כשרות ספרי התורה של ימינו מוטלת בספק

בטרם יבחנו הגישות ההלכתיות ליישוב הסתירה הנ"ל בפסיקת הרמב"ם נלענ"ד כי יש צורך בסקירה קצרה של ההבדלים במסורת כתיבת הס"ת לאורך הדורות לפי סדר הנושאים המפורטים מטה:

תקופת התנאים - חוסר ההתאמה בין מסורות כתיבת סה"ת של ימינו לבין מסורת כתיבת סה"ת של תקופת התנאים ותקופת המדרשים.

א.

תקופת האמוראים - חוסר הבקיאות במסורת כתיבת סה"ת החל כבר בתקופת ה אמוראים.

ב.

סוג כתב סה"ת המקורי ואותיות מנצפ"ך - סוגיות בתלמוד המאירות את הפליאה הנובעת מקיומם של השינויים הקלים אשר קיימים בין מסורות כתיבת סה"ת של ימינו.

ג.

ספר התורה של רש"י - אי התאמות בין מסורות כתיבת סה"ת של ימינו לבין מסורת כתיבת סה"ת של הרש"י.

ד.

ספר התורה של בן אשר - סמיכת הרמב"ם על מסורת התנ"ך של בן אשר וקביעתו לנוסח המוגה ביותר לכתיבת ס"ת כהלכתו.

ה.

נוסחאות בספרי התורה של עדות ישראל – 14 שינויים במסורת כתיבת סה"ת בין נוסח סה"ת של האשכנזים לבין נוסח סה"ת של יוצאי תימן,ו -9 שינויים בין נוסחאות התנ"כים.

ו.

סכום האותיות בספר התורה - הגרסאות השונות לסיכומם הכולל של האותיות הכתובות בסה"ת בין 384,801 לבין 304,840 אותיות.

ז.

הבדלים צורניים בין ספרי התורה - במסורות כתיבת סה"ת של ימינו קיימים גם הבדלים בדברים נוספים,כגון:צורת הכתב האשורי,העימוד,פיזור הכתב בשורה,סוג הקלף וצורת"עץ החיים".

ח.

חיוב מצות עשה של כתיבת ס"ת בימינו – נימוקי פסיקות מהראשונים ומהאחרונים אשר הם תוצאת חוסר בקיאותינו באותיות החסרות והיתרות בסה"ת.

ט.

יישוב הסתירה בפסיקות הרמב"ם - הגישות ההלכתיות ביישוב הסתירה ומשמעויותהן המעשית הן לענין פסילת ס"ת לקריאה בציבור,והן לענין החיוב במצות עשה המוטלת על כל אדם מישראל לכתוב ס"ת לעצמו.

י.

פירוט קצר של עשרת הנושאים הנ" ל ומשמעותם:

תקופת התנאים: בתלמוד הירושלמי (תענית, כ:, פ"ד, ה"ב, ובדומה לכך בספרי, פר' וזאת הברכה, פיסקא שנו) נאמר : " שלשה ספרים מצאו בעזרה:ספר מעוני,וספר זעטוטי,וספר היא. באחד מצאו כתוב : ' מעון אלהי קדש ', ובשנים כתוב: (דברים, ל"ג, כ"ז) ' מענה אלהי קדם ', וקיימו שנים וביטלו אחד.באחד מצאו כתוב : ' וישלח את זעטוטי בני ישראל',ובשנים כתוב : ' וישלח את נערי בני ישראל' (שמות, כ"ד, ה'), וקיימו שנים וביטלו אחד.באחד מצאו כתוב : ' תשע היא',ובשנים כתוב : ' אחד עשר היא',וקיימו שנים וביטלו אחד", (ר"ל שבשני ספרים מצאו אחת עשר היא כתיבין ביו"ד כמסרה שלנו, ובאחד לא מצאו רק תשע וקיימו השנים ובטלו האחד – מנחת שי, במדבר, ה ', ט " ו). כלומר,מן התלמוד הירושלמי עולה כי כבר בתקופת בית המקדש השני נמצאו שלשה נוסחים בסה" ת השונים מהותית אחד מן השנים, לפיכך קבעו חז"ל את מסורת כתיבת ס"ת לדורות הן ע"פ רוב של שנים לעומת אחד,והן מפני שהיה בידם"ספר העזרה" (עזרא, ירושלמי, שקלים, טז., פ"ד, הל' ב) שהיה מוגה בודאות מוחלטת,והן מפני שמסורת הקריאה בע"פ נשתמרה בפיהם.

אולם במסורת כתב הס"ת שהיה בזמן התנאים (כנובע ממחלוקת ב"ש וב"ה, זבחים, לז:) בשעיר נשיא נכתבה מילת" קרנת מזבח העלה" (ויקרא ד', כ"ה) בכתיב חסר.בחטאת יחיד,בשעירה נכתבה מילת" קרנת מזבח העלה" (ויקרא ד', ל') בכתיב חסר.ואילו בחטאת יחיד,ובכבשה נכתבה מילת" קרנות מזבח העלה" (ויקרא ד', ל"ד) בכתיב מלא.מכך הסיקו חז"ל להלכה כדברי בית הלל שמתנה אחת מעכבת, (קרנות-2 קרנת-1 קרנת-1 למדים ארבע נתינות כאשר מתוכם "שלוש למצוה ואחת לעכב" –עיין רש"י שם ד"ה "קרנת קרנת קרנות"). לעומת זאת במסורת כתב סה"ת של ימינו כל תיבות"קרנת"הנזכרות לעיל נכתבות בכתיב חסר,דהיינו , " קרנת ". כלומר,מסורת כתיבת סה"ת של ימינו אינה תואמת למסורת כתיבת סה"ת של תקופת התנאים לפחות באות אחת בתוך מילת" קרנת מזבח העלה" (ויקרא ד', ל"ד).

כמו כן קיימים הבדלים בין מסורת כתב סה"ת שבידינו לבין נוסחאות סה"ת מתקופות המדרשים אשר מחסרון האותיות חז"ל אף דרשו עניינים שונים,ולא נמצא מי שחלק עליהם ואמר שהנוסח שבידם איננו נכון.וכן מצאנו שבמד"ר (בראשית, פרשה סא) נכתב : " פלגשם כתיב"ובסה"ת שבידינו כתוב"הפילגשים" (בראשית, כ"ה, ו') עם האות"יו"ד",וכן מובא במד"ר (דברים, פרשה א) : " ואשמם כתיב"ובסה"ת שבידינו כתוב"ואשימם" (דברים, א', י"ג) עם האות"יו"ד",וכן מובא במד"ר (במדבר, פרשה יב, תנחומא, נשא, סימן כו) : " כלת כתיב"ובסה"ת שבידינו כתוב"כלות" (במדבר, ז', א') עם האות"וא"ו".כלומר,מסורת כתיבת סה"ת של ימינו אינה תואמת למסורת כתיבת סה"ת של תקופת המדרשים בשלש אותיות לפחות.

מכאן נראה לכאורה שלפי פסיקות הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א) האמורות במבוא דלעיל,כל סה"ת של ימינו הינם בחזקת פסולים,הואיל וחסרה בהם אות אחת או שהם יתרים בשלש אותיות כנ"ל.

וכן מובא במדרש שנוסח ספר התורה של רבי מאיר לא היה תואם את נוסח סה"ת שבזמן התנאים,כמובא במדרש : " בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב : ' והנה טוב מאד ' ' והנה טוב מות" ( מד " ר, בראשית, פר ' ט, ה), וכן "ויעש ה'אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'בתורתו של ר"מ מצאו כתוב : ' כתנות אור" ( מד " ר, בראשית, פר ' כ, יב), וכן "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב : ' ובן דן חושים" ( מד " ר, בראשית, פר ' צד, ט).

וכן מצאנו שהגמ'לומדת שהקדש ניתן לקניה בכסף מפסוק שאינו קיים בתורה שבידינו : " דכתיב : ' ונתן הכסף וקם לו" ( קידושין, ה., יא:, בכורות נ:), ואילו בנוסח התורה שבידינו נאמר : " ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" ( ויקרא, כ " ז, י " ט). וכן נמצא בגמ' ( יבמות, פו:) שרב חסדא לומד ענין מפסוק שאינו נמצא בספר דברי הימים שבידינו,באומרו : " אין מעמידין שוטרים אלא מישראל,שנאמר : " ושוטרים הרבים בראשיכם".

א.

תקופת ה אמוראים:

הגמ'במסכת קידושין (דף ל:) מלמדת כי כבר בתקופת האמוראים היה קיים חשש ל חוסר התאמות בין מסורות כתיבת סה"ת של תקופת התנאים לבין מסורת כתיבת סה"ת של תקופת ה אמוראים.הדבר נובע מלשון הגמרא שבה נכתב במפורש: "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה,שהיו אומרים:וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת , ' דרש דרש'חציין של תיבות , ' והתגלח'של פסוקים , ' יכרסמנה חזיר מיער'עי"ן דיער חציין של תהלים , ' והוא רחום יכפר עון'חציו דפסוקים.בעי רב יוסף:וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא?א"ל:ניתי ס"ת ואימנינהו,מי לא אמר רבה בר בר חנה:לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום.א"ל:אינהו בקיאי בחסירות ויתרות אנן לא בקיאינן.בעי רב יוסף:והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא?א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנויה ( משמע, בס " ת שבתקופת האמוראים היה סימון לסופי הפסוקים כספרי תימן דהיום, שהרי אם לא כן כיצד יכלו למנות את הפסוקים מתוך הס " ת ?!). בפסוקי נמי לא בקיאינן,דכי אתא רב אחא בר אדא אמר:במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי : ' ויאמר ה'אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן' ( פירוש מילולי: אמר אביי הביאו ס " ת ונמנה את פסוקיו כשם שמנו לעיל את אותיות ס " ת, אמרו לו: איננו בקיאים איך מפסקים את הפסוקים, והראיה שפסוק אחד בבבל מחולק בארץ ישראל לשלשה פסוקים). תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת,יתר עליו תהלים שמונה,חסר ממנו דברי הימים שמונה" (קידושין, ל:).

השוואת האמור בגמ'זו מגלה כי ( ע " פ ספירת רבי יעקב שור, מחבר ספר משנת רבי יעקב על התוספתא דף ד אות ג) אין התאמה בין נוסח כתיבת ספר התורה של ה"סופרים"מתקופת התלמוד לבין נוסח כתיבת ספרי התורה המצויים בידינו כיום הזה,משום שבסה"ת שבידינו ( שסך אותיותיו הוא : 304,805) האות האמצעית היא"וא"ו" ( או האות אל " ף ע " פ ספירת המחשב) שבפסוק "אשה ה וא לה' ( ויקרא, ח ', כ " ח), דהיינו , 4833 אותיות לפני"וא"ו דגחון",פירושו של דבר:שבספר התורה של ה"סופרים"היו 9666 אותיות יתרות על סה"ת שבידינו.וכן הוא לגבי אמצע התבות בסה"ת שבידינו ( שסך תיבותיו הוא : 79,980 וי " א : 79,976) אמצען הוא בין המילים : " אל יסוד" ( ויקרא, ח ', ט " ו), דהיינו , 933 מילים לפני"דרש דרש",פירושו של דבר:שבספר התורה של ה"סופרים"היו 1866 מילים יתרות על סה"ת שבידינו.וכן גם לגבי חצין של הפסוקים בסה"ת שבידינו ( שסך פסוקיו הוא : 5845) חציין הוא הפסוק : " וישם עליו את החשן" ( ויקרא, ח ', ח '), דהיינו , 160 פסוקים לפני"והתגלח",פירושו של דבר:שבספר התורה של ה"סופרים"היו 360 פסוקים יתרים על סה"ת שבידינו.וכן גם לגבי מנין הפסוקים בסה"ת שבידינו מנין הפסוקים הוא : 5845, ולפי מנין הגמ'מספר הפסוקים בסה"ת הוא : 5888, פירושו של דבר:שבספר התורה של ה"סופרים"היו 43 פסוקים יתרים על סה"ת שבידינו.

וכן הוא לגבי האות"עי"ן דיער"המצויה במרחק 3814 ( ע " פ ספירת מחשב) אותיות לפני אמצע אותיות ספר תהלים המצוי בידינו היום,פירושו של דבר:שבספר תהלים של ה"סופרים"היו 7628 אותיות יתרות על ספר תהלים שבידינו.וכן גם לגבי חצין של הפסוקים בתהלים שבידינו ( שסך פסוקיו הוא : 2528) החצי השני תחילתו בפסוק : " ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" ( תהלים, ע " ח, ל " ו), דהיינו , 2 פסוקים לפני"והוא רחום",פירושו של דבר:שבספר תהלים של ה"סופרים"היו 4 פסוקים יתרים על ספר תהלים שבידינו.גם לגבי מנין פסוקי ספר תהלים קיים הפרש עצום,כי לפי מנין הגמ'מספר פסוקי תהלים הוא : 5896 ובתהלים שבידינו מצויים רק 2528 פסוקים,וכן הוא לגבי מנין מספר פסוקי ספר דברי הימים קיים הפרש עצום,כי לפי מנין הגמ'מספרם הוא : 5880 ובספר דברי הימים שבידינו מצויים רק 1656 פסוקים.

הרב האי גאון ( אוצר הגאונים, קידושין לדף ל., סימן קצ " א, ע ' 84) תירץ את הסתירות בין המספרים הנ"ל כך : " ודאי דלא האוי הכי,תורה 5884 פסוקין,וספר תהלים 2524 פסוקין,דברי הימים 1970. אלא כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו בריתא הדא בספרים מסכתא ( מסכת סופרים), באותו ספר תורה שמצאו אותו בירושלם שהיה משונה בכתב ובמנין פסוקין שלו וכן ספר תהלים וכן ספר דברי הימים, אבל עכשו אין תורה אלא כך, ואין תהלים אלא כך,ואין דברי הימים אלא כך".מתירוצו של רב האי גאון ומדברי הגמ'ניתן להבין כי בספרי התורה שהיו קיימים בתקופת האמוראים היה סימן לסופי הפסוקים כמצוי היום בס"ת תימניים,שהרי אם לא כן כיצד יכלו למנות את פסוקים מתוך הס"ת ?!. לעומת זאת תירוצו של רב האי גאון המיישב את הסתירות שבין המספרים הנ"ל נלענ"ד דחוק מאוד,משום שאין להניח שאמוראים חלקו בינהם על ס"ת שנפסל כבר בתקופת המקדש,ועוד,שבמסכת סופרים (ירושלמי תענית, כ:, פ"ד, ה"ב) ובספרי (פר' וזאת הברכה, פיסקא שנו) מוזכרים רק שלושה שינויים ( מעון, זעטוטי ותשע היא) כנ"ל,ועוד שלא הוזכר במסכת סופרים שמצאו גם את ספר תהלים ואף את ספר דברי הימים.יתרה מזאת,סכום הפסוקים בספר התורה שבידינו הוא : 5845 ולא "5884 פסוקין"כאמור בתשובת רב האי גאון,כמו כן סכום הפסוקים בספר תהלים שבידינו הוא : 2528 ולא "2524 פסוקין"כאמור בתשובת רב האי גאון,ואף סכום הפסוקים בספר דברי הימים שבידינו הוא : 1656 ולא 1970 כאמור בתשובת רב האי גאון.כלומר,גם ספר התורה של רב האי גאון לפיו פסק את ההלכה: " אבל עכשו אין תורה אלא כך " שונה מסה"ת שהיה בתקופת התלמוד ואף הוא שונה מכל ספרי התורה המצויים בידינו כיום.

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי אין מחלוקת על הענין העקרוני שנכתב במפורש מסכת קידושין (דף ל:) : " אמר רבה בר בר חנה (אמוראי מדור ראשון ג'תת"ר לערך) לא זזו משם עד שהביאו ס"ת ומנאום.א"ל:אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקאינן ". כלומר,מנוסח התלמוד משתמע שאף רבותינו בתקופת האמוראים לא היו בקיאים במסורת קדמוניהם בענין כתיבת האותיות החסרות ויתרות שבס"ת.מכאן ניתן להסיק מקל וחומר פשוט כי מסורת הכתב של סה"ת המצויים בימינו אינם תואמים במדויק ל מסורת כתיבת סה"ת של תקופות התנאים וה אמוראים. חיזוק לענין זה נמצא בשו"ת חת"ם סופר (או"ח, תשובה נב) כשכתב על השאלה:האם חלה חובה על סופר סת"ם לברך קודם כתיבת ס"ת?החת"ם סופר העיר בסוף תשובתו : " אילו חז"ל היו בקיאים בחסרות ויתרות היו מתקנים ברכה לס"ת,אבל יען שהם עצמם לא היו בקיאים .... ממילא אי אפשר לברך בשום אופן".לפיכך נראה לכאורה שלמרות שלא היה בנמצא ס"ת מוגה כראוי בתקופת האמוראים מחמת חוסר בקיאותם בחסירות ויתרות כדבריהם,בכל זאת בתקופת האמוראים גם כתבו ס"ת וגם קראו בס"ת לכתחילה.ולא מצאנו בתלמוד שהאמוראים הגיהו את ספריהם מספר תנ"ך "שהוא כולל עשרים וארבעה ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים"או מספר עזרא הסופר (עיין הרמב"ם,הלכות ס"ת פ"ח, הל' י"א), או מ"ספר העזרה" (עזרא, ירושלמי, שקלים, טז., פ"ד, הל' ב) שהיה מוגה בודאות מוחלטת,ואף לא מצאנו שהאמוראים שפסקו לכתוב ס"ת ע"פ רוב הספרים שהיו מצויים בידם.כלומר,חז"ל הקדמונים הותירו את שאלת האותיות החסרות והיתרות שבס"ת למנהג ולמסורת,ולא פסלו ספרי תורה בשל כך.

לאור זאת נראה לכאורה שלמרות שבסה"ת האותיות החסרות או היתרות אינן כתובות ע"פ מסורת הכתיבה המקורית,סה"ת אינו פסול,דהיינו,שלא כפסיקת הרמב"ם בהלכות ס"ת (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א), אלא כפסיקתו בשו"ת "פאר הדור" (סימן ט') שמברכין על ספר תורה פסול,משום שאם לא נמצא ס"ת כשר בימי האמוראים כ"ש שבימי הרמב"ם לא היה קיים ס"ת שכזה,ועל אחת כמה וכמה שבימינו לא קיים ספר תורה המדויק בכיתוב האותיות החסרות והיתרות.

ב.

סוג כתב סה" ת המקורי ואותיות מנצפ" ך:

קיימות שלש דעות עיקריות הנוגעות לסוג הכתב שבו ניתנה התורה לישראל: דעת ר' יוסי היא: (בתוספתא, סנהדרין, פרק ד', ה', ובתלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א' הל' ט', ובתלמוד בבלי, סנהדרין, דף כא:-כב.) שהתורה ניתנה בכתב העברי הקדום (ככתב השומרונים, דהיינו, כתב קשה ומלופף נראה בעיני דומה לכתב הסיני של ימינו) ועזרא שינה את הכתב לאשורית (הכתב בו כותבים בימינו ס"ת). דעת רבי היא:שהתורה ניתנה בכתב אשורי ובו נחקקו הלוחות,ואח"כ נשתנה הכתב לעברי קדום ובא עזרא והחזיר את הכתב לאשורית. [הרמב"ם פסק (בפירושו למשנה במסכת ידים, פ"ד, משנה ה'): "הכתב הזה אשר נכתוב בו אנחנו התורה, הוא כתב אשורי – הכתב אשר כתב יתברך את התורה"]. דעת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' אלעזר המודעי היא:שכתב התורה לא נשתנה מעולם,ומאז קבלת התורה ועד ימינו הכתב האשורי היה קיים בישראל. בממצאים ארכיאולוגיים בכתובות העתיקות ביותר שנמצאו בארץ ישראל (מתקופת בית ראשון), נמצא שהן נכתבו בכתב העברי הקדום ולא בכתב האשורי.נמצאנו למדים כי בתקופת התנאים היתה קיימת מחלוקת גם בנוגע למסורת של סוג הכתב שבו ניתנה התורה למרע"ה.

בנוסף לכך בתקופת התלמוד היתה מחלוקת בסוגיה מי תיקן את אותיות מנצפ"ך (הסימנים הכפולים לאותיות כ, מ, נ, פ, צ)?, במסכת שבת (קד.) ובמסכת מגילה (ב:) מובא בשם ר'ירמיה בשם ר'חייא בר אבא : " מנצפ"ך צופים אמרום",ומפרש הרש"י : " נביאי הדורות ". מסוגיות התלמוד בענין זה מובן שאותיות אלה נשכחו מן העם,והנביאים הזכירום וקבעום בסופי התיבות.הריטב"א (במסכת מגילה) סבר שנביאים אלה היו לאחר מות המלך יאשיהו שבימיו נגנזו הארון והלוחות.מכל מקום מסוגית התלמוד הנ"ל משתמע שאמוראי התלמוד סברו כי קיימת אפשרות שעם שלם ישכח איך נכתבו מספר אותיות בסה"ת של משה רע"ה,למרות שהיו קיימים ס"ת אצל הציבור וניתן היה לראות מתוכם את אותיות מנצפ"ך.נמצאנו למדים כי בתקופת האמוראים היתה קיימת מחלוקת גם בנוגע למסורת כתב האותיות האשורי שבו נכתבו ספרי התורה בזמנם.

מן הסוגיות הנ"ל נראה כי מצוקות הזמן והההתפזרות בגלויות העלימו אף מעיני התנאים והאמוראים את הנוסח המדויק של כתב סה"ת המקורי ואותיות מנצפ"ך,אך מסורת הקריאה בע"פ נשתמרה בשלמותה.לאור זאת נלענ"ד כי הסוגיות הנ"ל גם מאירות את הפליאה הנובעת מקיומם של השינויים הקלים אשר קיימים בין מסורות כתיבת סה"ת של ימינו,כמו כן ניתן להבין מכאן את העלמותו של צבע התכלת לציצית,ואת מקורם של ההבדלים בין תפילין דרש"י לתפילין דר"ת,וכן את פסיקת ה"בן איש חי"בענין זה (הל' שנה ראשונה, פר' וירא, אות כא) : " אך בא רבינו האר"י ז"ל והגיד בקבלה מפי אליהו זכור לטוב ששני הסברות אמת,וצריך למעבד תרווייהו,ומימות מרע"ה ועד הגאונים היו מניחים ב'זוגות".

ג.

ספר התורה של רש" י: מעיון בפירוש הרש"י (רש"י נולד בצרפת בשנת ד'ת"ת נפטר ד'תתס"ה 1040-1105) על החומש ניתן להבין כי קיימות אי התאמות בין מסורות כתיבת סה"ת של ימינו,לבין מסורת כתיבת סה"ת שהיה בידיו של הרש"י. יתרה מזאת נראה כי לרש"י לא היה ספק כי מסורות כתיבת סה"ת שבידו היא המדוייקת,לפיכך הרש"י אף הוסיף דברי פרשנות לאותיות יתרות וחסרות שהיו בסה"ת שבידיו אשר הן אינן תואמות למסורת כתב סה"ת שבימינו.להלן ארבע דוגמאות לאי ההתאמות בין הכתוב בסה"ת של הרש"י לבין מסורת כתיבת סה"ת של ימינו:

הרש"י (בראשית, י"א, ל"ב) – בד"ה "בחרן",כתב : " הנו"ן הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום".כלומר,במסורת כתיבת סה"ת של הרש"י היתה האות"נו"ן"כתובה הפוכה,ואילו במסורת כתיבת סה"ת של ימינו אין כותבים את האות נו" ן הפוכה במילת" בחרן ".

הרש"י (בראשית, כ"ה, כ"ד, וכן במד"ר, בראשית, פרשה סא)) – בד"ה "הפילגשים",כתב : " חסר כתיב שלא היתה אלא פלגש אחת היא הגר היא קטורה".כלומר,במסורת כתיבת סה"ת של הרש"י היתה האות"יו"ד"חסרה,ואילו במסורת כתיבת סה"ת של ימינו אין כותבים את מילת" הפילגשים " בכתיב חסר אלא בכתיב מלא.

הרש"י (שמות, כ"ה, כ"ב) – בד"ה "את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל",כתב : " ו את הרי וא"ו זו יתרה וטפלה וכמוהו הרבה במקרא".כלומר,במסורת כתיבת סה"ת של הרש"י היתה אות"וא"ו"יתרה,ואילו במסורת כתיבת סה"ת של ימינו אין כלל אות וא" ו יתרה במילת" את ". ה"שפתי חכמים"על המקום מעיר : " אע"פ שאין כתיב'ואת'בוא"ו בס" ת של רש" י היה כתיב בוא"ו".

הרש"י (דברים, א', י"ג) - בד"ה "ואשימם בראשיכם",כתב : " ואשמם חסר יו"ד (גם במד' רבה, דברים, א', ט', וגם בבעה"ט, שם) למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיינהם שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה".כלומר,במסורת כתיבת סה"ת של הרש"י (וגם בסה"ת של מדר' רבה ובבעה"ט), היתה האות"יו"ד"חסרה,ואילו במסורת כתיבת סה"ת של ימינו אין כותבים את מילת" ואשמם" בכתיב חסר אלא בכתיב מלא, דהיינו, עם תוספת האות יו" ד במילת" ואשימם ".

מן האמור לעיל נראה לכאורה שקיימות שתי אפשרויות:או שסה"ת של הרש"י,מד"ר,ובעה"ט היו פסולים,או שסה"ת של ימינו הם הפסולים,הואיל וחסרים או יתרים בהם ארבע אותיות כנ"ל,ופסיקות הרמב"ם קובעות:כי אפילו חיסור או ייתור של אות אחת פוסל את סה"ת (אהבה, הלכות ס"ת, פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א) כאמור במבוא דלעיל.

ד.

ספר התורה של בן אשר: הרמב"ם כתב בהלכותיו (הלכות ס"ת, פ"ח, הל' ד) : " ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו (פתוחות וסתומות) ... והספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל עשרים וארבעה ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו הכל היו סומכין לפי שהגיהו בן אשר ... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו" (הרמב"ם נולד י"ד ניסן ד'תתצ"ה נפטר כ' טבת ד' תתקס"ה 1135-1205). מנוסח דברי הרמב"ם ניתן להבין שהרמב"ם לא הגיה את ספרו מספר תורה קדום אלא מספר תנ"ך מנוקד של אהרן בן אשר (שנכתב כמאתים שנה לפני תקופת הרמב"ם), משום שלא נעלמו מעיני הרמב"ם המסורות השונות בכתיבת הפרשיות הפתוחות והסתומות בס"ת,לפיכך סמך הרמב"ם את ידו על מסורת התנ"ך של בן אשר וקבעו לנוסח סה"ת המוגה ביותר.

וכן מצאנו בדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובה (סימן צ"א) שכתב : " ש אין עימנו ספר עזרא שנוכל לדקדק ממנו הדבר".ולעומת זאת החיד"א (ברכי יוסף, סימן ע"ר) מציין שהרמב"ם נסע אל מעבר לים למקום שהיה שם ס" ת של עזרא הסופר ומשם העתיק את ספר התורה שכתב,דהיינו,נמצאו שני עדים סותרים למקורו של סה"ת אשר ממנו הגיה הרמב"ם את סה"ת שכתב כהלכתו.

בין כך ובין כך נראה כי נכון יהיה להניח שהרמב"ם סמך את ידיו על נוסח בן אשר על מנת ליצור אחידות בכתיבת סה"ת מכאן ואילך,אך למרות זאת המסורות השונות של כתיבת ס"ת של ימינו לא אימצו את שיטת הרמב"ם.וכן תמצא שרוב ס"ת שבימינו אינם כתובים בעימוד ע"פ מסורת הרמב"ם (הל' ס"ת, פ"ז, ט'-י'), פרט לתיקון סופרים"תאג '" (כתר) אשר לפיו סודרו סה"ת של יוצאי תימן,וכן נכתב בספר"עריכת השולחן" (לר' שלמה עמרם קורח) : " ותיקנו (בתימן) כל ספרי התורה שלהם כדמותו וכצלמו (של סה"ת שכתב הרמב"ם) במנין השיטין והדפין וגם התיגאן משנים קדמוניות וכתבום בדדמי לס"ת,להיות להם לעיניים לכותבי ס"ת,ועד היום הסופרים מחזיקים ס"ת כנזכר".

מכאן נראה לכאורה שלדעת הרמב"ם סה"ת שאינם כתובים לפי דמותו וצלמו של סה"ת אשר הוא כתב ע"פ ספרו של בן אשר הם אינם כהלכה,וזאת מתוך הדיוק בלשון הרמב"ם הנ"ל : " ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו ".

לאור האמור לעיל נראה כי ע"פ הרמב"ם רק מסורת כתיבת סה"ת של יוצאי תימן המבוססת על ה"תאג '" (כתר) היא הנכונה.וכן מצאנו שיוצאי תימן שימרו ומשמרים עד עצם היום הזה,גם את מסורת הקריאה כבשנים קדמוניות לפיה העולה לס"ת עצמו מברך וקורא ולא רק החזן.כמו כן הם משמרים גם את המסורת מימי המשנה והתלמוד אשר הקפידו על קריאת התרגום (עיין מגילה, פ"ד, משנה י', ברכות מה., מגילה יח:, סוטה לט:, קידושין מט.). לפיכך ניתן ללמוד מכאן גם קל וחומר:אם יוצאי תימן הקפידו ב"קלות" (בניגוד ליתר עדות ישראל) כ"ש שהם הקפידו על החמורה שהיא מסורת כתיבת ס"ת כבשנים קדמוניות,על כן נלענ"ד כי על המטיל דופי בכשרותם המהודרת של סה"ת של יוצאי תימן נאמר : " טול קורה מבין עינך" (ערכין, טז:).

ה.

נוסחאות בספרי התורה של עדות ישראל:

בס"ת הקיימים בימינו ניתן להבחין במספר נוסחאות ו שינויים בין סה"ת של יוצאי אשכנז לבין סה"ת של יוצאי ספרד,ובינהם לבין סה"ת של יוצאי תימן.וכן מצאנו ש בספרי התורה הקיימים בימינו ישנם 14 שינויים במסורות הכתיבת של סה"ת,בין נוסח ס"ת של האשכנזים לבין נוסח ס"ת של יוצאי תימן,וכמו כן ישנם 9 שינויים בין נוסח תנ"ך "קורן"לנוסח תנ"ך "כת"י לנינגרד",כפי שמפורט להלן:

בספר בראשית (ד', י"ג) – " מנשוא" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " מנשא" (נוסח תימן, נוסח תנ"ך אהרן בן משה בן אשר בכת"י לנינגרד).

בספר בראשית (ז', י"א) – " מעינות" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " מעינת" (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר בראשית (ט', כ"ט) – " ויהי" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " ויהיו" (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר בראשית (מ"א, מ"ה) – " פוטי פרע" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – " פוטיפרע" (נוסח תימן).

בספר שמות (כ"ה, ל"א) – " תיעשה" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " תעשה" (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר שמות (כ"ח, כ"ו) – " האפוד" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " האפד" (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר ויקרא (ו', ב') – " מ וקדה"מ'זעירה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " מ וקדה"מ'רגילה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר ויקרא (ז', כ"ב) – פרשה סתומה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – פרשה פתוחה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר ויקרא (ז', כ"ח) – פרשה פתוחה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – פרשה סתומה (נוסח תימן).

בספר במדבר (א', י"ז) – " בשמות" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – " בשמת" (נוסח תימן).

בספר במדבר (י', י') – " חדשכם" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – " חדשיכם" (נוסח תימן).

בספר במדבר (כ"ב, ה') – " בעור" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – " בער" (נוסח תימן).

בספר במדבר (כ"ה, י"ב) – " של ו ם"ו'קטיעה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " של ו ם"ו'רגילה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בספר דברים (כ"ג, ב') – " דכה" (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – " דכא" (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

מן האמור לעיל נראה לכאורה שקיימות ארבע אפשרויות:או שסה"ת בנוסח אשכנז פסול,או שסה"ת בנוסח תימן פסול,ואו שסה"ת בנוסח תנ"ך "קורן"פסול,או שסה"ת בנוסח תנ"ך "לנינגרד"פסול,הואיל וחסרים או יתרים בהם מספר אותיות כנ"ל,ופסיקות הרמב"ם קובעות:כי אפילו חיסור או ייתור של אות אחת פוסל את סה"ת (אהבה, הלכות ס"ת, פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א) כאמור במבוא דלעיל.

ו.

סכום האותיות בספר התורה:

כאמור לעיל קיימים הבדלים בין סכום פסוקי התורה כפי שהיו מפוסקים בתקופת"הסופרים"שבזמן התלמוד,כמובא בגמ ': " תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה (5888) פסוקים הוו פסוקי ס"ת" (קידושין, ל:). בתשובת רב האי גאון ( אוצר הגאונים, קידושין לדף ל., סימן קצ " א, ע ' 84) נכתב כי התורה כוללת : "5884 פסוקין",ולעומת זאת סכום הפסוקים בספר התורה שבידינו הוא רק : 5845. אך ההבדל המשמעותי ביותר הוא במנינם המדוייק של כל האותיות הכתובות בספר התורה אשר אף במנינם ישנם גירסאות שונות,כמובא להלן:

המנין המדויק של כל אותיות ספר התורה ע"פ מסורת החומש (חומש דברים, סוף פרשת וזאת הברכה) הוא : 304,840 ד" ש אלפים תת" מ (1144), (נלענ"ד שצ"ל ד"ש תת"ט 304,809 ע"פ הסימן המובא בהמשך) . " וסימנו: ארצה בו (304) ואכבדה אמר ה', גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון (809) מן הראשון" ((1113, חגי, א',ח'. ב',ט').

המנין המדויק של כל אותיות התורה ע"פ "משנת - אברהם" (זיטאמיר, תרכ"ח) בפתיחה (עמ' י"א) הוא : 304,805 כדבריו : " נמנו וגמרו כל הספרים האחרונים שמספר האותיות בס"ת ד"ש אלפים תת"ה".וכן כתב ר'יחיאל הורוביץ בספר"ועבד הלוי"בשנת תר"ע ע"פ כתבי ר'מנחם עזריה מפאנו (תרס"ג) שמנינם המדויק של אותיות התורה הוא : 304,805. וכן אישר את המספר הזה (304,805) ר'יעקב שור בשנת תר"צ (משנת רבי יעקב פ"ד אות ג' עמ' 8-9).

מספר האותיות בנוסח ס"ת לפי נוסח האשכנזים התואם את נוסח תנ"ך "קורן",וכן את הנוסח המצוי ב"מכון משמרת סת"ם"כפי שנספר ע"י המחשב הוא : 304,805.

לפיכך נלענ"ד כי מספר האותיות בנוסח סה"ת שביד יוצאי תימן הוא : 304,801, משום שכמפורט לעיל (בסעיף ו') יש בנוסח תימן תוספת אות וא"ו אחת ואות יו"ד אחת,וחסר חמש אותיות וא"ו ואות יו"ד אחת,בהשוואה לנוסח כתב סה"ת בנוסח האשכנזים אשר לגביו"נמנו וגמרו כל הספרים האחרונים"שמספר אותיותיו הוא ד"ש אלפים תת"ה.

כמו כן נלענ"ד כי מספר אותיות התורה ע"פ נוסח תנ"ך אהרן בן משה בן אשר בכת"י "לנינגרד" הוא : 304,802. משום שכמפורט לעיל (בסעיף ו') יש בנוסח תנ"ך "לנינגרד"תוספת אות וא"ו אחת,וחסר שלש אותיות וא"ו ואות יו"ד אחת,בהשוואה לנוסח כתב סה"ת בנוסח האשכנזים אשר לגביו"נמנו וגמרו כל הספרים האחרונים"שמספר אותיותיו הוא ד"ש אלפים תת"ה.

השוואת מספרם המבודד של האותיות (כלומר, ספירת כל אות בנפרד) בין ספירת המחשב את כתב סה"ת בנוסח האשכנזים לבין ספירת האותיות לפי"ועבד הלוי",מעלה כי ישנם אי התאמות בסכום מספרי האותיות:א,ב,ה,ח'ט,י,מ,נ,ע,צ,ק,ש,ת,ך,ם,ן,ף,ץ (הפרש ניכר קיים באותיות נ,ף,ן,ץ).

מן השוני שבין הגירסאות הקיימות במנינם המדוייק של כל אותיות הס"ת כאמור לעיל,נראה לכאורה שקיימות חמש אפשרויות:או שסה"ת במסורת החומש פסול,או שסה"ת בנוסח אשכנז פסול,או שסה"ת בנוסח תימן פסול,או שסה"ת בנוסח"לנינגרד"פסול,או שהסה"ת שבנוסח"ועבד הלוי"פסול,הואיל וחסרים או יתרים בהם מספר אותיות כנ"ל,ופסיקות הרמב"ם קובעות:כי אפילו חיסור או ייתור של אות אחת פוסל את סה"ת (אהבה, הלכות ס"ת, פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א) כאמור במבוא דלעיל.

כאן המקום להבהיר כי בזוה"ק מובא (זוהר חדש, שיר השירים, אות תרסא) : " עד שהאותיות עולות לששים רבוא כחשבון בני ישראל שהם י"ב ועולים לששים רבוא,אף האותיות כך,כשהם מתמלאות עולות לששים" (תרגום מילולי). מכאן נובעת המימרא: י ש ש שים ר בוא א ותיות ל תורה – נוטריקון ישראל.כלומר,ע"פ הזוה"ק מנין אותיות התורה הוא : 600,000, ר'יחיאל הורוביץ בספר"ועבד הלוי"מלמד כי מספר זה מביא בחשבון את מנין כל אותיות התורה (304,805) בתוספת מספרן של האותיות הנעלמות (כגון: האות א היא החלק הגלוי, ואילו לף הן החלק הנעלם של האות אל"ף), ובנוסף לכך גם את כפל 10 אותיות מנצפ"ך ובנוסף לכך 12 כמנין שבטי ישראל,ובכך הגיע"ועבד הלוי"למספר 600,000 בדיוק.אך עיין גם ב"חסד לאברהם" (מעין ב' סוף נהר י"א) שסיים סוגיה זאת בצ"ע.

ז.

הבדלים צורניים בין ספרי התורה: מתוך עיון במסורות כתיבת ס"ת של ימינו נמצא כי קיימים בינהם מספר הבדלים צורניים,עד כדי כך שאין ספר תורה אחד הזהה במדוייק למשנהו,וזאת למרות שחז"ל קבעו להלכה ש יש אם למסורת. בנוסף לכך ע"פ נימוקו של הרשב"א (בתשובות המיוחסות, סימן רל"ח) : " שאין לנו אלא כנתינת הספר תורה (מסיני) בלי ניקוד וטעמים,שהרי פעמים ואנו לומדים הלכות מהמקרא והמסורת ואם יש ניקוד אין כאן מסורת ", דהיינו , " הניקוד והטעמים הם פירוש לתורה שבכתב".לפיכך אף השו"ע פסק להלכה (יו"ד, סי' רע"ד, ז') כי:ספר המנוקד פסול. (והרמ"א כתב: "ודוקא שעשה הפסק בדיו", וכן מצאנו שהרמב"ם לא כלל ניקוד בכ' דברים הפוסלים ס"ת). על כן מנימוקו של הרשב"א ניתן לדייק שכל שינוי בס"ת שאינו כנתינתו מסיני פוסל את ס"ת.כלומר,לא רק שינוי באותיות הכתובות מסיני פוסל ס"ת,אלא אף שינויים שהם לאו דוקא באותיות עצמן פוסלים את ס"ת . ( באזני שמעתי את דברי המקובל ר'מרדכי שרעבי זצוק"ל (בשנת תשל"ה) שאמר שכל הטנת"א (טעמים, נקודות,תיבות אותיות) ואפילו הניגון ניתנו למרע"ה בסיני).במציאות של ימינו נמצא שאין ס"ת אחד הזהה לחלוטין לס"ת שניתן בסיני למרע"ה,הן במסורת הכתב (יתרות וחסרות) כנ"ל,והן לנוכח עובדת קיומם של שינויים צורניים מהותיים בין ספרי התורה של ימינו כפי שמפורט להלן:

צורת הכתב האשורי: רוב ספרי התורה של ימינו כתובים בשלושה סוגי כתב:הבית יוסף,האר"י או וועליש.כלומר,אין צורה אחידה לסוג הכתב בסה"ת של ימינו,וכן נמצא שגם בסה"ת העתיקים היו סגנונות כתב נוספים.כמו כן נלענ"ד שניתן להבחין בהבדל בין הכתב שבמסורת ס"ת של הרש"י לבין הכתב שבמסורת ס"ת של הרמב"ם:הרש"י בפירושו לברייתא במסכת שבת (דף קג:) האומרת שעל הסופר להזהר שלא יכתוב ביתין - כפין או כפין - ביתין,חיתין - ההין או ההין – חיתין,וכו',כתב:שאותיות אלה" דומים בכתיבתם ". לעומת זאת הרמב"ם (בפירושו למשנה במסכת ידים, פ"ד, משנה ה') כתב : " אשורי – שהוא מאושר שבכתב ... לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ". על כן נלענ"ד ש הכתב של מסורת סה"ת של הרש"י דמה לכתב מסורת הברייתא,ואילו הכתב של מסורת סה"ת של הרמב"ם היה שונה ממסורת הברייתא.בנוסף לכך מצאנו שבסה"ת של רבינו בחיי היו אותיות"עקומות ולפופות",כפי שכתב רבינו בחיי (בראשית, פרק י"א) : " כי על כן באו בתורה אותיות ... עקומות ולפופות".ואילו במסורת הס"ת של ימינו רק בס"ת מעטים מופיעות האותיות העקומות והלפופות.

העימוד: ספרי התורה של ימינו נכתבים ע"פ 100 סוגים של תיקוני סופרים (המצויים כיום בספריה הלאומית בירושלים), מתוכם רוב ספרי התורה כתובים ע"פ ששה תיקוני סופרים שונים : " התאג'" (הכתר) אשר לפיו סודרו סה"ת של יוצאי תימן בהתבסס על מסורת ספר התורה של הרמב"ם (הל' ס"ת, י', ט') כולל 226 עמודים בני 51 שורות . " תיקון הסופר והקורא " כולל 128 עמודים בני 60 שורות כ"א.תיקון" עזרת סופר " כולל 264 עמודים בני 42 שורות כ"א.תיקון" רמ" ד " כולל 244 עמודים בני 42 שורות כ"א.תיקון" רמ" ה " כולל 245 עמודים בני 42 שורות כ"א.תיקון" רמ" ח " כולל 248 עמודים בני 42 שורות כ"א.ההבדלים בין התיקונים באים לידי ביטוי הן בקביעת המילים המתחילות באותיות ש',ו - מ'מתוך קבוצת האותיות בי"ה שמ"ו (אשר ע"פ ההלכה ישנם עמודים מסויימים בס"ת הצריכים להתחיל באותיות אלו), והן במספר העמודים והשורות של ס"ת,וגם באימוץ שיטת"ווי העמודים" (שו"ע, הרמ"א, רעג, ו) שיטה לפיה כל יתר העמודים פותחים באות ו'פרט לעמודי בי"ה שמ"ו.

פיזור הכתב בשורה: ספרי התורה של ימינו כתובים בכתב ידם של סופרים כאשר כל אחד מהם מפזר את הכתיבה בשורה ע"פ מידותיו.בשל כך לא מסתבר שלאורך כל כתיבת 7,680-13,888 שורות הס"ת (ע"פ העימוד בתיקוני הסופרים השונים) יכתבו סופרי הסת"ם ס"ת זהים לחלוטין.

הקלף: רוב ספרי התורה של ימינו כתובים על שלשה סוגי קלף:גויל,שליל או עזים.כלומר,גם אין סוג קלף אחיד לכל סה"ת של ימינו.

צורת" עץ החיים": ס"ת של האשכנזים נגלל על שני עצי חיים,כאשר בארבעה קצותיהם דסקיות עץ שקוטרן כקוטר גלילתו של חצי הקלף בערך,וכיסויו ביריעת בד.ואילו ס"ת של הספרדים נגלל על שני עצי חיים חלקים,המושחלים בתוך כיסוי גליל עץ הנפתח לאורכו.

נמצאנו למדים מכאן כי ספרי התורה של ימינו שונים זה מזה גם בצורתם החיצונית בבחינת"שבעים פנים לתורה" (הקדמת ראב"ע לפירושו על תורה) אשר אינה פוסלת אותם בד"כ,אלא ממחישה את העובדה שהחל מתקופת התנאים לא נמצא ספר תורה שהוא" כנתינת הספר תורה" (מסיני) כפשט טעמו של הרשב"א (בתשובות המיוחסות סימן רל"ח).

ח.

חיוב מצות עשה של כתיבת ס" ת בימינו: מצות עשה התרי"ג למניין"בעל החינוך"היא : " שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה",גם הרמב"ם וגם הטור פסקו שחיוב כתיבת ס"ת מוטל על כל אחד ואחד מישראל.לפיכך פשוט הוא שקיום מ"ע זו מותנה בכך שעל כותב סה"ת מוטלת החובה לכותבו כדין,ושלא יהיה בו דבר הפוסל.שהרי אם לא כן אין הכותב יוצא ידי חובת המ"ע משום שס"ת פסול הינו כחומש אינו נחשב לס"ת כלל, ובאופן מיוחד לנוכח פסיקות הרמב"ם הקובעות:כי אפילו חיסור או ייתור של אות אחת פוסל את סה"ת (אהבה, הלכות ס"ת, פ"י, הל' א', ובפ"ז, הל' ט', י"א) כאמור במבוא דלעיל.לפיכך לאור האמור לעיל נסתפקו הראשונים בחיוב מצות עשה של כתיבת ספר תורה בזמן הזה משום ההשלכות של אי בקיאותינו באותיות החסרות והיתרות:

רבינו המאירי (בית הבחירה, עמ"ס קידושין) כתב : " בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן,וזה שאנו מוצאים תיקונים ביד הסופרים שעל פיהם אנו סומכים בכתיבת ס"ת,אינם אלא כפי שמצאו בספרים המוחזקים כמדוייקים לא שהיה הדבר ברור כל כך ".

בעל" שאגת אריה" (בשו"ת סימן ל"ו) כתב : " יכולני לפטור מן הדין אחר מצות כתיבת ס"ת משום דאפילו בזמן האמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות ... מכל מקום מדרבנן חייב לכתוב ס"ת בזה הזמן מטעם אחר ... שאם לא כן היתה תורה נשכחת מישראל ".

בעל" מנחת חינוך" מחלק את המושג התלמודי"חסרות ויתרות"לשתי הגדרות הלכתיות:

ההגדרה הראשונה היא : " דע"י החסר או היתיר נשתנה פירוש התיבה או יכול להשתנות " – לדעת מנחת חינוך אפשרות זו אינה קיימת,ולא לאפשרות כזו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם"בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן". וההגדרה השניה היא : " וזה ד לא נשתנה כלל (פירוש התיבה) אינו מזיק למצוה זו,ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלמות" (ומכל שכן שס"ת המנוקד ללא דיו כשר), לאפשרות כזו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם"בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן".

" החת" ם סופר" (יו"ד, סימן רנ"ד) מפרש,שטעמו של ה"בית יוסף"למצות כתיבת ס"ת בזה הזמן הוא:על מנת ש לא להרפות עושי מצוה כותבי ס" ת.

" שו" ת המהר" ם שיק" (מצוה תרי"ג) סבור שקביעת דיוקו של סה"ת מסורה לחכמי הדור,לפיכך"דכיון שרוב הפוסקים הכריעו הכרעה על הנהגה גבי יתרות וחסרות'אחרי רבים להטות',ולכן שפיר מברכינן"על קריאת התורה. (סברה זו קשיא לענ"ד: מדוע האמוראים לא נטלו על עצמם את הסמכות להכריע "אחרי רבים" בחסרות ויתרות? וכי הם לא ידעו שהדבר בסמכותם? ועוד, האם בסמכות חכמי הדורות האחרונים לקבוע הלכה כנגד אמירתם המפורשת של אמוראי תלמוד? והרי " אמר ר ' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר ' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים " ( שבת, קיב:).

ט.

יישוב הסתירה בפסיקות הרמב" ם: כאמור במבוא ד לעיל הרמב"ם סתר את פסיקותיו בענין ס"ת פסול.כלומר,מחד גיסא הרמב"ם פסק בהלכותיו שבספר תורה פסול"אין קורין בו ברבים",ומאידך גיסא בשו"ת "פאר הדור"הרמב"ם פסק : " שמברכין על ספר תורה פסול".אך גם בענין יישוב הסתירה בפסיקות הרמב"ם נחלקו הפוסקים,ומדבריהם ניתן להבחין בשלש גישות הלכתיות אשר יש להן משמעות מעשית:

" הכסף משנה " פסק בהסתמכו על תשובת הרמב"ם:כי"מן הדין קורין לכתחילה בחומשין אם לא מפני כבוד הציבור ... ולישנא דרבינו הכי דייק ... אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחילה הוא דאין קורין בו (בס"ת פסול) אבל בדיעבד עלתה להם קריאה" (הרמב"ם,הלכות ס"ת, פ"י, הל' א'). (סברה זו קשיא לענ"ד: האם החומשין לא צריכים להיות מדוייקים? ועוד, לאור האמור לעיל בסעיפים א-ט מדוע רק "בדיעבד עלתה להם קריאה" האם בכלל קיים ס"ת כשר כנתינתו מסני?).

הרשב" א (ח"א, סימן רכ"ז) פסק:ש אין מברכים על ספר תורה פסול. ובהתיחסותו לסתירה בדברי הרמב"ם סבר הרשב"א שדברי הרמב"ם נכתבו ע"י הרמב"ם בזמנים שונים,ובלשונו : " נ"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו".וכן כתב הרשב"א : " אני לא ראיתי תשובת הרמב"ם ז"ל" (ח"א, סימן תרי"א). כלומר,הרשב"א סובר שהרמב"ם חזר בו מפסיקתו ב"פאר הדור",דהיינו,שגם הרמב"ם סובר שאין מברכים על ספר תורה פסול. (סברה זו קשיא לענ"ד: האם גם "גאוני עולם" חזרו בהם? או טעו? ושמא חזר בו הרמב"ם מעוד פסיקות "שבילדותו"? ועוד, אם נתגלתה טעות בס"ת לאחר מספר שנים של קריאה בסה"ת כלשהוא, האם ברכות העולים היו לבטלה? ועוד, לאור האמור לעיל בסעיפים א-ט האם לשיטת הרשב"א קיים ס"ת כשר כנתינתו מסני? ועוד, אם היה להרשב"א ס"ת שכזה, מדוע לא אימצוהו כלל קהילות ישראל? ועוד, הרי הרשב"א פסק: "אפילו נמצאו טעויות באחד מן החומשין, כל שאינו קורא באותו חומש, קורא בשאר החומשין ואינו חושש, שאין טעות חומש פוסל את השאר, אלא לכבוד בעלמא" (חידושי הרשב"א-גיטין ס.), דהיינו, אף ע"פ הרשב"א ניתן לקרוא בס"ת פסול).

שו" ת ר' יצחק מפוזנא (סימן ס"ד) מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם בכך שדברי הרמב"ם בתשובתו ב"פאר הדור"נאמרו בבחינת הלכה ואין מורים כך. (סברה זו קשיא לענ"ד: הלא הרמב"ם כן הורה את ההלכה בשו"ת "פאר הדור"? ועוד, הלא לפי עדות הרמב"ם נהגו כך בפני "גאוני עולם", וכי גאוני העולם לא יכלו להורות את ההלכה כתקנה?).

נלענ" ד ליישב את הסתירה בדברי הרמב" ם כך:

כאשר הרמב"ם מנה (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') את חסרון או ייתור אות לדבר הפוסל ס"ת (בין לכתיבה ובין לקריאה) נתכוון בכך ל חסרון או לייתור אות (שלא נכתבה כלל או שנוספה בבירור) ובכך השתנה פירוש התיבה (כגון: שנכתב הרן במקום אהרן), דהיינו,כדעת"מנחת חינוך"הנזכרים לעיל.והא ראיה:בהמשך דבריו הרמב"ם דייק לכתוב:טו ) " שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או שתדמה לאות אחרת".במקרה כזה ס"ת פסול ואין בו קדושת ס"ת כלל אלא הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות,דהיינו,משום שהאות שנפסדה גורמת לכך שהתיבה לא תקרא כראוי לה,או שהפסדה של האות גורמת לכך שהתיבה תיקרא כתיבה אחרת,ובכך ייגרם בהכרח שינוי בפירוש התיבה.

וכאשר הרמב"ם פסק בתשובתו בשו"ת "פאר הדור" (סימן ט') שניתן לסמוך על ברכה שברכו על ס"ת ראשון שהתגלה כפסול, ואין צורך לחזור ולברך על הספר השני שהוצא במקומו ושכך נהגו בפני גאוני עולם.נתכוון בכך ל חסרון או ייתור אות (שלא נכתבה כלל או שנוספה בבירור) ובכך לא השתנה פירוש התיבה (כגון: שנכתב אהרון במקום אהרן), דהיינו,כדעת"מנחת חינוך"הנזכרים לעיל.והא ראיה:הנימוק להכשר הוא : " שאין ברכות התורה בציבור כשאר ברכות המצות אלא הברכה היא על הקריאה ". לפיכך כאשר קראו לפי מסורת הקריאה (שנשתמרה טוב יותר לאורך כל הדורות) בס"ת בפני גאוני העולם,לא פסלו הגאונים את סה"ת.וכן"ת"ר:כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח,כגון : " ישגלנה" ( כתיב - דברים, כ " ח, ל ') ישכבנה ( קרי) , " בעפולים" ( כתיב - דברים, כ " ח, כ " ז בטחורים" ( קרי - מגילה, כה:), "אמר רבי יצחק:מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין,הלכה למשה מסיני" (נדרים, לז:). כלומר, חז"ל העדיפו את מסורת הקריאה בע"פ על פני מסורת הכתיבה לצורך יציאת ידי חובת הקריאה בתורה.

וכן מצאנו בשו"ת "פאר הדור" (סימן מ"ג) שהרמב"ם התיר לקרוא ולברך בחומשים (שו " ת הרשב " א - " שנכתבו כתקנן בגויל ונתפרו בגידין כדין ספר תורה אלא שאין בו אלא חומש אחד ") ובס"ת פסול במקום שאין להם ס"ת כשר.גם הרמ"א (שו"ע קמ"ג, ד') כתב:והא דמוציאין (ס"ת) אחר דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסרות ויתרות אין להוציא אחר,שאין ס"ת שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר".ו"הבאר היטב" (שם) כתב : " ודע,שהמהר"ל מפרג הנהיג שלא להוציא (ס"ת) אחרת לעולם,אפילו בחסר תיבה כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול".וכן מצאנו ש"הנודע ביהודה" (מהדו"ק יו"ד סימן ע"ד) סבר:ש כתב יתר פוסל בס"ת רק כשהוא בתוך מלה או בצידה באופן שיש מקום לטעות ולקרוא את האות היתירה עם המלה הכתובה כדינה.וכן מובא ב"מגן אברהם" (סימן ל"ב, סוף ס"ג, ל"ג) : " הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ", לפי שהרמב"ם לא פסל את הס"ת אלא אם כן נוספה בו אות בתוך המלה ותוספת זו משנה את המלה בכך,אך הרמב"ם לא פסל מלה יתרה שנכתבת בהפרש רווח ממילה שהיא חלק מן הכתוב תורה.

י.