קוד: בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: מירה שטולמן
אל: כפית ה'תשס"ד קיץ
תגובה ל: אש שנכתבה ב18:54:35 08.11.2004
לע"נ יצחק בן ישראל משה ריזה
ת.נ.צ.ב.ה
ל"ג בעומר חלף הלך לו, ודווקא אחת שמשרתת במירון כמוני, מצאה את עצמה מבלה את יום ההילולא בירושלים. רבות מחשבות בלב איש...
בכל אופן, לאחר שמונה חודשים שבהן אני זוכה לחיות בצל מצבתו של רבי שמעון, ל"ג בעומר קיבל אצלי משמעות כפולה ועמוקה יותר. רציתי להבין יותר את מהותו של יום – מיהו אותו רבי שמעון שזכה להילולא שכזו שבו כחצי מיליון איש באים לפקוד את קברו מדי שנה? היכן ראינו עוד מנהג שכזה שבו רבבות פוקדים קבר צדיק מסויים? ומאיפה הגיע המנהג בישראל להדליק מדורות בכל מקום?
במאמר הזה ננסה לעמוד דווקא על השאלה האחרונה, ומתוך כך לעמוד על דמותו הנפלאה של רבי שמעון. נעשה זאת תוך התבוננות בטיב האש.
השאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמנו היא – מה זה בכלל אש? לפי הגדרה כימית פשוטה (ואל תיבהלו), אש נוצרת מתגובה של חומר אורגני (בדרך כלל פחמימן) עם חמצן. כאשר כל הפחמימן מגיב עם החמצן, כלומר יש בעירה מלאה, התגובה המתקבלת היא:
CH 4 + 2O 2 = CO 2 + 2H 2 O
כאשר יש בעירה חלקית, התוצרים שמקבלים בנוסף לנ"ל, הם גם:
C ו: CO
כלומר הרבה פיח וקצת גז רעיל. עד כאן החלק הכימי, ועכשיו לחלק התנ"כי:
תנור עשן ולפיד אש" (בראשית טו, יז). הבתרים הם דברי חול, וכאשר הקב"ה מתגלה ביניהם, הגילוי נעשה באמצעות האש.
ניתן לראות ולהיווכח שבכל מקום שבו יש מציאות חולית, ופתאום יש גילוי פתאומי של קודש - החיבור מתבטא דרך האש.
ישנם מקרים בתורה שבהם יש תהליך הפוך. ישנם מצבים של קודש, שבהם האדם מצליח לקלקל ולהכניס בהם את החול. גם אז התגובה היא באש, אש מסוג אחר לגמרי, של חרון אף:
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (ויקרא י, ב). אם נדייק מהפסוק נראה שאין כאן שליחה של האש בתור עונש, אלא האש יוצאת מלפני ה'. כלומר, כאשר חול סותר מצב של קודש, ישנה ריאקציה (תגובה) מיידית שנקראת בעירת האש, והיא שורפת. תגובות כאלה ראינו גם -
כי אש קדחה באפי", דברים לב, כב).
אמנם הפעם הראשונה שמוזכרת "אש" בתנ"ך היא כאמור בברית בין הבתרים, אולם אין זאת הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים בנטייה של המילה אש. בבראשית ב, כב-כג כתוב: "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת
". אמנם שם האדם הוא 'אדם', אך שמו הנוסף הוא 'איש', כשם שהאישה שמה 'אישה', ובנוסף גם 'חוה'. השם "איש/ה" מבטא רעיון מהותי-פנימי. עצם ישותנו מבטאת את הקשר בין הנשמה לגוף, בין קודש לחול, וזה מבוטא על ידי השם שהוא נטייה של המילה 'אש'. גם שמו של האיש – 'אדם', מעיד על מהותו, כפי שעוד נראה בהמשך.
רש"י כותב: "זכה - עזר, לא זכה - כנגדו להלחם". אם זכה, אזי האש שבשמם מבטאת את נקודת החיבור בין שני עולמותיהם השונים והם זוכים לחיבור המושלם, ושכינה ביניהם. ואם לאו, אותיות השכינה (י-ה במילים "איש ואשה") מוסרת מהם ואז נשארת רק אש מסוג חרון, וכשזה קורה – שה' ישמרנו...
כאשר יעקב יוצא מבאר שבע לכיוון חרן, כתוב "ויפגע במקום וילן שם
" (בראשית כח, יא). רש"י במקום מפרש שלא מדובר בסתם מקום, אלא במקום מאד מסוים שנזכר כבר קודם, והוא הר המוריה. במקום הזה יעקב רואה בחזיונו "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו
" (שם, יב).
בעל הטורים על הפסוק מפרש פירוש נפלא: "ורמז לו הקרבנות. 'והנה סלם מצב' בגימטריא 'הכבש'. 'ארצה' – רמז למזבח האדמה. 'וראשו מגיע השמימה' – רמז לריח הקרבנות העולה השמים. דבר אחר, 'הנה סלם' בגימטריא 'וזה מזבח העולה'. 'והנה מלאכי' אותיות 'אלו הכהנים' שעולין ויורדים בכבש
". כלומר לפי פירוש זה, יעקב בחזיונו רואה את מזבח העולה, ואותו הוא מכנה "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה
".
מזבח העולה במהותו מבטא את הקשר בין ארץ לשמים, ואכן התורה מצוה "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה!
" (ויקרא ו, ו). כלי שמצד אחד משמש לעבודת הקרבנות לה', ומצד שני מחובר או ממולא באדמה, אכן מבטא את הקשר בין שני העולמות השונים. ואותו הקשר בין שמים לארץ מבוטא דרך האש שבוערת בו באופן תמידי.
ישנו קשר מהותי עמוק בין האדם, שהוא החיבור בין גוף לנשמה, לבין המזבח, שבא לבטא את החיבור בין ארץ לשמים. "אדם ממקום כפרתו נברא". כאשר האדם נופל, עדיין יש לו נקודת אחיזה ונקודת חיבור – המזבח, שהוא הכלי לכפרת האדם.
עוד ציווי מיוחד בהקשר לאש מצינו בפסוק "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת
" (שמות לה, ג). מדוע התורה בחרה מכל המלאכות האסורות דווקא לפרש את איסור הבערת האש?
השבת עצמה, בדברי חז"ל, מוקפת באש – בליל שבת מדליקים נרות, ובמוצאי שבת מבדילים על הנר. הדלקת הנרות מסמלת שהשבת הקדושה ירדה לעולם, שבתוך כל ימי החול יש גם יום של קדושה. במוצאי שבת אנו מבעירים שוב את האש משום שאנו נמצאים ברגע המעבר ממש – "המבדיל בין קודש לחול". בזמן הזה אנו מתפללים שגם בימי החול הבאים לקראתנו יהיה שילוב עם הרוחניות. אבל בשבת עצמה אסור שיקרה מצב של פגישת החול עם הקודש – כלומר מצב של אש מסוג חרון, משום שהשבת היא כל כולה שמימית. אין בכלל מקום לקלקול ושילוב שכזה!
בתקופת התנ"ך אנו מכירים שני סיפורים שבהם הבעירו "מדורות". המקרה הראשון היה בהקשר לאברהם ומפורש באגדה, והשני בספר דניאל בהקשר לחנניה, מישאל ועזריה. הסיפורים דומים להפליא. אצל אברהם המלך הרשע הוא נמרוד, אצל השלושה – נבוכדנצר. המלכים הרשעים מנסים לכפות עליהם להשתחוות לעבודה זרה, ובתור עונש על הסירוב, הם נשלחים לתוך כבשן האש. באופן מגוחך, המלכים כאילו טוענים שחוסר ההשתחוויה גרם למעין "חילול הקודש" שלהם, ולכן מגיע לסרבנים למות באש (להבדיל, כמו שקרה אצל נדב ואביהוא). אלא שלאמיתו של דבר המציאות הייתה הפוכה לגמרי – הסירוב להשתחוות עצמו היה מעלה של קדושה עצומה וקידוש השם, ולכן כל מצב האש הוא אבסורדי. ובמצב כזה הקב"ה גוזר גזירה, ולאש פשוט אין רשות ויכולת לשרוף...
עם קצת דמיון, ניתן גם לראות כיצד מהות האש באה לידי ביטוי בתכונותיה. החמצן מסמל את הרוח שאנו נושמים לתוכנו והנותנת לנו חיים, והפחמימן מסמל את החומר. כאשר יש תגובה מלאה בין החומר לרוח נוצרת אש כחולה נקייה, ללא פיח ורעלים. כזכור – "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" (מנחות מג, ב). אמור מעתה שהאש שהסנה בער בה הייתה כחולה, נקייה, נוראה וקדושה... לעומת זאת, כאשר יש בעירה חלקית בין החומר לרוח, נוצרת האש האדומה המוכרת, המשחררת רעלים, המעלה ריח חזק (ורק תזכרו איך נראיתם לאחר לילה ליד המדורות...). כלומר, גם ביחס בין החומר לרוח יש חשיבות. די במעט חומר שיתגבר על הרוח בכדי להפוך את כל העסק לדבר מסריח.
וכעת לרבי שמעון בר יוחאי. מי הוא אותו האיש האלוקי? זה האיש שלאחר 12 שנים במערה, עם אלעזר בנו, נמצא במצב כל כך קדוש ועליון עד שעצם חיבורו עם הארץ גרם "שכל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף"! זה האדם שחיבר לנו את הפנים עם החוץ, את תורת הנסתר עם הנגלה. זה האיש שאנו שרים עליו בפיוט "בר יוחאי" (כמנהג מירון מדי שבת): "נעשה אדם נאמר בעבורך!". השם 'אדם' גם הוא מבטא את החיבור בין קודש לחול. 'אדם' נגזר מצד אחד מ'אדמה', אך מצד שני גם מהביטוי "אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד). הרב פינקוס מסביר שהמילה "אדם" מורכבת משני חלקים: א' ו- דם. האותיות של אל"ף הן בהיפוך אותיות פלא, באותו מובן שבו אנו מברכים "ומפליא לעשות". כלומר, הפלא הגדול באדם זה שהנשמה מחוברת לגוף. אותיות 'דם' מסמלות את הגוף, הגשמיות. מכאן יוצא שבמילה 'אדם' אנו מוצאים את החיבור בין קצוות הרוח והחומר – וזה הפלא הגדול ביותר. משה רבנו חיבר את הקצוות כאשר הוריד את התורה מהשמים לארץ ויצר את החיבור העצום בין שני העולמות. רשב"י חיבר את הקצוות כאשר לקח את פנימיות התורה וגילה אותה באופן פלאי שאפילו לדורות הבאים תהיה אפשרות להבין את הסודות העמוקים ביותר, עד לחיבור הכי קשה שבא לידי ביטוי בחיבור בין הדור השפל ביותר, שהוא דור עקבתא דמשיחא, לבין פנימיות התורה. זוהי בחינת ה"מפליא לעשות" הגדולה ביותר שתיתכן בעולם! לכן "נעשה אדם נאמר בעבורך" – בחיבור הזה התגלתה יצירת "אדם" בשיא עצמתו ותפארתו.
אין דבר יותר מתאים ביום הילולא דרשב"י מאשר לעשות סימנים לאותו חיבור בין הקודש לחול, לאותו "מפליא לעשות" ענק שזכה לו רבי שמעון, ולעשות מדורות אש ענק...