פרשת ויגש - מנהיגות ואחריות
קוד: פרשת ויגש - מנהיגות ואחריות בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מוטי לקסמן
אל:
פרשת ויגש: מנהיגות ואחריות / מוטי לקסמן
יהודה מתפקד כראש לאחיו, הוא גם מדבר בשמם בפני יוסף.
דבריו אל יוסף ערוכים כנאום, "והוא נמנה עם הנאומים הגדולים שנתפרשו בספרנו [...] יהודה נוקט כאן סגנון של מלך ומושל הבוטח בצדקתו" [1].
אנו נבדוק את נאומו של יהודה אל יוסף בהשוואת האמור בו לכתובים אחרים המתארים אותם נושאים.
לאחר פתיחה שיש בה נימוס וכבוד לשליט: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (ברא' מד, יח).
יוסף אינו מגיב, יהודה ממשיך. הוא פותח את דבריו באזכור השיחה שהתנהלה, כביכול, בין יוסף לאחים במפגש הראשון: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח" (ברא' מד, יט).
בדיקת הכתוב המתאר את השיחה הראשונה בין יוסף לאחיו מעלה שיוסף לא שאל אותם כך. הוא חזר והאשים אותם בריגול, והם ספרו על אביהם ועל האח בבית, ביזמתם (ברא' מב, יא, יג).
מעט פרשנים מתייחסים לפער הזה בין דברי יהודה לתיאור הנדון. יהודה קיל ער לכך: "בגוף סיפור המעשה, בבואם לראשונה מצריימה, סתם הכתוב ולא פרש שאלה זו", לדעתו, פער זה משקף "שמדרך המקראות לסתום במקומם ולפרש את דבריהם במקום אחר" [2].
לדיוננו חשוב, בשלב זה, שקיים פער בין המסופר למתואר.
לאחר פתיחה זו, ממשיך יהודה ומפרט: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (ברא' מד, כ). שוב, אין דברי יהודה מתארים בדיוק את אשר סופר בשעת המעשה, שם נאמר: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (ברא' מב, יא–יג).
ההבדלים הפעם הם: בסיפור המעשה מוגדר יעקב כ"אִישׁ אֶחָד" ואילו בדברי יהודה מכונה יעקב "אָב זָקֵן". "הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" כך מתוארים בנימין ויוסף בכתוב המספר את האירוע; בדברי יהודה מול יוסף הוא אומר: "וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". התוכן הכללי דומה, אבל בדברי יהודה בולט שימוש מודגש במלים מעוררות רגש רב אפילו חמלה, יותר מאשר תיאור התהליך עצמו.
בשלב זה אומר יהודה: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (ברא' מד, כא), אפשר לראות בכך סיכום העיקר, בנוסח רגשי יותר, של תיאור התהליך במקור (ברא' מב, טו–כ).
יהודה ממשיך בנאומו ואומר שתי אמירות, שמדגישות את הפן הרגשי בתהליך, אך אין להם זכר בתיאור התהליך עצמו: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" (ברא' מד, כב–כג).
יהודה עובר כעת לספר על השיחה בין האחים עם האב יעקב, לאחר שובם בפעם הראשונה ממצרים, ללא שמעון שנותר אסור שם.
בהתייחסות יהודה לשיחה של האחים עם אביהם הוא מצמיד את ההגעה לבקשת יעקב לחזור ולקנות מזון: "וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (שם, כד–כה). בסיפור המקורי קיים פער זמן בין ההגעה לבקשת יעקב (ברא' מב, כט – מג, ב). אם-כן, שוב פער. עם-זאת, הצמדת ההגעה לבקשה עשויה לעורר תחושת דחיפות לקבלת מזון.
אמירתו של יהודה: "וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ" (ברא' מד, כו), אינה חוזרת במדויק על שלב זה בתיאור השיחה אבל מעבירה בהחלט את התוכן המשמעותי (ברא' מג, ג–ה).
בשלב זה מספר יהודה על תשובת האב לדרישה שהושמעה על-ידי הבנים: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (ברא' מד, כז–כט). דווח זה ניתן לאפיון כמעורר התרגשות ואולי גם אמפתיה לאב שנותר בכנען. תיאור השיחה במקור כולל דיון שיש בו גם טרוניה בין האחים לאביהם: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח? וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (ברא' מג, ו–ח). כפי שאנו קוראים גם תפקודו של יהודה כדובר בתיאור השיחה אינו מופיע בדברי יהודה אל יוסף.
לקראת הסיום, יהודה מדגיש את פן רגשי שיש בו אף ביטוי לחרדה, למצב האב אם הם יחזרו ללא בנימין: (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (ברא' מד, ל–לא).
אם-כן, הדיון עד עתה מעלה שיהודה אינו משקף את מה שקרה ומה שנאמר. הצבענו מספר פעמים על הגוון הרגשי בו משתמש יהודה.
יהודה מתפקד במנהיג האחים, האם יאה למנהיג לא לשקף את הנתונים בדווחו על תהליך או אירוע שקרה בעבר?
זה מביא אותנו לסדרת שאלות: מהי אמת? האם יש אמת מוחלטת? האם אמת אינה בסופו של דבר האמת של הדובר?
ובאופן יותר מוגדר האם מנהיג צריך תמיד לומר את האמת, את כל האמת?
נראה לי שיהיה קשה להאשים את יהודה בסילוף או בשקר. יהודה בחר, לפי הכתוב, להגיד מה שחשוב למצב המסוים בו מתקיימת השיחה. יהודה רוצה לעורר רגשות וריגושים באותו שליט זר (בשלב זה). לפי הבנתי ליהודה ברור שבנימוקים תבוניים בלבד לא יצליח למנוע את אסירת בנימין שנתפס בגניבת גביע מלכותי. הפעלת "לחץ" ריגושי יכול אולי להשפיע. בהתאם, חשוב פחות מה קרה אלא יותר מה המשמעות של העבר למצב הנוכחי. יהודה לא העביר את כל האמת אבל את המסר החשוב הוא תיאר היטב.
האם זו לא תכונה חשובה של מנהיג, להתאים את דבריו לשומע, כדי להשיג את המטרה. שוב, לא מדובר כאן בשקר או בסילוף.
מבחינה זו יהודה תפקד היטב.
אבל, זה רק שלב ראשון בסיפור, והקדמה לעיקר.
בשלב השני, לאחר התיאור המפורט, באופן מגמתי, בא הסיכום: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (ברא' מד, לב–לד).
יהודה לוקח אחריות אישית מלאה!
הוא אינו מתחמק בהסברים, הוא אינו מנסה להטיל אחריות על מישהו אחר, הוא המנהיג, כך הוא הבטיח לאביו (ברא' מג, ח–ט).
אכן, תפקוד מופתי של מנהיג.
עם-כל הזהירות, כיום יש הרבה מנהיגים שיודעים לא לומר את כל האמת, אם לא למעלה מזה (ואולי עדיף לומר למטה מזה...).
מאידך, בזמננו יש מעט מאוד מנהיגים, אם בכלל, שמוכנים לקחת על עצמם אחריות אישית מלאה על תהליך שהם היו מעורבים בו.
אז מי אומר שבכתוב במקרא הקדום שלנו אין דברים שאפשר ללמוד מהם גם ליישם לחיינו אנו, בתחילת המאה העשרים ואחת?
<><><><><>
[1] יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, ירושלים תשס"ג, עמ' קפט.
[2] שם, עמ' קצב.
תגובות