחנה מתפללת בלחש, שאל באורים ותומים שלו 16 לפשר הדבר ובלט האותיות "ה", "כ", "ש", "ר". כעת במקום לדון את חנה על ידי צירוף האותיות למילה "כשרה" הוא דן אותה לחובה על ידי צירוץ האותיות למילה "שכרה". לפי זה מתבארות כל הקושיות שהקשינו על הגמרא: עלי חושד שחנה שיכורה כי כך חיבר את האותיות שבאורים ותומים, וחנה אומרת שהוא לא חיבר אותן נכון (כי זו האמת) וזה מראה שאין לו רוח הקודש. ועוד, שחיבור האותיות שלו הוא דן אותה לחובה ולא לזכות. לפי זה מתבארים דברי הגמרא יפה 17 .

ואמנם מי שפירוש זה בכל זאת נראה לו כדרש, יכול לפרש את הפשט כפירוש שהבאנו קודם.

בכל מקרה נראה לי שדברי חז"ל מסבירים סוגיה זו בצורה משכנעת וממצה ואין לנו אלא דברי חז"ל. [1]

תגובות

• תגובה למאמרו של יהודה גרנות(?!) אבישי פלדמן