קוד: על הבריאה בצלם בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: חגי הופר
אל:
כתוב שהאדם נברא בצלם אלוהים – מה המשמעות של דבר זה? זה מה שבכוונתנו לברר.
הבריאה בצלם מיוחדת לאדם, בעוד גם לבהמה נאמר כי יש לה "נפש חיה", זה אם כך מותר האדם מן הבהמה.
נבחן את המילה ראשית מבחינה לשונית – צלם קרוב לצל וצל הוא היטל המתקבל מעצם מסוים במגעו עם האור, הנותר את תווי המתאר הכלליים שלו. מכך מתברר, שצלם כנראה הוא העתקה של תכונות מסוימות מדבר ולא את כולו.
מהן התכונות של אלוהים המועתקות באדם?
כפי שנאמר מיד בהמשך – לאדם ניתנה היכולת לרדות ולמשול בבעלי החיים, כלומר הוא נעלה מהם. יכולת השליטה בטבע והנהגתו מאפיינת אפוא את האדם כמו את אלוהים.
נוכל אם כך להמשיך ולהתחקות אחר הטבע של הצלם המדובר על-ידי כך שנראה במה מתעלה האדם על הבהמה, כפי שמתגלה לנו בעולם המעשה.
ראשית, כמובן, האדם ניחן ביכולת הדיבור. גם החיות מתקשרות ביניהן, אך יכולת הדיבור הסמלי של האדם היא מפותחת בהרבה. יכולת זו נגזרת משכלו המפותח יותר. שכל זה מאפשר לאדם גם ליצור כלים, כפי שכמה כבר אבחנו, אף כי אפשר להעמיד קביעה זו בספק. השליטה בכלי, במובן של אמצעי הייצור, היא מה שמוביל לשליטה ולמעמד לפי מרקס. גם בקבלה ישנו מינוח של כלים ואורות. ישעיה מדבר על הפיכת כלי הנשק לכלי עבודה בחזון השלום העולמי שלו. ואולי חזון עדיף הוא הימנעות מכלים בכלל, אלא לראות את הדבר כשלעצמו, כפי שמכנה אותו קאנט, כלומר – לקלוט אותו בצורה בלתי אמצעית, אם הדבר כלל יתכן.
האם, אם כך, השכל הוא צלם-אלוהים של האדם?
הנאורות וההשכלה, שפרחו במיוחד במאות ה-18 וה-19 ניסו לומר לנו שכך הוא. אך אז, בראשית המאה ה-20 קם פרויד ולימד אותנו שהאדם מופעל בעצם מיצרים ולא מתבונה. זה קו פרשת המים. ואמנם קם אחריו יונג, שטען כי מה שמפעיל את האדם אלו תכנים רוחניים אוניברסאליים.
בעוד צד אחד תומך באמירה כי האדם נברא בצלם אלוהים הצד השני תומך באמירה כי האדם מעפר בא והוא עפר ואפר. מסופר על רב כלשהו שבשני כיסיו היו שני פתקים, כשבכל אחד כתוב פסוק אחר מאלו שהובאו, לשימוש במקרים שונים.
אם כך צד אחד בעד הרוח וצד אחד בעד החומר, ואולם גם המציאות לימדה אותנו שאין להסתמך על התבונה בלבד וכוונתי לעלייתם של משטרים כדוגמת הנאציזם בגרמניה התרבותית והנאורה-כביכול והקומוניזם הסטליניסטי הרצחני, המבוסס על הגותו התבונית של מרקס.
ואכן, ההגות הפוסטמודרנית של סוף המאה ה-20 התנערה מפרויקט התבונה שקדם לה ונשארה... ובכן... בלי כלום.
במסורת היהודית, מי שטען לזהות הצלם עם התבונה היה הרמב"ם הרציונליסט. כנגדו, המקובלים פנו לפירוש מיסטי יותר של הכתוב והם אומרים – "מאן דנפח מדיליה נפח" – מי שנפח מעצמו נפח, כלומר – יש חלק מרוח האלוהים באדם.
מקור לרמב"ם (שלא במורה נבוכים):
הרמב"ם
[ח] נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו; ועל צורה זו נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו), כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשֶׂגת הדעות שאין להם גולם, עד שיידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה.
טו ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר. אלא הדעה--שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר. ופעמים רבות, תיקרא זו הצורה נפש ורוח; ולפיכך צריך להיזהר בשמות, שלא תטעה: וכל שם ושם, יילמד מעניינו.
טז [ט] אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה, עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף; אלא מאת ה', מן השמיים היא. לפיכך כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה--אלא יודעת ומשֶׂגת הדעות הפרודות מן הגלמים, ויודעת בורא הכול, ועומדת לעולם, ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "'וישוב העפר על הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל האלוהים אשר נתנה"' (קוהלת יב, ז).
רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ד
והמדרש אכן מפריד בין החלק התחתון באדם לחלקו העליון.
מקור למדרש:
בראשית רבה
רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק, ורבנן בשם רבי אליעזר:
ברא בו ד' בריות מלמעלן וד' מלמטן.
אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, מטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה.
מלמעלה:
עומד כמלאכי השרת,
מדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת,
ובהמה אינה רואה אתמהא?! אלא, זה מצדד.
רבי תפדויי אמר בשם רבי אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינן פרין ורבין, והתחתונים פרין ורבין ולא נבראו בצלם ודמות.
אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים.
אמר רבי תפדויי בשם רבי אחא: אמר הקב"ה: אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא, הריני בוראו מאלו ומאלו, ואם יחטא ימות ואם לאו יחיה:
מדרש בראשית רבה, פרשה ח, פסקה יא
מקור נוסף:
לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת (מישראל) מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת (מישראל), מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך: ושלא יהו המינין אומרים: הרבה רשויות בשמיים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא; שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר: בשבילי נברא העולם.
משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ה
האמת היא, שהאדם בנוי מחומר ורוח גם-יחד, כשהם אף משפיעים זה על זה והשפעה הדדית זו מכונה הבעיה הפסיכופיזית של האדם. הצלם הוא, אם כך, כל מה שמושך לכיוון הרוח, כלומר – כל מה שבו מובדל האדם מן הבהמה – למשל האמנות, כמו גם האומנות ועוד. לעומת זאת, מה שמשותף בינו ובין החיה אינו קשור לצלם, כדוגמת המלחמות, למשל.
ואכן, בקבלה מוגדר הצלם כמה שמקשר בין הרוח והחומר, או הגוף.
ראוי לציין כי באנגלית המילה plash זה הבזק ואילו flesh זה בשר. קריאה דומה של שני הפכים. את קשר הצלם לאור אנו רואים במדרש, שאומר שאדם הראשון האיר, כמו גם מה שנאמר על משה בהורידו את הלוחות. גם רואי ההילות טוענים לכך וזו הסתעפות נוספת לפרשנות למושג הצלם. ועוד להפכיות נאמר, כי אמנם צלם הוא אור, אך 'צלמות' היא גם חושך.
יש הטוענים שצלם האדם זו הבחירה החופשית שלו. אני סבור שזה נכון, אלא שיש להסביר את העניין. ולפי מה שאמרנו, הבחירה היא בין היכנעות והשתעבדות לחלק הבהמי, או לחלופין לחלק האנושי, שמושפע מהאלוהי.
ומאיפה אנו יודעים שבכלל כל התיזה הזו על הבריאה בצלם נכונה? כלומר – אם איננו מאמינים. או כפי שטוענים בעלי הגישה האנתרופומורפית – מי אמר שלא האדם ברא את אלוהים בצלמו? אני חושב שהתשובה לשאלה הזו היא זו: עצם קיום ההווי הדתי של האדם, על טקסיו מחד וכוונותיו מאידך, מעידים שיש בו את מושג האל, בניגוד לבעלי החיים. איננו רואים חתול מתפלל. וזה כל מה שניסינו להוכיח. את השאלה לעצם קיום אלוהים על דרך ההוכחה העקרונית נשאיר לפעם אחרת. אני חושב גם שיש יתרון בהגדרה המיתית של האדם ולא זו המטריאליסטית נעדרת האל. כך חשב גם ניטשה, בפארו את היסוד הדיוניסי הקמאי על פני זה האפוליני המחשבתי הקר, אם כי הוא חזר לפגאניות הקדומה האלילית.
עבודת אלילים, הנקראים אף הם 'צלם', היא בדיוק ההפך מהבריאה בצלם אלוהים. אבל יש להבין אותה במובן המורחב – לא רק השתחוות לפסל, אלא כל קיבעון מחשבתי, כמו למשל נפילה למעגל מחשבתי חסר מוצא. ישנה עבודת אלילים מודרנית – הערצה לכוכבי רוק וקולנוע, כל האלהה של מה שאינו אלוהי. ובעיקר לענייננו, ההתעקשות על רעיון מסוים כנגד מה שהמציאות מלמדת בפועל, תוך עיוות נתונים והתאמתם לתיאוריה שלך, אף היא בגדר עבודת אליליים ועל כן פגיעה בצלם אלוהים.
ומה עם מוגבלים, כמו מפגרים, שהיכולת השכלית שלהם נפגעה? אז קודם כל התנערנו מההתרכזות בשכל, שאיננו אלא כלי, שיכול לשמש לחיוב או גם לשלילה, אך מעבר לזה אפשר לומר, שגם אם הדגם נפגם אין זה מלמד דבר על הדגם עצמו. ודאי שיש למוגבלים צלם אלוהים. אף כי תפקודים שונים שלו נפגעו.
וכנגד לשכל ישנה תודעה. גם זה מותר האדם – יכולת הרפלקציה שלו, היכולת לחשוב על עצמו ועל מחשבותיו. מכאן ישנה גם הסתעפות פילוסופית, שהרי דבר התייחס לעצמו הוא בגדר פרדוקס. נאמר זאת כך: אם ברצונך לומר משהו בעל משמעות על העולם אתה נתקל בבעיה, כי במוקדם או במאוחר אתה מגלה שאתה עצמך חלק מהעולם ולכן תחילה עליך לדעת לדבר על עצמך, כמו שאמרה רחל המשוררת – "רק על עצמי לדבר ידעתי", אך גם זאת בעצם אינך יכול, כפי שאמר אפלטון, שבעצם אינו יודע דבר. אבל מושג צלם אלוהים מוציא אותנו מהפלונטר הזה כי הצלם הזה הוא לא רק שלנו, אלא משותף לאלוהים עצמו, שהוא הבורא וגם דמות שלישית חיצונית. בכך מתאפשרת גם התקשורת בין אדם לרעהו, בין האני לאחר.
נחלקו תנאים מה כולל את כל התורה; רבי עקיבה אומר – ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ואילו בן עזאי אומר – זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה (ספרא, פרשת קדושים, פרק ד', י"ב (גרסה שונה מעט מובאת בבראשית רבה, פרשה כד)), כלומר – הבריאה בצלם, כהמשכו של הפסוק הזה. בעצם הם משלימים זה את זה, שהרי תחילה עליך להכיר את האחר ורק אחר-כך תוכל לאהוב אותו. ונראה שגם כאן יש צד אחד של דין – הצלם, שמתקשר ליראה, ושל חסד – האהבה.
רצוי לציין, כי הניסיון לסכם, או בכלל להסביר, עלול ליפול לאותה מלכודת של הפיכת צלם אלוהים לצלם אלילי, בחינת "כזה ראה וקדש". והרי האדם לומד ומתפתח כל ימיו, כי זו היא מהותו. אך בכל זאת הלמידה מתקיימת דרך נקודות ציון מסוימות. עם זאת, אם ניתן היה לסכם את הנושא בשורה באמת – כי אז לא היה צורך בספרים ובהרצאות, הקיימים עתה לאלפיהם (ואולי מי שמבין את הדבר אינטואיטיבית פטור מכך?). את הנקודה הזו מנסים להעביר ולהפנים בצורות שונות ומגוונות. היציאה נגד הדוגמאטיות וההגמוניות אף היא תוצר של ההגות הפוסטמודרנית.
עוד ראוי לציין, כי באנגלית צלם הוא 'אימאג'', כלומר – דימוי – וההשתעבדות לדימויים אף היא מין עבודת אלילים. כנגד זאת יש את כוח המדמה של הנביאים, שהרי אין דבר רע כשלעצמו.
ונשים לב לנביאים, כנגד הדעה המאדירה את ההפשטה השכלית, הם דווקא מבטאים את דבריהם על-ידי שימוש בחומר קיים בצורה סמלית – הנה עוד דוגמא להתנערות מהשכל כדבר העיקרי.
ועוד – במכתבים אשוריים כתוב הביטוי sa-lam ilu, כלומר "צלם אלוהים". במכתב אחר כתוב:
"צל האל [הוא] בן חורין. [ו] צל בן חורין [הוא] עבד. המלך הוא כמו דמותו של האל." לפי המקור התנ"כי אין הבדל בין בני האדם, לעומת זאת. זה גם יתרון כללו של בן עזאי על פני זה של רבי עקיבא – שהוא מדבר על כל בני האדם בעוד ציווי "ואהבת" מדובר דווקא על "רעך" ויש שפירשו – רק מישראל. אם כי ראינו במשנה בסנהדרין שהובאה לעיל שהיו שחטאו ופרשו גם את הבריאה בצלם כמיוחסת לישראל בלבד.
וכלל, סיכומו – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (איוב, לב', 8).
מכאן אפשר לעבור לפסוק בבראשית ה3 – האדם יולד "בדמותו כצלמו" – משמע כפול יש כאן; גם צלמו הפיזי, כפי שאכן רואים ילדים דומים להוריהם, אך גם נראה שהעביר את צלם אלוהים שלו לבנו, ומעניין שהדבר נאמר רק בבנו השלישי שת. וכן יש המבדילים בין "צלם אלוהים" ו"צלם אנוש". אם כך ואם כך, אנו רואים שיש קשר בין הצלם לבין הולדה והמשכיות. הדבר נאמר כבר בפסוק הראשון שממשיך – "זכר ונקבה ברא אותם". מתברר, אם כך, שזה ממהות הצלם. ואכן אמרו חכמים - כל ישראל שאין לו אישה לא נקרא אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא שמם אדם (יבמות ס"ג א').
מיצוי עיקרי, אם כן, של הבריאה בצלם הם הנישואין והילודה. זו גם המצווה הראשונה בה נצטווה האדם, עוד בגן עדן.