מגילת רות - מאפיינים סיפרותיים - חלק ב: מערך הדמויות

קוד: מגילת רות - מאפיינים סיפרותיים - חלק ב: מערך הדמויות בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: דקלה אלפי

אל: כפית ה'תשס"ד קיץ

תגובה ל: רות שנכתבה ב18:22:28  08.11.2004

א. הדמות הראשית
...זוהי דמות, שעניינה מובלט ביצירה במידה רבה והריהי מעסיקה במעשיה... את תשומת לבו של הקורא... המספר חפץ בדרך כלל ביקרה ועל כן הוא מעצב אותה באופן כזה, שגם תכונותיה השליליות תתקבלנה על דעתו כהכרח בל יגונה...
אמנם, כפי שנראה בהמשך, הדמות שעמה פותחת ובה מסיימת המגילה היא דווקא נעמי, אך מי ש"מושכת את תשומת הלב" בתכונותיה האציליות ובמעשיה הנועזים זו רות.
חז"ל מילאו את פערי המידע לגבי רות ואפיינו אותה באמצעים ישירים, אך הנביא מאפיין את רות על ידי דו-השיח שהיא מנהלת, הן עם נעמי והן עם בועז. כוחם של גורמי האפיון מקבלים תוקף על ידי דרך דמותה של נעמי ועל ידי דמותו של בעז.
בדו-השיח הראשון בין רות לנעמי אומרת רות: "אל אשר תלכי אלך... באשר תמתי אמות..." (א, טז-יז). מכאן למד הקורא עד כמה היתה נכונה רות להקריב למען חמותה. זוהי הפעם הראשונה שרות מוצגת בפני עצמה ולא ביחס לנעמי (היא נקראת רות ולא "כלתה"), ולא די בכך, אלא שדרך עיני נעמי לומד הקורא שכוונותיה היו אמיתיות: "ותרא כי מתאמצת היא" (א, יח). מכאן ואילך מכנה המספר את רות בשם 'המואביה' (א, כב; ב, ב; ב, ו) ובכך מדגיש את החסד שעשתה עם נעמי. רק בפגישתה בבועז הכתוב חוזר לכנותה 'רות' בלבד (ובכך אולי רומז לנו שפגישה זו תביא בסופו של דבר לחיבורה המוחלט של רות לעם ישראל).
על חכמתה ומעשיותה של רות אנו למדים מהצעתה ללקט בשדות אחרים. ועל חריצותה אנו לומדים מפיו של הנער: "מאז הבֹּקר ועד עתה, זה שבתה הבית מעט" (ב, ז).
בפגישה זו אנו למדים שמעשיה של רות התפרסם, ועוד אנו לומדים על צניעותה של רות: "ותאמר אמצא חן בעיניך כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחֹתיך" (ב, יג), למרות שמן הדין מגיע היה לרות ללקט בשדהו שכן הייתה גם אלמנה, גם גרה וגם ענייה. בדבקותה של רות בנעמי היא עושה כל מה שנעמי מצווה עליה, גם אם עלול הדבר להראות לא יאה. במילים קצרות מתאר הכתוב את מעשיה ומכך למד הקורא על האופן שבו נעשו הדברים: בצנעה, בשקט ובזריזות: "ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה. ותרד הגֹרן ותעש ככל אשר צותה חמתה" (ג, ה-ו). כך גם לגבי מעשיה של רות בגורן; משתיקת הכתוב אתה למד על צניעותה של רות.
הכתוב מחזק את התרשמותנו מרות על ידי דבריו של בועז בגורן "היטבת חסדך האחרון מן הראשון... כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את" (ג, י-יא) גם בחזרתה אל נעמי מקצר הכתוב בדבריה של רות, ויתר דבריה של רות לא נזכרים עוד. נראה שהכתוב למד משתיקותיה של רות יותר מדיבורה. פעמיים רות מאריכה בדבריה, ופעמיים לשם עשיית חסד: פעם בדרך אל בית לחם כאשר היא דבקה בנעמי, ופעם כאשר היא מתוודעת לבועז.
גם הנשים, אשר גרמו למהומה כאשר באה רות עם נעמי, מודות: "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד, טו).

ב. דמויות משניות
...בין הדמויות המשניות ניתן להבדיל בין דמויות שחשיבותן מרובה יותר לבין דמויות שוליות, שאינן אלא בחזקת ניצבים סיפוריים. הדמויות המשניות מיועדות על פי רוב לסייע לשאר מרכיבי הסיפור ובכללם גם לדמויות הראשיות... הדמויות המשניות עוזרות למספר לאפיין את הדמויות הראשיות באופנים שונים...
הדמויות המשניות בסיפור הן נעמי ובועז. כאמור בתת-הפרק הקודם, הן עוזרות לאפיין את רות בדבריהן, ולהלן נראה שגם על ידי אנלוגיה הן מאפיינות הן את רות והן את הנושא.
נעמי בשעת מצוקה עזבה את עמה והלכה לגור בשדה מואב – עַם, שעִמו (עם גבריו) אסור להינשא, וכל זאת למען רוחה כלכלית. לעומתה, רות עוזבת כל טוב על מנת להישאר נאמנה ומסורה למשפחתה.
האנלוגיה בין רות לבועז מורה על תכונותיהן השוות, ובועז משרת גם הוא, מעמדה שונה, את נושא החסד.
בעז מתאפיין על ידי הכתוב באפיון ישיר: "ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" (ב, א). רות כונתה בפי בועז "אשת חיל". בנוסף לכך למדים אנו על מידותיו ועל אמונתו מתוך קריאת השלום שלו לנעריו: "ויאמר לקוצרים ה' עמכם" (ב, ד). ניכר שיודע הוא מי הן המלקטות, כי מיד הכיר ברות שזרה היא ושאל למוצאה. גם הוא, כרות, מקצר בדברים, אך כשהוא מדבר בשבח רות וכאשר הוא דואג לנוחיותה בשעת הלקט הוא לא חוסך בדבריו. הזכרת ה' בדבריו שוב ושוב מורה על בטחונו בו: "ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה'..." (ב, יב). בועז, אשר ידע שרות היא קרובתו, לא חסך ממנה את טובתו למרות שהיא מואביה.
כמו רות גם בועז חרוץ ומסור. בלילה ישן הוא בגורן, כדי לשמור על ערמות התבואה. זאת אנו שומעים מפיה של נעמי: "הנה הוא זֹרה את גֹרן השעֹרים הלילה" (ג, ב), וכן: "כי לא ישקֹט האיש כי אם כלה הדבר היום" (ג, יח). למרות שבועז מוצא ברות תכונות טובות הוא לא ממהר לגאול אותה, וכאן ניכרת ישרותו: "וגם יש גֹאל קרוב ממני... אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי..." (ג, יב-יג). את מעשה הייבום והחליצה הוא עושה כמקובל ולא משהה את העניין.
החסד המאפיין את בועז בולט מתוך אנלוגיה לנעמי. מדבריה של נעמי: "אני מלאה הלכתי" (א, כא) ניתן ללמד שיצאה מיהודה עם נכסים. נעמי ובועז הם שני אנשים שה' ברך אותם בממון - נעמי, אשר יורדת, בעקבות בעלה, למואב ונוטשת את עמה בשעת מצוקה, סובלת הן בגולה והן בארץ; ואילו בועז, שבכספו הוא עוזר לנזקקים, וניכר על פי דבריו שהרבה מלקטים אצלו, זוכה לשכר גשמי ורוחני, ומזרעו שלו מתנחמת נעמי על מות ילדיה שלה: "ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גֹאל... והיה לך למשיב נפש... ותקראנה לו השכנות שם לאמר יֻלד בן לנעמי" (ד, יד-יז).
ג. דמויות שוליות
היא דמות משנית המוצגת בצמצום יתר ביצירה... כל תפקידה של דמות שולית מעין זו הוא לשמש את שאר מרכיבי הסיפור החשובים ביותר...
ערפה והגואל הן דמויות שוליות במגילה. תפקידן הוא להבליט את נושא החסד - שנעשה לפנים משורת הדין. נעיין במעשיה של ערפה: ערפה הולכת יחד עם נעמי וגם היא מסרבת לעזוב אותה: "ותשאנה קולן ותבכינה. ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך..." (א, ט-י). רק לאחר הפצרות מרובות היא נפרדת מנעמי, וגם זאת בקושי.
אם כך, גם ערפה נהגה לפנים משורת הדין בהצטרפה אל חמותה. כוונתה היתה טובה, אך בהשוואה בין השתיים נראה מעשיה של רות כחסד ואילו ערפה נראית כנוטשת. בצדו של הדין-הבינוניות במעשה ערפה נראה החסד הגדול של רות. וזהו מהמסרים החשובים במגילה - לנהוג לפנים משורת הדין.
כך גם מעשהו של הגואל. הוא היה מוכן לקנות את חלקת השדה, אך לא אם הדבר כרוך בנשיאת רות. וזוהי זכותו. אך שוב, בצד מעשהו זה בדין, ניכר שמעשהו של בועז היה בחסד. גם דברי הקוצר על רות: "נערה מואביה היא" (ב, ו) משמשים רקע לנדיבות ולכבוד שרוחש בועז לרות, על אף שמואביה היא.
ד. הטיפוס
(א) דמות המייצגת על הצד הטוב ביותר קבוצה רחבה של בני אדם המתייחדים... מצד תכונת אופי בולטת... הטיפוס המייצג מן הסוג הראשון נמצא מאז ומתמיד. נוח לעצב בעזרתו שכבות חברתיות אקטואליות נתונות...
ניתן לראות בדמויות המגילה כמייצגות שכבות סוציו-אקונומיות שונות וכן גם תכונות אופי. נעמי מיצגת את השכבה החברתית הגבוהה, שבעקבות הרעב ירדה מנכסיה. לשכבה זו בזה החברה: "ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ויהי כבואנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי" (א, יט). במקום להגיש עזרה החברה לועגת (אולי יש בכך משום מידה כנגד מידה).
ערפה והגואל מייצגים את האנשים הבינוניים אשר נוהגים במידת הדין, אך לא בזכותן תיבנה חברה תקינה ויציבה.
רות מייצגת את השכבה השפלה ביותר: היא אלמנה, היא ענייה, היא גרה, היא מואביה וגם החברה מזלזלת בה (ראה דברי הנער).
רות ובועז, כל אחד מעמדתו שלו, מייצגים את אלו הנוהגים לפנים משורת הדין, בבחינת "הטבה שבמי שאין לו חוק עליך כלל" (רמב"ם, מורה נבוכים ג, נג) אך רק בסוף המגילה ניכר שינוי כלשהו ביחסה של החברה לרות. רק בסוף מוקירים את מעשיה.