סיפורים מבראשית - ויגש

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

סיפורים מבראשית – ויגש

השבוע יהודה ניגש לפני יוסף ומציע את עצמו כערב לאחיו בנימין עד שיוסף נשבר ונחשף בפני אחיו. קטע דרמטי ומרגש, שהוא עיקר הפרשה.

איזה עוד נאומים גדולים אתם מכירים מהספרות? או לחלופין, אילו רגעי חשיפה דרמטיים אתם מכירים?

נראה שמזה ומזה לא חסר, ודומני שבעיקר במחזאות, בתיאטרון. אני זוכר למשל את רגע השבירה של המשרת ב"דוד ואניה" לצ'כוב, שאומר משהו כמו (אם אני זוכר נכון, תקנו אותי אם אני טועה): "עבדת עליי! כל חיי שירתתי אותך לחינם ואינך אלא אפס מאופס!". או בסרט "סודות ושקרים" של מייק לי, שם ברגע מסוים מתגלה סוד שמשנה את כל העלילה. וכאמור, לא חסרות דוגמאות.

ונאומים? אזכיר את המפוסם ביותר, של המלט:

 

"להיות או לא להיות" בתרגום אברהם שלונסקי:

להיות או לא להיות? הנה השאלה:

מה נעלה יותר - לשאת באורך-רוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,

ולא יותר; ודעת: השינה הזאת

תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים,

זה חלק כל בשר - הנהי התכלית

אליה ייכסף אדם. למות, לישון;

לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה:

מה חלומות נראה בתרדמת המוות,

אחרי שננער חבלי עולם הזה -

הנה המעצור! הנה הנסיבה

לאורך-ימיהם של ייסורי אנוש!

כי מי יישא את שוט הזמן ולעגו,

חמס העריצים, בוזם של שחצנים,

עצבת אהבה נכזבת, עינוי-דין,

עזות השליטים וכל הביזיונות,

אשר ינחל צדיק מיד חדל-אישים -

אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכל

במחי פגיון אחד? מי זה ימשוך בעול,

גונח ממשא חיים לעייפה,

לולא אימת דבר-מה שאחרי-המוות -

זו ארץ לא-נודעת, שמכל באיה

לא שב עוד הלך - זו המביכה לבב,

עדי אשר נבחר צרות שבעליל

מחוש אל זולתן, אשר לא נדען.

וכך מתוך הגות נהיה לפחדנים,

ואוֺדֶם הטבעי של עוז ההחלטה

ילקה מחיוורונם של הרהורי הלב,

ועלילות הרבה נאדרות בכוח

יורטות ממסילותן מפני החשבונות,

ולא עוד יהלמן התואר מעשה.

סיוון: "שומרת הסוד".

על הספר: ביום קיץ לוהט מסתתרת לורל בת השש-עשרה בבית העץ של ילדותה וחולמת על נער ושמו בילי, על היום שבו תוכל לעבור לגור בלונדון, ועל העתיד המזהיר הצפוי לה שם. אבל בעודה יושבת כך, לורל עדה לפשע נורא שמשנה את כול מה שידעה על משפחתה, ובעיקר על אמה, דורותי.

http://nuritha.co.il/he/node/28433

 

לי-את: הנאום האחרון של משה - לא קראתי, אבל נראה לי שעונה על ההגדרה

ואם בשייקספיר עסקינן,

להלן נאום אנטוניוס - מתוך יוליוס קיסר.

 

"רעים, בני רומא, בני ארצי, הקשיבו

את קיסר באתי לקבור, לא לשבח...

כאן ברשותם של ברוטוס והשאר,

כי ברוטוס איש כבוד, והם כולם,

כולם אנשי כבוד – אני עומד

לומר דברים בהלוויית קיסר.

היה חבר, ישר ונאמן לי,

אבל שאף שלטון, כך אומר ברוטוס,

וברוטוס איש כבוד הוא, כמובן."

(תרגום: אברהם עוז)

 

רבקה:זוכרת כרגע שני נאומים בעצם שלושה. אחד נאומו של אנטוניוס במחזה יוליוס קיסר של שיקספיר באנגלית בהקראתו של מורי לאנגלית ד"ר זימנה אחרי רציחתו של יוליוס קיסר. השני נאומו של רבין אחרי מלחמת ששת הימים על הר הצופים, בכל אווירת האופוריה אז, הקשבנו לרדיו והרגשתי התרוממות רוח. הנאום השלישי הוא ממש מדהים, זהו נאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" שכולנו מכירים, לאור חלומו זה ובכלל לאורו של האיש המופלא הזה יש תקווה לאנושות.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם אֶחָד תַּעֲלֶה וְתָּבוֹא אֶמוּנָה עֲמֻקָּה: "אָנוּ אוֹחֲזִים בְּאֱמֶת צְרוּפָה כִּי כֹּל הָאָדָם נִבְרָא שָׁוֶה.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וְעַל פִּסְגוֹתֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת שֶׁל ג'וֹרְגִ'יָה, הֵן צֶאֱצָאֵי הָעֲבָדִים וְהֵן צֶאֱצָאֵי הָאֲדוֹנִים יוּכְלוּ שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד וְאֶל שֻׁלְחָן אֶחָד הַסֵב.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וּמְדִינַת מִיסִיסִיפִּי, הַנּוֹטֶפֶת זֵעַת אִי צֶדֶק וּבְאִישַׁת אֵשׁ שֶׁל עֹשֶׁק, תָּמִיר אֵלֶּה לִנְוֵה חֹפֶשׁ וָצֶדֶק.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי אַרְבַּעַת יְלָדַי הָרַכִּים, יִחְיוּ יוֹם אֶחָד בְּאֻמָּה בָּהּ אֵין אָדָם נִשְׁפַּט עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ אֶלָּא עַל פִּי תּוֹחֶלֶת תְּכוּנוֹתָיו.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם הַיּוֹם!

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם יָבוֹא וְאֵיבַת אַלַבַּמָה עַל גִּזְעָנוּתָהּ הָאַכְזָרִית, עֵת מוֹשְׁלָהּ טוֹפֵף בֶּלַּע בִּשְׂפָתָיו, שֶׁל חֲצִיצָה וְהַפְרָדָה – שָׁם בְּאַלַבַּמָה, יוֹם יָבוֹא וְטַף שָׁחוֹר, יְלָדִים וִיְלָדוֹת שְׁלוּבֵי יָדַיִם עִם טַף לָבָן, כָּאַחִים וַאֲחָיוֹת.

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם הַיּוֹם!

 

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם יָבוֹא וְכֹל בִּקְעָה תָּרוֹם, וְכֹל הַר וָגֶבַע צֶדֶק יְמוֹגֵגוּ. הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר יְהִי וְכָרֵי הָרֹעַ יָרִיעוּ יֹשֶׁר. וּתְהִלַּת אֱלֹהַּ הִלּוּלַת כֹּל בָּשָׂר, עֵין כֹּל תֶּחֱזֶה בָּהּ.

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%99_%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D_(%D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%A8_%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92)

 

אתי: נאום מצמרר שנחקק בזכרוני הוא זה של ראש היודנראט בגטו לודז', שבו ניסה לשכנע את יהודי הגטו למסור לידי הגרמנים את ילדיהם.

 

נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942:

 

...על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם..." (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על—ידי מחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים...

(יללות איומות)

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

 

יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל.

 

השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו-הכי להצילו...

 

מתוך נאומו של חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודז', בזמן "אקציית הילדים", גירושם של 20,000 ילדים וזקנים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14537

 

אתי: על דמותו השנויה במחלוקת של מרדכי חיים רומקובסקי נכתב הספר "מלך היהודים רומקובסקי" ע"י הסופר השבדי סטיב סם-סנדברג, ספר שלדעתי חבל שנכתב, והנימוקים בסקירה.

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2525177

 

לי-את: נזכרתי גם בנאום המפורסם של דיין על החייל רועי רוטברג שנרצח ע"י מסתננים פלסטינאים 30.4.56 - ולמרות מרחק הזמן, הוא תקף ושריר עד היום:

מצרפת את הציטוט:

-----

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Moshe_Dayan%27s_eulogy_for_Roi_Rotberg,_1956-04-30.ogg

 

רבקה: ליאת, אכן נאום נפלא. זה היה בנחל עוז. אני חושבת שהספר "אקסודוס" בסיומו מספר על רצח בחור מנחל עוז. תודה ליאת.

נאום חשוב מאד, היה נאומו של חרושצוב אחרי מותו של סטאלין, בו חשף את פשעיו של הרודן, כוחו של הנאום היה בחשיפה ובתדהמה של הרבה קומוניסטים נאמנים ברוסיה ובעולם ובשינויים רבים שבאו לתקון העוולות.

 

אתי: היום יוקרן לראשונה בארץ הסרט החדש מסדרת "מלחמת הכוכבים", וידידי - רובם אנשים סולידים בדרך-כלל - מתפקעים מהתרגשות. זו הזדמנות להזכיר את הסצנה הקולנועית המפורסמת מכולן של התגלות בן משפחה אחד בפני בן משפחה שאינו מזהה אותו. Luke, I'm your father

https://www.youtube.com/watch?v=Lbjru5CQIW4

 

לי-את: שנאמר;

May the fourse be with you

 

חגי: הנה, מצאתי את הטקסט הזה מתוך "הדוד וניה" שעשה עליי בזמנו רושם אדיר (וההפסד כולו של מירי רגב):

 

וניה: עשרים וחמש שנה אני, עם האמא הזאת, קבור כמו חפרפרת בין ארבעה קירות. רק אתה היית בראש שלנו. כל היום דיברנו עליך ועל העבודה שלך, היינו גאים בך, אמרנו את השם שלך בלחש, ביראת כבוד. לילות שלמים קראנו ספרים וכתבי-עת שעכשיו אני בז להם.

 

טלגין: לא צריך וניה, לא צריך, אני לא יכול...

 

סרבריאקוב: אני לא מבין, מה אתה רוצה?

 

וניה: התייחסנו אליך כמו אל יצור עליון, דיקלמנו את כל המאמרים שלך בעל פה. אבל עכשיו העיניים שלי נפקחו! אני רואה הכל! אתה כותב על אמנות בלי להבין שום דבר באמנות! כל העבודות שלך, שכל כך הערכתי, לא שוות את הנייר שהן כתובות עליו! אתה רימית אותנו.

 

סרבריאקוב: אלוהים! תשתיקו אותו כבר. אני הולך.

 

ילנה: וניה, אני דורשת שתשתוק!

 

וניה: לא! אני לא אשתוק! (הוא חוסם את דרכו של הפרופסור)

 

חכה, עוד לא גמרתי אתך. אתה הרסת לי את החיים! לא חייתי. לא חייתי. בגללך הלכו לי לעזאזל השנים הכי טובות. אתה האויב הכי גרוע שלי!

 

טלגין: אני לא יכול ... אני לא יכול... אני הולך...

 

(הוא יוצא, נסער מאד)

 

סרבריאקוב: מה אתה רוצה ממני? איך אתה מעז לדבר אלי בטון הזה? אפס! אם האחוזה היא שלך, קח אותה, אני לא רוצה אותה!

 

ילנה: אני חייבת לצאת מהגיהינום הזה. (צועקת) אני לא יכולה לסבול את זה יותר!

 

וניה: החיים שלי אבודים! אני בן אדם כשרוני, חכם, אמיץ... בנסיבות רגילות יכולתי להיות שופנהאואר, או דוסטוייבסקי... על מה אני מדבר? אני כנראה יוצא מדעתי... אמא'לה אני כל כך מיואש, אמא'לה!

 

וסילייבנה: (בחומרה) תקשיב לאלכסנדר!

 

סוניה: (כורעת לרגלי מרינה ונצמדת אליה) או נאניצ'קה, נאניצ'קה.

 

וניה: אמא'לה! מה אני אעשה? לא, אל תגידי לי. אני יודע מה אני צריך לעשות.

 

(לסרבריאקוב) אתה לא תשכח אותי!

 

(הוא יוצא דרך הדלת המרכזית. אמו יוצאת אחריו)

http://www.michaelgurevitch.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=146

 

לצפייה במחזה, דקה 1:14:00-1:16:15 כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=cjiFB0q0Jis

 

גאולה: שני נאומים מפורסמים שהותירו עלי רושם עז הם נאומו של אלעזר בן יאיר מפקד הנצורים במצדה כפי שהוא מובא בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים" ונאומו התמציתי והחריף של רבשקה, שר צבא אשור, בפני היהודים הנצורים בירושלים.

 

חגי: תודה גאולה. ואם כבר נאומים קדומים, אזכיר גם את נאומו של מתיתיהו לפני מותו, כפי שמופיע בספר חשמונאים א, פרק ב', אותו קראתי שוב בחנוכה האחרון.

 

ויהי כי זקן מתתיהו וקרבו ימיו למות ויקרא אל בניו ויאמר אליהם.

(נא) הנה עת רעה וזוועה עת צרה ותוכחה לישראל. (נב) לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו, שימו נפשכם בכפיכם על ברית אלוהינו. (נג) זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם. (נד) אברהם אבינו נוסה במסה, והאמין בה' ותחשב לו לצדקה. (נה) יוסף שמר את משמרת ה' בעת צרתו, ויהי לאדון במצרים. (נו) פינחס אבינו קנא לאלוהיו, ותהי לו ברית כהונת עולם. (נז) יהושע מלא אחרי ה', ויהי לראש ולנגיד על ישראל. (נח) כלב ענה עדות אמת בקהל עם, ותהי לו נחלת סגולה. (נט) דוד הלך בדרך תמים, ותהי לו המלוכה לירושת עולם. (ס) אליהו קנא לאלוהיו, ויעל השמיימה. (סא) חנניה מישאל ועזריה בטחו בה', וינצלו מתוך כבשן האש. (סב) וגם דניאל בתומת לבבו ניצל מגוב האריות. (סג) לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה' יסובבנהו חסד. (סד) ועתה אל תגורו מפני כעס הרשע, כי כל כבודו כעש וכדומן על פני השדה. (סה) היום יעלה וישגה ומחר איננו, וכי ישוב אל עפרו אבדו עשתנותיו. (סו) לכן התאוששו בני וחזקו לבבכם בתורת ה', וירם אלוהים קרנכם.

(סז) שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. (סח) יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה. (סט) ועתה אספו לכם כל הדבקים בתורת ה', לנקום את נקמת עמנו בצריכם. (ע) השיבו להם כפועלם ושימרו את מצות ה' בכל לבבכם.

http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hashmonaim-a-2.htm

 

רבקה:אכן גאולה שני נאומים טעונים. האום הראשון אולי יותר מוכר בגלל סיפור מצדה. נאומו של רבשקה הוא נאום של רהב, של כוונה למוטט את ההגנות של הנצורים, לא לבטוח במצרים בת הברית, לא לבטוח בחזקיהו המלך שיא החוצפה לא לבטוח בה'. תשובתו של חזקיהו, לא פחות מרשימה, ואחר כך נבואתו של ישעיהו הנביא. מלכים ב'פרקים י"ח, י"ט..

 

רבקה: הנאומים של צ'רציל, בעיקר נאומו אחר מבצע דנקירק הם קריאת תיגר לכוחות החושך, וקריאת עידוד לכוחות האור והחרות. נאומים הם מלאכת מחשבת.

 

גאולה: לא לחינם הוא קיבל פרס נובל לספרות