"
וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור
" (בראשית, מח', 14).
מעניין, כי על אף שעניין בכורה הוא בעל חשיבות בתנ"ך - בכור מלשון ביכורים-ראשית ומלשון בכירה-העדפה, קרוב לצליל בחירה, ובשיכול אותיות ברכה, וכן בדינים הוא זה המקבל את כפל הירושה וכיוב' - הרי שבתיאור המקרים באופן עקבי הבכור מנושל מבכורתו והבן המועדף הוא הקטן;
- כך בקין והבל, שרק על הבן השלישי, שת, נאמר שנולד בצלמו של אדם אביו;
- כך בעדיפות שם על פני אחיו חם ויפת, כשעל-פי גרסה אחת הוא הקטן, אף כי על-פי גרסה אחרת הוא הגדול;
- כך ביצחק ובישמעאל;
- כך ביעקב ועשו, באופן ברור ביותר;
- כך ברחל הצעירה והאהובה לעומת לאה הבכירה והשנואה, יחסית אליה;
- כך באחים ער, אונן ושלה, שרק האחרון שרד;
- כך בפרץ וזרח בני יהודה - דוד הוא מצאצאי פרץ, כשדוד בעצמו אף הוא הצעיר מאחיו;
- וכן גם שלמה בנו צעיר היה מאדניה, שהתיימר למלוך;
- ודוגמא נוספת למנהיג - כך גם משה, הצעיר מאחיו אהרן ומרים;
- וכך אף יוסף, אשר לו הבכורה, כפי שכותב בעל דברי הימים, בעוד ראובן מקבל נזיפה בברכתו - "פחז כמים אל תותר" וכך גם אחריו, שמעון ולוי - "כלי חמס מכורתם", כשרק יהודה - "אתה יודוך אחיך".
ויש משום הענוה, כמו גם הליכה נגד הטבע הראשוני, בהעדפה משוכלת ומושכלת זו. וכאשר שכלתי שכלתי - יש כאן כפל משמעות, כמובן.