קוד: ציונות גאולה ומשיח ע"פ רמב"ם בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל: פרי החג

בס"ד ר"ח סיון התשס"ה

על הגאולה ועל התמורה / רפאל ב"ר אשר חגבי

הקדמה

הרמב"ם בחר לסיים את סיפרו הגדול "משנה תורה" בשני פרקים העוסקים במשיח ובימות המשיח. הרמב"ם בהלכותיו אלה פסק (הלכות מלכים פי"א, הל' א') את תאורו של המלך המשיח, העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. וכה אמר הרמב"ם: "א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו.... ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי...".

בהמשך פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב, הל' ב') בהלכותיו בענין ימות המשיח בזמן הגאולה העתידית, ואמר: "שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם. שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'....ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הויית דברים אלו ולא דיקדוקיהן עיקר בדת".

מאידך פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פז', הל' ה') בענין התנאי המקדים לגאולה העתידית, ואמר: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל',א-ב).

הנה כי כן תחזנה עיננו כי סתר הרמב"ם את פסיקתו בענין שלבי הגאולה העתידית. כלומר, מחד גיסא פסק בהלכות מלכים (פי"א, הל' א'), כי שלבי הגאולה הם: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות. בהמשך (פי"א, הל' ב') קבע הרמב"ם את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל. בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב') נראה כי לכאורה נסוג הרמב"ם מהחלטיות פסיקתו בענין שלבי הגאולה הנ"ל, ופסק כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת. מאידך גיסא פסק הרמב"ם בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים. הא כיצד?

יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם והשלכותיה על ימינו:

בטרם בחינת יישוב הסתירה הנ"ל בפסיקת הרמב"ם והשלכותיה על ימינו יש לענ"ד צורך בסקירה קצרה של ה"אתחלתא דגאולה" שבימינו. לפי סדר הנושאים המפורטים מטה:

• האם ישנו דמיון כלשהוא בין גאולות ישראל הקודמות לגאולה העתידית של ישראל? א.
• האם שילובם של התנועות ה"ציונית" החילונית והדתית, הם שלב המסמל את תחילתה של הגאולה? האם שואת יהודי אירופה היתה שלב ב"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה יז.)? ב.
• האם מצוות יישוב ארץ ע"י הציונות מכפרת על כל העבירות שעשו בדרכם? האם נסיגה משטחי ארץ ישראל מקעקעת הברית בין "הציונות הדתית" לתנועה הציונית? ג.
• מדוע מדינת ישראל אינה מקימה את בית המקדש במקומו על הר הבית אשר נמצא בריבונותה כארבעים שנה? ד.
• האם הציבור הדתי במדינת ישראל מוכן לגאולה? האם כלל תושבי מדינת ישראל כמהים לגאולה העתידית? ה.
• האם חוקי מדינת ישראל מקדמים את ביאת הגאולה? ו.
• מדוע ארץ ישראל אינה מקיאה את עוברי העבירה מתוכה? ז.
• האם הקמת מדינת ישראל חילונית מהוה שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית? האם קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים היא נצחית? ח.
• כיצד ניתן להחיש את עיתה של גאולת העתיד? ט.
• יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם, ומשמעותה המעשית לענין ה"אתחלתא דגאולה" שבהקמת מדינת ישראל כשלב בגאולת ישראל העתידית. י.

פירוט קצר של הנושאים הנ"ל ומשמעותם:

מדברי הרמב"ם האמורים בהקדמה דלעיל, נראה כי אין דמיון כלשהוא בין גאולות ישראל הקודמות לגאולה העתידית של ישראל. דהיינו, הגאולה העתידית אינה דומה כלל לגאולת ישראל ממצרים ע"י משה רע"ה, אשר הובטחה לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, תוך כדי ציון מועד מדויק, ובנסים ונפלאות תוך כדי שינוי סדרי בראשית. הגאולה העתידית גם אינה דומה כלל לגאולת ישראל מן הגולה ע"י עזרא ונחמיה, אשר הובטחה לישראל בטרם גלותם, תוך כדי ציון מועד מדויק, ובלי תנאים תוך הסתייעות במלכי הגוים. לעומת זאת לגאולת העתיד לא נקבע מועד מוגדר, הגאולה הותנתה בחזרת כלל ישראל בתשובה, והובטח רק כי לכשתבוא הגאולה, תהא זו תוך כדי שינוי סדרי בראשית, כפי שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז'). בנוסף לכך הובטח לישראל ע"י הנביאים כי כי גאולתם העתידית תהא נצחית (ימות המשיח, בנין ביהמ"ק השלישי, העולם הבא, תחית המתים וכו.). לפיכך מטבע הדברים הוא שהגאולה הנצחית תתבצע בידי האל הנצחי, אשר יעשנה בכבודו ובעצמו, ו/או בהנהגת "המלך המשיח" איש האלהים. דוגמא לגאולה האלוהית-נסית ניתן לראות בענין בנין בית המקדש, אשר לפי הרש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבוא משמים" (סוכה מא.) (בניגוד למקדש ראשון ושני אשר נבנו בידי אדם). גם שיטת הרמב"ם הנ"ל בבסיסה היא גאולה אלוהית-נסית ע"י "המלך המשיח", אשר תכונותיו נשגבות ופעולותיו הם מעל הטבע הנראה לעין האנושית. לפיכך ציין הרמב"ם בפסיקתו בענינינו ואמר: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"(הלכות מלכים פי"ב, הל' ב'). וכן נאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נ"ה). א.

אמונת "אתחלתא דגאולה" ראשיתה ביום חורבן ביהמ"ק השני וסופה מי ישורנו. דהיינו, בין אם גאולת ישראל העתידית תהא בעיתה ובין אם יחישנה ה', הרי שכל יום שחולף מקרב את הקץ, לפיכך ניתן לקבוע כי מבחינה זו מתקיימת "אתחלתא דגאולה", מידי יום ביומו הן בא"י והן בחו"ל. מקורו של המושג "אתחלתא דגאולה" מופיע בתלמוד פעם אחת בלבד, בהקשר למלחמות האלף השביעי: "והאמר מר...במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז.), אך יש השוגים במחשבה כי התנועה הציונית החילונית החדשה היא בבחינת "אתחלתא דגאולה", ואף משוים את הציונות של הרצל ל"משיח בן יוסף" ("מספד בירושלים" – מאמרי הראי"ה עמ' 95). אחת הסיבות לשגיאה זו היא עובדת שילובה של הציונות הדתית במוסדות התנועה הציונית החילונית. אולם בחינת הרקע ההסטורי ותוצאותיו של השותפות לאורך כמאה שנות הציונות, מלמדת כי השילוב בין התנועות נוצר ונותר בעל אינטרסים מנוגדים בתכלית הניגוד: מצד אחד התנועה הציונית כתנועת כופרים חדשה, אימצה את תוך חיכה את הציונות הדתית כמיעוט זעיר, ע"מ לשוות לעצמה נופך של תנועה עם שורשים עתיקי יומין (כדרכם של הנצרות והאיסלאם שאימצו לעצמם את ההסטוריה היהודית אל תוך דתם ולבסוף פעלו להכחדת היהדות), בהנחה שיחסי הכוחות יגרמו בסופו של דבר להיתבוללותה של התנועה הציונית הדתית בקירבה של התנועה הציונית. מצד שני התנועה הציונית הדתית חפצה לשלב ידים עם התנועה הציונית, ע"מ לקדם הקמת ישובים ומוסדות חינוך דתיים לאומיים, בהנחה שפשרנותה והיתדמותה החיצונית לתנועה הציונית החילונית, תגרום בסופו של התהליך להכנעת ליבו של הרוב בתנועה הציונית ותקרבו לתורה ועבודה. דהיינו, מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ:). בראיה הסטורית נראה כי "ברית הניגודים" לא צלחה. לאמיתו של דבר מלכתחילה לא ניתן היה לגשר בין הניגודים המהותיים. לדוגמא: התנועה הציונית ראתה בהקמת מדינת ישראל כ"עיר מקלט ליהודי הנרדף" – דהיינו, מעשה פיסי. ולעומת זאת הציונות הדתית ראתה בכך "ראשית גאולתינו" – דהיינו, מעשה רוחני. התנועה הציונית יצרה לכאורה עם חדש של "ישראלי" ללא מחויבות דתית, ואילו התנועה הציונית יצרה לכאורה סוג חדש של "יהודי", שהוא גם דתי וגם לאומי. התורה החדשה של התנועה הציונית "הנאורה" הפכה במעשיה ובמחדליה את מדינת ישראל ל"מדינה של כל אזרחיה" (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים וכו.). לעומת זאת השקפתה של התנועה הציונית הדתית אשר ראתה במדינת ישראל כ"מדינת היהודים", נותרה בגדר חלום המתרחק מהגשמתו בדרך הטבע. ברי שבגלל יחסי הכוחות (הידועים מראשית השותפות) בין התנועות הציונית, גברו עמדות והשקפות העולם של התנועה הציונית החילונית ברוב מוחלט ומוצק, ובסופו של התהליך נוצרה שנאת ה"ישראלי הנאור" ליהודי הדתי, כולל נסיונות חוזרים ונשנים להפרדת הדת מהמדינה, אשר בדרך הטבע סופם להצליח. כלומר, המחשבה הבסיסית של התנועה הציונית הדתית אשר סברה כי בכוחו של מיעוט זעיר בשותפות, לזרז את תהליך הגאולה העתידית, באמצעות שיכנוע הרוב המוצק של הציונים הכופרים, נדונה לכשלון מראש. משום שגואל ישראל אינו צריך את הציונות כדי לגאול את עמו ישראל מגלותו בדרך הטבע כביכול, להפך גאולת ישראת הובטחה להיות אלוהית-נסית. לפיכך שורש הטעות הסטורית של התנועה הציונית הדתית היה בהצמדותם לבעל חזון התעתועים תאודור הרצל, והכתרתו בפועל ל"מלך המשיח" (או כהגדרתו של הרב קוק "משיח בן יוסף") של התנועה הציונית המשותפת. משום שחזונו של תאודור הרצל (עיתונאי אלמוני, אשר מקורו בבית יהודים מתבוללים), היה ליצור מדינה חילונית, מתקדמת ותרבותית. דהיינו, ציונות של כפירה. כאשר הרצל עצמו (כדרכם של נביאי השקר) לא עלה ולא התגורר בארץ ישראל בחייו. [יצוין כי הרצל כתב ותכנן מהלך להתנצרות המונית של כל עם ישראל (יומן 1 עמ' 16), בנוסף לכך הרצל לא מל את בנו, חלם להיות גוי, קרא להתחבר לאנטישמיים כדי לחסל את הרכוש היהודי (יומן 1 עמ'68)] יתרה מזאת, הרצל תמך ואף הציע לקונגרס הציוני השישי להקים התישבות יהודית באוגנדה אשר באפריקה, ואף הקונגרס הציוני השישי קיבל החלטה לשלוח שליחים לבדוק אם השטח מתאים ליהודי אירופה (רק לאחר מותו נדחתה תכנית אוגנדה בקונגרס השביעי שהתכנס ב-1905). דהיינו, ציונות אוגנדית. יתרה מזאת בטרם התגשמות חלומו של הרצל ושותפיו, אירעה שואת יהודי אירופה כאשר מליוני יהודים מאירופה הובלו כצאן לטבח. הלקח הרוחני מן השואה הוחמץ ע"י התנועה הציונית המשותפת, והוסט ללקח פיזי בלבד. דהיינו, מאמץ עליון להשגת "עיר מקלט" בארץ ישראל עבור יהודי הנרדף - שטח, וצבירת יכולת צבאית וכלכלית להגן על מקום המפלט - כח. ובריחה מ"האל הזועם באירופה" – דחיקת הרוח. העולה מדברים אלה הוא: שאף לפי סיבת פסילתו של חזקיהו המלך לשמש כמשיח למרות חפצו של הקב"ה (סנהדרין צד.) ואף לפי פסיקותיו של הרמב"ם האמורות בהקדמה (בהעדר מקור הלכתי קדום בענינינו), הרצל, וממשיכי דרכו. אינם מתאימים לתיאורו של "המלך המשיח", העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. ובנוסף לכך הלקח הרוחני משואת יהודי אירופה התהפך. דהיינו, במקום "והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל',א-ב). נדחקה הדת מן הציונות החוצה, והחלה הסגידה לעגלי השטח והכח. לפיכך מובן מאליו שאף שילובם של התנועות הציונות על בסיס שטח, כח ודחיקת הרוח אינו אות המבשר "אתחלתא דגאולה", אלא נראה כי ההפך הוא הנכון. ב.

מצות יישוב הארץ הינה מצוה גדולה וחשובה, חז"ל לאורך כל דורות הגלות הפליגו בערכה ובשיבחה של מצוה זו. התנועה הציונית ובניה זכו לקיים מצוה זו (בלי כוונה רוחנית) בגופם ובממונם. הצלחתם בכיבוש ויישוב הארץ וישובה ביהודים מן הגלויות, אין לה אח וריע בתולדות העמים. דרכה של הציונות צלחה גם בהקמת מדינה לעם היהודי בארצו, כולל בנין ישיבות ובתי מדרש. אין כל ספק כי בשל מעשה זה, שילם וישלם להם בעל הגמול שכר טוב. אין איש אשר יוכל להכחיש את התופעה המדהימה הזו של עם המחדש את עצמאותו וריבונותו לאחר 1880 שנות גלות. התפתחות היסטורית זו נראתה בעיני רבים כשיבת ציון החדשה. ואמנם עד שנת תשל"ג נראתה הנוסחה הציונית של שטח-כח-דחיקת הרוח כנוסחת קסמים מנצחת. העובדות בשטח האירו פנים לנוסחה המנצחת: שטחה של מדינת ישראל הורחב מן החרמון ועד תעלת סואץ, ומן הים הגדול עד נהר הירדן. כוחו של צה"ל התעצם בכל התחומים, כולל פיתוח יכולת גרעינית רבת הקיף, צה"ל ניצח בכל מלחמותיו עם שכנותיו הערביות, והגיע למעמד של מעצמה אזורית. בחלל האויר של מדינת ישראל שרתה האוירה של כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח',י"ז). בכך הצליחה התנועה הציונית במשימתה להדחקת הדת לקרן זוית של המדינה היהודית. לעומת הציוני-ישראלי הנאור אחזו שכניו המוסלמים בדת האיסלם הנושנה, והרשו לעצמם להפסיד במלחמות עם ישראל, מתוך ההנחה שדי בניצחון אחד ביום מן הימים כדי לכבוש את ישראל. לאחר מלחמת יום הכיפורים, הבינה מדינת ישראל כי כוחה לא יוכל לעמוד לה לאורך זמן, כנגד ההתפתחות הטכנולוגית והצבאית של מדינות ערב, כנגד לחצם של מדינות העולם, ולנוכח סכומי העתק המתחייבים מהחזקת "כח המחץ". כתוצאה מכך שילמה בהחזרת שטחים והריסת יישובים בתמורה להסכמי אי לוחמה שבריריים. רוה"מ מנחם בגין (ציוני, רביזיוניסט, מפקד האצ"ל) פתח במכירת החיסול, וביוזמתו נסוגה ישראל מן השטחים בסיני (אשר שטחם גדול פי שלשה משטחה של מדינת ישראל), הרסה את היישובים שנבנו בסיוע ובאישור ממשלות ישראל לדורותיהם, ופינתה בכח ובכסף את אלפי המתיישבים היהודיים אזרחי המדינה מאזורים אלה. הריבונות על שטחים אלה הועברה למצרים במסגרת "הסכם שלום" שמהותו שטחים תמורת שלום. ההסדר של שטחים תמורת שלום שנקבע בהסכם השלום עם מצרים, מצא חן בעיני השכנים הערביים אוחזי דת האיסלם. שהרי למה להם להלחם, אם אפשר להשיג את אותו הדבר בהסכם? לפיכך החל תהליך הנסיגה הישראלית מכל השטחים שנכבשו על ידה במלחמת "ששת הימים". בהמשך התהליך הוחזרה חברון, שכם, בית לחם, ובהמשך תוחזר רצועת עזה, שטחי יהודה ושומרון הנותרים כולל ירושלים, ותוקם מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים, על התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, תוך כדי פינוי בכח ובכסף של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. בהמשך התהליך תוחזר רמת הגולן עד הכנרת לסוריה, כולל התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, ופינוי בכח של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. הנובע מכאן הוא שהתנועה הציונית התערטלה גם ממצות יישוב הארץ, וזאת משום שמלכתחילה לא הייתה בכוונתה כלל לקיים מצוה זו. כדברי ר"ע: "מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריך כפרה וסליחה. מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה (קידושין פא:). היתדרדורתה של התנועה הציונית מנוסחת שטח-כח-דחיקת הרוח, לנוסחת שלום-בטחון-ורמיסת הדת. הייתה אמורה לקעקע ולשבר את הברית בין הציונות הדתית לתנועה הציונית. אך ככל הנראה קשה לתנועה להודות כי טעתה לכל אורך דרכה "המשיחית". בבחינת בעקבות משיחא חוצפא ישגה" (משנה, מסכת יומה, פ"ט, מש' ט"ו). הציונות החילונית ניצלה לרעה את תום ליבה של התנועה הציונית הדתית המשיחית, אשר בשל אמונתה זו חינכה ושלחה את מיטב בניה להתיישב בחבלי ארץ ישראל המובטחת. בעקבות תהליך הנסיגה במסגרת של "שטחים תמורת שלום", יפונו עשרות אלפי בני הציונות הדתית (שהם רוב המתיישבים) מבתיהם, בעזה, יהודה, שומרון ורמת הגולן, בכח הרוב הציוני החילוני. אשר השתמש באמונת הציונות הדתית להגשמת מטרותיו החילוניות. העולה מדברים אלה הוא: שע"פ פסיקותיו של הרמב"ם האמורות בהקדמה, לא היו מלחמות מדינת ישראל בבחינת ה"אתחלתא דגאולה" משום שעדין לא נתקיימו, התנאים המקדימים לכך. כלשון הרמב"ם: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". ג.

מטרת התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל הייתה הקמת מקלט פיזי ליהודים בשטח מוגבל בארץ ישראל (לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה), ללא כל זיקה לדת ולתורת ישראל. מדינת ישראת קיבעה את מסר זה, המסר זה הועבר למדינות העולם, למוסלמים, לנוצרים ולשכנות הערביות של מדינת ישראל. לצורך חידוד המסר נמנעו כל ממשלות ישראל מהעלאת הרעיון של בנית בית המקדש במקומו על הר הבית, אשר נמצא בריבונותה כארבעים שנה, ואף נמנעו אפילו מהשתלטות דתית על כל מתחם הר הבית, ובודאי שלא על על דעתם כלל לפנות את המסגדים מתוכו. בהמשך ויתרה מדינת ישראל על "שטח" הר הבית ומסירתו למוסלמים (שאחזו בדתם בכל עת המאבק), במסגרת המדיניות של "שטחים תמורת שלום". השפעת התנועה הציונית הדתית על תהליכי הנסיגה, שהייתה זעירה מלכתחילה הלכה והתמזערה יותר. טעויות היסוד בשותפות ההיסטורית בין התנועה הציונית החילונית לתנועה הציונית הדתית גרמו לכך שהתנועה הציונית ביצעה את מדיניותה החילונית, ומעשיה הפכו לעובדה מוגמרת ובלתי הפיכה. לעומת זאת פסיקת הרמב"ם נותרה על כנה: "אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". דהיינו, אי הצלחת התנועות הציוניות מוכיחה כי אין כאן אפילו "אתחלתא דגאולה". אלא לכל היותר נסיגה מהאתחלתא דגאולה. ד.

הציבור הדתי בישראל שהמכנה המשותף שלו הוא תורת ישראל, מסוכסך ומפולג בתוך עצמו, הן למפלגות והן לעדות והן לחסידויות. כך שאף אלו המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, אינם מאוחדים ואינם משתפים פעולה יחדיו למען הנחלת ערכי הדת לציבור המרוחק מדת ישראל. כפי שנאמר: "שאין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר: (ירמיה ג') בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם" (ילקוט שמעוני, דברים כ"ט). ההתגודדויות הציבור הדתי מהווה גורם נוסף המרחיק את הציבור החילוני מן הדת. המחלוקת העזה בין הפלגים הדתיים וחסר יכולתם להתלכד למען הגשמת מטרות תורת ישראל, יוצרת את את הרושם שדת ישראל היא כביכול חלק מזרם פוליטי אינטרסנטי, שאינו פועל לשם שמים, ומצפה לגאולה באמת ובתמים. כלומר, אף הציבור הדתי במדינת ישראל אינו מסוגל להתאחד "לכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" כשלב מקדים לגאולה ולמשיח. לפיכך לא יפלא איפה שכלל תושבי מדינת ישראל הרחוקים מתורה ומצוות אינם כמהים לגאולה העתידית, והמשיח אינו בראש מעיניהם. יתרה מזאת, אפילו הדיבורים על המשיח נראים בעיניהם כנלעגים וכבריחה מן המציאות. על כך כתב הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו". ה.

הפילוג בקרב הציבור הדתי ואופיה החילוני של התנועה הציונית, גרמו לכך שחוקי מדינת ישראל קרובים יותר לחוקות הגויים מאשר לחוקות התורה. התערבות ו/או אי התערבות המחוקק החילוני בכלל ובית המשפט העליון בפרט, בשינוי מצוות התורה וההלכה והתאמתם לזמנינו ע"פ השקפתם "הנאורה". כגון: חילול שבת בפרהסיה, גיור שלא כהלכה, גילוי עריות, שפיכות דמים וכו. אי עמידת הציבור הדתי והנהגתו במלוכד כנגד הגזירות והחוקים נגד תורת ישראל, מציבה אותו כשותף שבשתיקה לחילול השם, וכתוצאה מכך מתרחקת מעם ישראל ביאת המשיח ומתקרבת פורענות השואה הבאה ח"ו. די לחשוב על 150 פצצות אטום בכור האטומי בדימונה, ואיומי האוייבים בשימוש בנשק גרעני כדי להתחלחל. לפיכך הדגיש הרמב"ם כי בימות המשיח "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם". ו.

בידוע הוא כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כ"א). דהיינו, שה' נתן בידי האדם בחירה חופשית לתכנן את תכניותיו, את מזימותיו ואת דרכיו. אך בסופו של דבר ה' שולט בתוצאות המעשה, והוא הקובע את גורלו. לאושרנו ה' שומר הברית והחסד אשר כרת עם אבותינו ומתנהג הוא עם בניו במידת הרחמים. ודע, שמידותיו של הקב"ה הם: "ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד אבות על בנים על שילשים ועל רבעים" (שמות ל"ד, ו-ז'). דהיינו, מתוך י"ג מדותיו עשרה הם מידות של חסד ו "רק" שתי מידות הן של פורענות: "ונקה לא ינקה" מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים (שבועות לט.), "פקד עון אבות" כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (ברכות ז.). לפיכך אין ה' מביא על פושעי ישראל פורענות מיידית, שמא יחזרו כלל ישראל בתשובה שלמה, וילכו בדרך התורה שבכתב ושבעל פה. וכן מצאנו בעבר בעת שעם ישראל הכעיס והרשיע, ה' בחמלתו דחה מעליהם את הפורענות. אולם, לכשתגדש הסאה כבר הזהירה התורה פעמיים: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח), "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ'). ז.
הקמתה של מדינת ישראל על בסיס חוקות הגוים, אינה מהוה שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית. שהרי ישראל התקיימו בגלותם אלפיים שנה ללא מדינה, אלא רק בזכות התורה. לעומת זאת קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים בצורתה הנוכחית, אינה נצחית, ואין כל בטחון שתתקיים בעוד 100 שנה. משום שיסודותיה לא הושתתו ע"פ התנאים והשלבים שקבע הרמב"ם לגבי גאולתם העתידית של ישראל כנ"ל. וכן מצאנו שבזמן חזקיהו המלך "בדקו ומצאו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד:). למרות זאת כשבקש הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך למשיח, לא יצא הדבר אל הפועל רק בגלל שחזקיהו המלך לא אמר שירה על הנסים שעשה לו הקב"ה (סנהדרין צד.). קל וחומר למדינה שחוקיה מבוססים על חוקות הגויים, תושביה ברובם ע"ה, ראשיה כופרים ואינם מזרע דוד. במצב זה ודאי הוא שאין בהקמת מדינת ישראל שכזו בבחינת שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית. ח.

החשת גאולת העתיד תלויה בהתנהגות עם ישראל כאומה הראויה לגאולה. לשם כך נחוצים שלשה כיבושים: כיבוש החילוניות הכופרת – ע"י הקודש באמצעות קרוב לבבות, התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית בארץ ישראל. כיבוש הרוחני של הפוליטיקה – ע"י איחוד כוחות הקדושה בעם ישראל לשם שמים, והצהרתם על שאיפתם לקחת את הגא השלטון לידיהם. כיבוש דעת הקהל העולמית – ע"י שיכנוע העמים לתמיכה במוסריות והצדקת מימוש חזון הנביאים לגאולת ישראל. תוך כדי שימת הדגש על חזון הנביאים ששיבת ציון נושאת בחובה בשורה אוניברסלית לגאולה רוחנית וגשמית לכלל העמים.
לאור האמור לעיל מתבקשת לה המסקנה כי רק חזרה בתשובה כללית של עם ישראל בארצו, בכוחה להחיש את עיתה של גאולת העתיד, דהיינו, בבחינת ממך אברח אליך ובצל כנפיך אסתר. כפי שכתב הרמב"ם: "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". ט.

בענין יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם, ומשמעותה המעשית לענין ה"אתחלתא דגאולה" שבהקמת מדינת ישראל כשלב בגאולת ישראל העתידית.
נלענ"ד ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כך:
כשהציב הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') את שלבי הגאולה: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות. וקבע (פי"א, הל' ב') את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל. התכוון הרמב"ם לצורתה של הגאולה בעיתה (ישעיה ס'). וכשפסק בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב'), כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת. התכוון הרמב"ם לומר שהשלבים שמנה לעיל ניתנים להעשות במקביל ולאו דווקא אחד אחרי השני. דהיינו, אין זה הכרחי לחכות עד תום שלב בנית בית המקדש ורק לאחר מכן יחל שלב קיבוץ הגלויות. אלא בעת בנית ביהמ"ק יכול גם שלב קיבוץ הגלויות להעשות במקביל. לעומת זאת כשפסק הרמב"ם בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים. התכוון הרמב"ם לצורתה של גאולה אחישה (ישעיה ס'). דהיינו, גאולת אחישנה תהיה גאולת ישראל העתידית כהרף עין אשר יכללו בה כל שלבי הגאולה דלעיל בבת אחת.
בדרך זו ניתן לתרץ את המחלוקת שהיתה בין ר"ע לר"י, נ"ב שנה לאחר חורבן בית שני (ירושלמי, תענית, פ"ד, ה"ג, ומדר' רבה איכה פר' ב'): "ר"ע כד הוה חמי ליה להדין בר כזיבא אמר: היינו (דין הוא ה"ג בירושלמי) מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא יעלו עשבים בלחייך ועדין אינו בא". דהיינו, ר"ע סבר כי גאולת "אחישנה" הינה מידית ונמצאת בפתח, ואילו ר' יוחנן בן תורתא סבר כי גאולת "בעתה" רחוקה. בדיעבד ניתן לומר שהרמב"ם ותולדות עם ישראל בגלות פסקו כדעת ר' יוחנן בן תורתא. י.

לסיכום:

אלפיים שנות גלות חי וקיים העם היהודי ללא מדינה ריבונית, ולא רק ששרד אלא אף הרבה כח ועוצמה גם רוחנית וגם פיסית, בזכות שמירת התורה והמצוות. וזאת בניגוד להגיון הפשוט, כאשר באותה העת נכחדו מעצמות על שבטחו בכוחם ובעושרם. לעומת זאת במשך מאה שנות הציונות רבה התבוללות היהודים בארץ ובעולם למרות תקומתה ועוצמתה של מדינת ישראל. כפי שנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נ"ה). לדוגמא: יהדות תימן שמרה על יהדותה בגלות מימי חורבן בית ראשון ועד להקמת מדינת ישראל. בתימן לא היה קיים אף לא יהודי אחד שאינו שומר תורה ומצוות, גם בלי מדינה, גם בלי תמיכות ממשלתיות, ולמרות הרדיפות. לעומת זאת מאז הקמת המדינה היהודית רובם של היהודים בארץ אשר מוצאם מתימן עזבו את הדת המסורת ומצוותיה למרות התנאים המשופרים לקיום הדת. גם בגאולה העתידית הבטיח ה' לישראל נסים ונפלאות, אשר אינם נראים בהגיון הפשוט. ואף כשלא ניתן תאריך מדויק לגאולת העתיד, יש לדבר חשיבות. כפי שמצאנו שלגלות מצרים קצב ה' לאברהם זמן. שנאמר, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו). ובדיוק בתום הארבע מאות שנה מיום שנולד יצחק, אכן נגאלו ישראל ממצרים. וכן בטרם שחזרו ישראל מגלות בבל, הודיעם ירמיהו כי זמן גלות בבל הוקצב לשבעים שנות גלות בלבד. שנאמר, כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם (ירמיה כ"ט). ואכן כך היה בדיוק בתום שבעים שנות גלות בבל, פקד כורש מלך פרס לבנות את בית המקדש השני. שנאמר, ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיהו העיר ה' את רוח כרש (עזרא א'). לצערנו, לגלותנו הנוכחית נקצב זמן ארוך מבלי שניתן לקץ הגלות מועד מדויק. שנאמר, כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר… ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים (הושע ג'). ונאמר, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר (חבקוק ב'). הטעם שה' לא קבע במדויק את מועד תום הגלות הזאת, על מנת לאפשר לישראל לקצר את המועד הארוך שנקבע לשוב שכינת ה' לציון. שנאמר, אני ה' בעיתה אחישנה (ישעיה ס'). ופירשו חז"ל: אם זכו ישראל – אחישנה, לא זכו – בעיתה (סנהדרין צח.). דהיינו, כאשר עם ישראל יהיה זכאי, מיד ה' יגאלם. ואם לאו, יגאלם ה' בתום המועד הארוך שגזר עליהם. דהיינו, חסד עשה ה' עם ישראל שלא קצב זמן מדויק לאורך הגלות הזאת, לפי שאילו היה נקצב לגלות הזאת זמן, היו ישראל צריכים להמתין לקץ הגלות. כלומר, אפילו אם כלל ישראל היו צדיקים, לא היו נגאלים לפני הקץ שנקבע. לפי שמצאנו שה' מדייק בביצוע הבטחותיו הקצובות בזמן מדויק. כדוגמת הקץ שקבע לגלות מצרים ולגלות בבל. לפיכך גם הנביא חבקוק (ב', ג') התנבא בכפילות: "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". ללמדינו, אם יתמהמה המשיח מלבא בגין אי חזרת כלל ישראל בתשובה, חכה לו כי בא יבא, משום שהקב"ה לא יאחר להביאו בעת שקבע מראש לגאולת ישראל. ובגמ' מפורש (סנהדרין צז:): "וכי מאחר שמידת הדין מעכבת, אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר: אשרי חוכי לו" (ישעיה ל', ח'). ודע, שככל שמתארכת הגלות הזאת, כך גם מתקרב קיצה הארוך שנקבע על ידי ה'. אך כשיגיע המועד שקבע ה' לקץ גלותנו, ה' יגאל את ישראל כפי שהבטיחם על ידי נביאיו, גם אם לא יהיו כלל ישראל זכאים לכך באותו הזמן. שנאמר, לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים … והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו). ונאמר, כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם (ירמיה ל"ב).
אשר על כן נלענ"ד שבמצבם הקיים של עם ישראל וארץ ישראל, נראה כי ארוכה היא הדרך לגאולה בעיתה, וקצרה היא לגאולת אחישנה. כפי שנאמר: על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר (רות ד', ז'). דהיינו, הגאולה המיידית תהיה בתמורה לחזרת עם ישראל בתשובה שלמה. לפיכך טוב יעשו חפצי הגאולה באם יתלכדו ויתרכזו בהחזרת כלל ישראל תשובה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" (ישעיה נ"ט) במהרה בימינו. כפי שסיים הרמב"ם את חיבורו הגדול "משנה תורה במלים אלה: "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)