מעשה פיתוי שמשון בידי דלילה

מגישה: שרית רוזלס

שמשון, שנבחר להיות נזיר ה' מלידה, ונבחר על ידי ה' להושיע את ישראל מוצג כאדם מאוד ייצרי שעסוק יותר בענייניו הפרטיים.

לדעת י' אמית העמדת הנשים כגורם מרכזי בחייו של שמשון נועדה להבליט את המניעים האישיים, למתיחת ביקורת על שמשון כמנהיג "ולהצגתו כשופט שלא היו לו כוונות לאומיות" [1] .

קשריו הקודמים של שמשון, עם האישה התמנית והזונה מעזה, הוצגו כחלק מהתכנית האלוהית לפגוע בפלישתים על ידי שמשון, ואילו סיפור דלילה הוא סטייה מן הדרך הזו. כאן שמשון נכנס למעורבות רגשית- "ויאהב אישה" (שופ' טז,4) – והוא יפעל על פי רגשות אלו ולכן הוא יסתבך. [2]

מיד לאחר ציון אהבתו של שמשון מסופר לנו שדלילה מונעת על ידי תאוות בצע

(שם, פס' 5), אנחנו לא יודעים מהם רגשותיה של דלילה לשמשון וזה מעצים את הניגוד והמתח שבסיפור.

  תהליך הפיתוי של שמשון בידי דלילה בנוי בדגם של שלושה-ארבעה, דגם זה מצוי בניסיונות שכנוע רבים בגלל המשמעות המיוחסת למספר שלוש כמספר של שלמות. לאחר ששלושה ניסיונות נכשלו הקורא מצפה שגם הניסיון הרביעי ייכשל ולכן ההצלחה בניסיון הרביעי באה בהפתעה [3] .

  בין שלושת האיברים הראשונים, שבהם דלילה נכשלת, יש דמיון רב, שניכר אפילו באיבר הרביעי, שבו היא מצליחה. אך המיוחד והשונה שבכל איבר מבטא את ההתפתחות והשינוי של הדמויות [4] .

ניסיון שכנוע ראשון – פס'   9-6

  המעבר המיידי מהצעת סרני פלישתים לשאלתה של דלילה מבטא את נחישותה של דלילה להיענות להצעתם."ניסוח השאלה מלמד על נאמנותה לדבריהם" [5] . השינוי היחיד בדבריה הוא השימוש בנוסחה "הגידה נא לי" (פס' 6), שמבטאת את אווירת הנעימות והעמימות שדלילה מנסה ליצור, כדי לשכנע את שמשון שמדובר בסקרנותה שלה בלבד.

  דלילה שאלה את שמשון לגבי המאסר ולכן הוא פותח את תשובתו "אם יאסרוני" (פס' 7). אמנם נראה שהוא לא חושש לסכנה אמיתית מפני דלילה ובכל זאת הוא אינו מגלה לה את האמת [6] . שמשון מציע לאסור אותו ב"שבעה יתרים לחים אשר לא חרבו" (שם), כנראה כדי להדגיש את חוזקם וגמישותם ואולי כדי לתת לעניין משמעות מאגית שמתבטאת במספר ובאיסור ("לא חרבו") כדי לשכנע את דלילה שזו האמת [7] . לאחר כישלון הניסיון הראשון, דלילה בעצם חוזרת להתחלה ועכשיו עליה לשכנע שוב את שמשון שימסור לה את סוד כוחו.

ניסיון שכנוע שני – פס'   12-10   

  דלילה משתמשת בטכניקה נשית של מרמור – "הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים" (פס' 10). היא לכאורה מופתעת מהתנהגותו של אוהבה ומדגישה שהוא שיקר דווקא לה: "בי", "אלי" [8] . דלילה דורשת שנית משמשון שיגלה לה את סודו. היא אינה מוותרת על האווירה הנעימה וחוזרת על המילה "נא" [9] , אך מלשון הבקשה הקצרה שלה ניתן לחוש שהיא מתחילה לאבד את סבלנותה.

  דלילה אינה מזכירה את דבר העינוי ושואלת רק לגבי המאסר אולי מתוך חשש שהעינוי הוא שהרתיע את שמשון ומנע ממנו לגלות את האמת [10] . שמשון מציע הפעם לאסור אותו "בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה" (פס' 11), והרי ידוע לקורא ששמשון יכול לגבור על עבותים חדשים, כפי שקרה בפרשת לחי החמור (טו,14-13), לדעת אמית זה מראה על רצונו "להשתעשע" עם דלילה. כדי לשכנע את דלילה שהפעם הוא רציני, שמשון מציע לאסור אות בעבותים, שהם חזקים מהיתרים, ושוב הוא כופל את העניין ומדגיש איסור –"חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה" (פס' 11) [11] . לדעת זקוביץ, "שמשון מבקש לעורר רושם שלאמצעי המאסר יש אופי מאגי, כיוון שכך יצליח להוליך שולל את הפלישתים, המאמינים בכגון אלה!" [12]

ניסיון שכנוע שלישי – פס'   14-13  

  לשון הפנייה של דלילה מביעה את קוצר רוחה – "עד הנה התלת בי" (פס' 13), ועכשיו הבקשה הופכת לדרישה – "הגידה לי" ולא "הגידה נא לי" כמו בניסיונות הקודמים [13] . הדרישה הקצרה גם היא מבטאת את קוצר רוחה [14] .

  בניגוד לפעמים הקודמות, שמשון לא פותח את תשובתו בשימוש בפועל אס"ר וגם לא מדבר על   אמצעי מאסר אלא על אמצעי מסוג שונה לחלוטין, כדי לרמוז שקיצו לא יבוא כתוצאה ממאסרו [15] . שמשון אומר "אם תארגי", בפנייה ישירה אל דלילה ולא בגוף שלישי כמו בפעמים הקודמות, וניתן להניח שהוא מתחיל להבין שדלילה אחראית באופן ישיר לכל המתרחש [16] .

  שמשון מזכיר הפעם את מחלפות ראשו, דבר שמשמש כרמז לעתיד, הקורא שיודע את סוד נזירותו של שמשון, שמתבטא בשערותיו, מתחיל להרגיש דאגה ולהבחין שגם סבלנותו של שמשון הולכת ופוקעת והוא מתקרב לייאוש שיגרום לו לגלות את סודו בהמשך.

  הפעם מסופר ששמשון הקיץ משנתו וייתכן שפרט זה נכון גם לגבי הפעמים הקודמות, וכך ניתן להבין איך דלילה יכלה לאסור את שמשון מבלי שיפריע לה – מפני שהוא ישן, והתעורר רק כשקראה "פלישתים עליך"... [17]

ניסיון שכנוע רביעי – פס'   20-15

  דלילה מאשימה את שמשון, שכשם שהוא שיקר לה לגבי סוד כוחו שלוש פעמים, גם דברי אהבתו הם שקר. אני מסכימה עם אמית שאומרת "דלילה משתמשת בטכסיס נשי טיפוסי. היא מעמידה זה מול זה, כשני כוחות שקולים, את הסוד והאהבה. רק גילוי הסוד ילמד על   אהבתו אליה" [18] .

  בשיטה דומה הצליחה האישה התמנית "לחלץ" משמשון את פתרון החידה כשאמרה לו "רק שנאתני ולא אהבתני" (יד, 16), אך הפעם ניתן להבין שדלילה יודעת ששמשון אוהב אותה ולכן היא רק מטילה ספק באהבתו. שמשון עומד ליפול שוב בדרך שנפל בה בעבר – ביד אישה. לפי זקוביץ "החזרה על קו זה בסיפור חיי שמשון מבטאת יסוד טראגי באופיו של הגיבור: הוא אינו לומד לקח וחוזר על משגים שעשה בגלל נקודת התורפה שלו – חולשתו לנשים" [19] .

  דלילה אומרת "ולא הגדת לי במה כוחך גדול" (פס' 15) – היא בוחרת להחניף לכוחו ולגבורתו של שמשון אולי מתוך תקווה שדברים אלו יגרמו לו לגלות את האמת [20] .

  "הפעם דלילה אינה מסתפקת באמירה חד פעמית אלא חוזרת ומטרידה בדבריה עד כדי הצקה" [21] . דלילה מציקה לשמשן שיגלה לה את סודו במשך הרבה זמן עד ששמשון מגיע למצב של מאיסה בחיים. מצב זה מבהיר למה שמשון מסכים לגלות את סודו – "אם ממילא קצרה נפשו למות, אין עוד טעם בשמירת הסוד. כתוב זה מבליט את המתיחות הקשה, שבה היה נתון שמשון המאוהב. במקום לקום ולעזוב נשאר חשוף ללחציה הבלתי פוסקים של דלילה" [22] .

על פי זקוביץ, "המלה "ותאלצהו", מלה יחידאית (מקובלת בארמית ומקבילה ל"הצק" בעברית), באה להגביר את רושם הלחץ שהפעילה דלילה על שמשון" [23] .

    שמשון מגלה לדלילה את סודו – כוחו הוא מה' והוא תלוי בנזירותו, שמתבטאת בגידול שערו. לדעת אברבאנל, דלילה ידעה שהפעם שמשון דבר אמת לפי מראה שערו הארוך [24] .

  לדעת זקוביץ, "דווקא כאשר דלילה כאילו לא מבקשת דבר אלא רק מתלוננת על חוסר אהבתו ועל מה שעולל לה עד כה, נענה לה שמשון ומתוודה. וכדי להוכיח לה עד כמה ליבו איתה, הריהו מגיד לה את כל ליבו!" [25]

  הפעם מסופר "ותישנהו על ברכיה" (פס' 19). לדעת אמית "שמשון פירש זאת כגילוי של אהבה. אבל לדלילה היה מניע אחר: ששמשון יישן שינה רוגעת וחזקה על מנת שתוכל לבצע בו את זממה" [26] . לדעת זקוביץ, "נוצר אפוא ניגוד משווע בין התנהגותה של דלילה למראית עין לבין מחשבתה הזדונית" [27] .

וכך בעורמה רבה, הצליחה דלילה להשיג את מבוקשה. היא מצטרפת לשורה של נשים מפתות – תמר, יעל יהודית וכו', אך בניגוד אליה דמותה היא שלילית ואחרי שהיא סיימה את תפקידה בסיפור לא שומעים עליה יותר.

                              ביבליוגרפיה

אמית, יאירה, ספר שופטים – אמנות העריכה, ירושלים-ת"א, 1992.

הנ"ל, ספר שופטים (מקרא לישראל), ת"א, תשנ"ט.

זקוביץ, יאיר, חיי שמשון, ירושלים, תשמ"ב.