קוד: עקדת יצחק בין יהדות ונצרות - 4 דעות בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: חגי הופר
אל:
עקדת-יצחק בין יהדות ונצרות – 4 דעות
בפרשת השבוע "וירא" מובא סיפור עקדת-יצחק, אשר כל-כך הרבה כבר נאמר עליו. אנסה בכל-זאת להציג פן שכמדומני הוא פחות מוכר, או לפחות להציג ארבע דעות בנושא:
הפילוסוף הדני הנוצרי סרן קירקגור בספרו הידוע "חיל ורעדה" מתייחס לסיפור עקדת-יצחק ואומר, כי זוהי "קפיצת האמונה" של "אביר האמונה", אברהם, שעשה בזה את "הויתור הגדול", שהוא הויתור על הרובד האתי והתעלות לרובד הדתי. אצל קירקגור העולם מחולק לשלושה רבדים: האסתטי-יצרי, האתי-מוסרי ומעליהם הדתי, כך שסיפור העקדה יכול להיראות כעומד במרכז הגותו.
לעומת זאת, פרופ' ישעיהו ליבוביץ התייחס גם הוא לסיפור עקדת-יצחק והבחין בינו ובין סיפור הצליבה, העומד במרכז הנצרות; בעוד בסיפור העקדה האדם מקריב עצמו – את מאווייו הראשוניים ומה שנוח לו – לאלוהים, הרי שמסר הצליבה הוא בדיוק הפוך – אלוהים מקריב עצמו עבור האדם. גם כאן, מסר העקדה נראה שעומד במרכז הגותו של ליבוביץ, שדיבר רבות על עשייה דתית "לשמה", כלומר ללא חישובי תועלת. הנוצרים מצידם אינם מסכימים עימו, כמובן, ורואים בעקדת-יצחק "פרה-פיגורציה", תמונה מוקדמת ומבשרת של הצליבה.
לעומת אלה, נביט בעוד שתי דעות פחות ידועות, מתוך ויכוח רוזנצוויג-רוזנשטוק, המובא בספרו של אריה דון "לקראת דיאלוג יהודי נוצרי":
רוזנשטוק הנוצרי – הטוען כי "משום שהיהודים מבקשים לשמור את מתנת האל לעצמם בלבד, הם איבדו את תוכן יהדותם" (עמ' 109) – טוען בהקשר זה, כי אברהם פעל מתוך מניע של תועלת והיה מוכן להקריב אחר אך לא את עצמו: "אברהם… הקריב את בנו, אולם בברית החדשה זה אשר מביא את עם אלוהים מקריב את עצמו. וזה כל ההבדל… אברהם הקריב את כל מה שהיה לו, ישו את אשר היה" (עמ' 110).
רוזנצוויג – לאחר שהוא משבח את עמיתו על שבחר בסיפור העקדה לדיון בהבדל שבין הדתות – עונה, כי אברהם לא ציפה לשכר ובעצם ויתר על כל שכרו בעולם. ולכן אנו נתלים בסיפור זה במועד הקדוש ביותר, יום הכיפורים. והוא מסכם: "אגממנון הקריב משהו שהיה לו. אברהם את כל אשר היה עתיד להיות, ישו את כל שהיה. אכן זהו ההבדל כולו" (עמ' 111). והנה, במכתב נוסף רוזנשטוק מודה לו ואומר, כי הן הקורבן היהודי והן הנוצרי עומדים אל מול האלילי.
בלי להכריע בויכוח זה, נראה באופן ברור שסיפור העקדה עומד במוקד הן של היהדות הן, בווריאציה שלו, של הנצרות, והן – אולי כמובן – של המפגש בין השתיים.
לבסוף אעיר, כי ההתנגדות המוסרית שסיפור זה יכול לגרום בימינו יכולה להיות מפוגגת במעט, אם נזכור שהסיפור הזה הוא בעצם, כנראה, סיפור הבא למנוע הקרבת ילדים לאל, כפי שהיה נהוג בעמים האליליים סביב, וכפי שהיה נהוג אף בישראל, לפי המוזכר בכמה מקומות בתנ"ך. ועוד, פעם ציינתי, שהרגע הקולנועי ביותר בתנ"ך לדעתי הוא הופעת המלאך המונע את העקדה, שהרי יש לזה שם מיוחד בתיאוריה הקולנועית – "ההצלה ברגע האחרון", שהראשון שהשתמש בה הוא גריפית. המסר הדרמטי, אם כך, עזר להנחיל את המסר המוסרי לשומעי הסיפור.