הפסוק הראשון בפרשת פקודי - חשיבות נקיון כפיים בגבית תרומה

קוד: הפסוק הראשון בפרשת פקודי בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן (שמות ל"ח).
שאלות
נראה לשאול, מדוע נאמר, אלה פקודי, ולא נאמר, ואלה פקודי המשכן. כפי שנאמר, ואלה המשפטים? א.
ועוד, מדוע נאמר, אלה פקודי המשכן, ולא נאמר אלה מניני המשכן? ב.
ועוד, מדוע נקרא שמו משכן העדות, ולא נקרא בית העדות? ג.
ועוד, מדוע נכפלה מילת המשכן. שנאמר, פקודי המשכן משכן העדות? ד.
ועוד, מדוע נקרא המשכן, גם משכן וגם משכן העדות? ועוד, לצורך איזה עדות שימש המשכן? ה.
ועוד, מדוע נכפלה מילת פקודי, פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד. שנאמר, אלה פקודי המשכן … אשר פקד על פי משה? ועוד, מדוע התורה השתמשה בלשון פקד, ולא בלשון מנה? ו.
ועוד, מדוע נאמר, על פי משה. היה לו לומר, על ידי משה? ז.
ועוד, מדוע לכאורה אין קשר בין תחילת הפסוק לסופו, דהיינו, שתחילת הפסוק עוסק בסיכום כמות תרומת ישראל למשכן, וסופו עוסק בסידור עבודת הלוים, ביד איתמר בן אהרן הכהן? ח.
ועוד, מדוע משה רע"ה סיכם והודיע מה נעשה במשכן מתרומות הכסף והנחושת, ואילו את תרומת הזהב סיכם, אבל לא הודיע לישראל מה נעשה בזהב? ט.
ועוד, מדוע לא סיכם משה לישראל את כל התרומות שנתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, אלא סיכם רק חלק מן התרומות? י.
כיצד נרמזו בפסוק, חובת הזהירות ונקיון הכפיים, הנדרשים מגבאי הצדקה? יא
דוגמא לצדיקות גבאי הצדקה, ממעשה אליעזר איש ברתותא, המובא בתלמוד. יב
תשובות
נראה להשיב, שהטעם שנאמר אלה פקודי המשכן, ולא נאמר ואלה פקודי המשכן. משום שבכל מקום שנאמר ואלה, הכוונה היא שבא להוסיף על הדברים שנאמרו לפני כן. ובכל מקום שנאמר אלה, הכוונה היא שבא הכתוב לפסול את הדברים שנאמרו לפני כן. כלומר, נאמר כאן אלה משום שבא הכתוב לפסול את הדברים שנאמרו לפני כן במעשה העגל. דהיינו, את אשר אמרו ישראל, אלה אלהיך ישראל (שמות ל"ב). משום שעל ידי התרומות למשכן מחל ה' לישראל, ופסל את מילת אלה הראשונה, ונתרצה באלה פקודי המשכן.
ועוד, נאמר אלה פקודי, כדי לפסול את המנין הקודם של התרומות למשכן. ללמדנו, שכאן הוא הסיכום האמיתי של התרומות הגלויות של ישראל למשכן. משום שכאשר נתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, תרמו ברוחב לב. שנאמר, ויבאו כל החכמים … ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה (שמות ל"ו). בעקבות זאת ציוה משה, להעביר קול במחנה שלא יוסיפו לתרום, משום שכבר תרמו יותר מן הצורך למלאכת המשכן. אך מאחר וכל איש מישראל שתרם, חפץ שתרומתו תהיה עבור מלאכת המשכן, ולא למטרות אחרות. על כן ביקשו לדעת, את מנין התרומות ואת מנין יתרות התרומות. משום כך נאמר, אלה פקודי המשכן. דהיינו, שבכך פסל את אשר אמרו החכמים למשה, מרבים העם להביא. כי לפי מנין זה של פקודי המשכן, לא נשארה יתרה מתרומות ישראל, אלא, תרומתם הספיקה במדויק לצורכי מלאכת המשכן. א.
הטעם שנאמר, אלה פקודי המשכן, ולא נאמר, אלה מניני המשכן. משום כוונתו לומר, אלה פקידי (המופקדים על) המשכן. ללמדנו, שמלאכת המשכן חולקה לצוותות של חכמים, כשלכל צוות ניתן לעשות חלק אחר, ובהתאם לכך חילקו להם את החומרים מתרומות ישראל. וכשסיימו חכמי הלב לבנות את החלק שהופקדו עליו, הביאוהו לפני משה לעיני כל ישראל, ומסרו דין וחשבון מדויק על כמויות החומר שהשתמשו בו לצורך אותה העבודה. לקיים את הנאמר, והייתם נקים מה' ומישראל (במדבר ל"ב). דהיינו, כדי שלא יחשדו בהם פושעי ישראל שנטלו חלק לעצמם. כי משה עצמו לא התעסק בפועל בייצור מרכיבי המשכן, ולא היה צריך לתת לישראל דין וחשבון. כי ה' העיד עליו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב). כלומר, אם משה נאמן אצל ה', כל שכן שנאמן הוא על ישראל. אלא, שרצה משה להראות לישראל, שגם עושי המלאכה נקיים. ובכך נאלמו פושעי ישראל, כפי שנאמר, תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק (תהלים ל"א). ב.
הטעם שנקרא משכן העדות, ולא בית העדות. לפי שמשכן הוא מלשון משכון, דהיינו, רצה ה' לאמר בכך לישראל, שהוא שוכן בתוכם כמשכון השוכן ביד המלוה. כלומר, שאין משכנו קבוע כאיש הדר בביתו, אלא, שכינת עראי בהתאם להתנהגותם של ישראל. דהיינו, בזמן שישראל מקיימים את התורה והמצוות, ה' שוכן בתוכם אפילו בתוך אוהל. שנאמר, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. ונאמר, ונתתי משכני בתוככם (ויקרא כ"ו). ואולם, כשישראל חוטאים, אפילו בבית המקדש ה' אינו שוכן. שנאמר, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי-זה בית אשר תבנו לי ואי-זה מקום מנוחתי (ישעיה ס"ו).
ועוד טעם שנקרא משכן העדות. כי המשכן היוה סמל ועדות לישראל, שה' קיבל את חזרתם בתשובה מחטא העגל. דהיינו, כשם שהמשכן היה מתפרק ונבנה מחדש, והשכינה היתה חוזרת לשכון בתוכו. כך אצל החוטא ששב בתשובה שלמה, ה' חוזר לשכון בתוכו. כלומר, נקרא משכן העדות, על שם השכינה שנמצאת בתוכו, באופן זמני ונייד, כדי להעיד שה' סלח לישראל. לכן גם כשהמשכן פורק בעת המסעות, היתה השכינה שורה מעל בני ישראל ובתוכם. וכשהקימו את המשכן, שבה השכינה לשרות בתוכו. לעומת זאת, מבנה הקבע של השראת השכינה, נקרא בית המקדש. על שם שהשכינה נמצאת רק בתוך מקומה הקבוע והקדוש שבירושלים. לפיכך, בית המקדש אינו מתפרק, אלא נהרס. ג.
הטעם שנכפלה מילת המשכן. שנאמר, פקודי המשכן משכן העדות. ללמדנו, שמשכן העדות שבנו חכמי הלב היה זהה למשכן העליון, שהראה ה' למשה. כלומר, משה שזכה לראות שני משכנים, כפל לישראל את מילת משכן. כדי להודיעם שעשו את המשכן בדיוק כמו המשכן העליון, שהיה עד לראיתו. מטעם זה סיכם משה את פקודי המשכן בלבד, עוד בטרם הסתיים מנין מלאכת בגדי הכהונה לאהרן ולבניו האמורים בהמשך הפרשה. משום שמידות המשכן אינן משתנות, אלא, זהות למשכן העליון. אולם, בגדי הכהנים המשרתים בקודש, משתנות לפי מידות הכהנים. דהיינו, שחכמי הלב עשו את המשכן, בדיוק כפי כתבנית המשכן העליון שראה משה ברקיע. שנאמר, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. ונאמר, וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כ"ה). משום כך נאמר, אלה פקודי המשכן (התחתון), משכן (שהוא) העדות (למשכן העליון). ד.
הטעם שנקרא גם משכן וגם משכן העדות, ללמדנו, שהמשכן נחלק לשני חלקים, המובדלים בקדושתם לכהנים. המשכן הוא, אוהל מועד והחצר. ומשכן העדות הוא קודש הקודשים, לפי ששם שכנה התורה, הנקראת עדות. שנאמר, ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך (שמות כ"ה). ונאמר, ועדתי זו אלמדם (תהלים קל"ב). הטעם שנקראה התורה עדות, משום שהיא משמשת עדות לישראל, שאם ישמרוה יקבלו שכר, ואם לאו יקבלו עונש. שנאמר, לקח את ספר התורה הזה … והיה שם בך לעד (דברים ל"א). כלומר, כשהיו ישראל מביטים על משכן העדות, היו נזכרים בחובתם לשמור את מצוות התורה. שנאמר בה, אלה העדת והחקים והמשפטים (דברים ד'). ללמדנו, שכשהיו המשכן ובתי המקדש קיימים, היו הם העדות לכך שישראל שומרים את התורה וה' שוכן בישראל. ומשחרב בית המקדש והשכינה גלתה עם ישראל, הפכו השמים והארץ לעדים. שנאמר, העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל'). ה.
הטעם נכפלה מילת פקודי פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד. משום שהנאמר, פקודי המשכן, בלשון רבים בא לרמוז על שלושת סוגי התרומות למשכן, אשר פקד משה. לפי שהיה משה הממונה היחיד לגבות את שלושת התרומות. תרומה האחת היתה בקע לגולגולת, שבה מנה משה את ישראל ונעשו מהם האדנים. התרומה השניה היתה תרומת המזבח, שגם היא היתה בקע לגולגולת, ובה מנה משה את ישראל שנית, ולאחר מכן ניתנה לקופת הקודש, כדי לקנות ממנה את קורבנות הציבור. התרומה השלישית היתה התרומה למלאכת המשכן, שהורכבה מי"ג חומרים. דהיינו, זהב, וכסף ונחושת וכו. הטעם שנקטה התורה בכפילות לשון פקד, ולא נקטה בלשון מנה. לפי שמילת פקוד בכפילות מסמלת את הגאולה. כפי שאמר יוסף, פקד יפקד אלהים אתכם (בראשית נ'). וכן כשאמר ה' למשה בסנה, פקד פקדתי אתכם (שמות ג'). התכוון ה' לשתי הפקודות המסמלות את הגאולה. דהיינו, האחת, להוציא את ישראל ממצרים. והשניה, להשרות את שכינתו בישראל. משום כך גם הציווי על הקמת המשכן נאמר בכפילות. שנאמר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה), ונאמר, באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ'). על כן בסיום הקמת המשכן נקטה התורה את לשון פקודי בכפילות. דהיינו, שעם הקמת המשכן, קוימו שתי פקודות ה' ובכך הושלמה גם גאולת ישראל ממצרים. ו.
הטעם שנאמר, על פי משה, ללמדנו שלא נצטוה משה למנות את כל שלושת סוגי תרומות ישראל למשכן. אלא, שמשה עשה זאת על דעת עצמו. כדי שלא ירננו אחריו, ויבואו לידי כפירה בה'. שנאמר, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ"א). משום שמטרת תרומות ישראל היתה, לכפר על נפשותיהם לאחר חטא העגל. כל כן צריכות התרומות להינתן בלב שלם ובנפש חפצה. לפי שאם יתרמו ישראל, ואחר כך יוציאו לעז על משה רע"ה, תהפוך הכפרה לעוון נוסף. כפי שנאמר, כפרה סררה סרר ישראל (הושע ד').
ועוד, טעם שנאמר, על פי משה. לפי שרק משה בקדושתו יכול היה למנות את מלאכת המשכן, מבלי שתהיה קללה במנין. לפי שאין הברכה שורה על הדבר המנוי. משום כך בירך משה את ישראל. שנאמר, ויברך אתם משה (שמות ל"ט). דהיינו, שבירכם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ותיחשב תרומתכם למשכן כמעשר הנמנה, ולא שולטים בו לא עין הרע ולא יצר הרע. ז.
הטעם שנאמר בתחילת הפסוק, אלה פקודי המשכן, ובסיומו נאמר, עבודת הלוים ביד איתמר. ללמדנו, שמשה רע"ה לקח עמו את איתמר הכהן, כדי למנות ולרשום את תרומות ישראל. שנאמר, על פי משה. דהיינו, משה היה סופר בפיו, ואיתמר היה רושם בידו. שנאמר, ביד איתמר. הטעם שלקח משה עמו את איתמר הכהן, משום שהתרומה נגבית בשנים. וכן אמרו חז"ל, אין עושים שררה על הציבור פחות משנים. והטעם שבחר משה לקחת עמו דווקא את איתמר הכהן. משום שמשה סיכם את התרומות למשכן וכליו, האמורים למעלה בפרשת ויקהל. שנאמר, אלה פקודי המשכן. ומאחר ואיתמר היה הממונה למסור לבני גרשון ומררי, את חלקם בנשיאה ובהורדת המשכן בעת המסעות. שנאמר, ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן (במדבר ד'). על כן היה צורך שאיתמר ידע הראשון, את מנין ומשקל המשכן וכליו. כדי שיוכל לתכנן את חלוקת העבודה לבני לוי. דהיינו, איתמר הכהן ביצע שני תפקידים באותו זמן. גם סייע למשה למנות את תרומות ישראל, וגם התרשם ממכלול עבודות המשכן וכליו, כדי שיוכל לחלקם לבני לוי. ולהורות ללוים את מלאכת פירוק, הרכבה ונשיאת המשכן. ח.
הטעם שמשה רע"ה סיכם והודיע לישראל את אשר נעשה במשכן מתרומות הכסף והנחושת, ואילו את תרומת הזהב סיכם ולא הודיע מה נעשה בו. משום שעיקר תרומת הכסף והנחושת היתה לאדנים וליתדות המשכן, שהיו מונחות על הקרקע או בתוכה. ומשום כך אין הם בולטים לעין ביחס למשקלם הרב, שהוא כ- 82 טון כסף, וכ- 79 טון נחושת, ע"פ המידות המובאת ברש"י (שמות כ"ו, י"ז). ולדעת הרמב"ן, לפיה התורה לא נתנה במפורש את מידת עובי האדנים (שם). נלענ"ד, שעל ידי שנתן משה את משקל האדנים, רמז בכך על מידת עובים, שהיא כשנים וחצי מילימטר. לפיכך, פירט משה לישראל את תרומת בקע לגולגולת, שמהם נעשו האדנים. על מנת שלא יחשבו שתרומתם היא חסרת חשיבות, הואיל ולא נעשו ממנה המזבחות, בגדי הכהונה, וכלי השרת הבולטים לעין בשמשם את הקודש. אלא לימדם בכך שתרומתם היא הבסיס המחזיק את המשכן, ולכל ישראל יש חלק בהם. מטעם זה, כיסויי המשכן לא כיסו את האדנים בצד צפון ובצד דרום, על מנת שיהיו נגלים לעיני ישראל תמיד. והטעם שלא נתן משה רע"ה לישראל פירוט לאשר נעשה בתרומת הזהב, משום שהכלים שנעשו מזהב בלטו לעין, ובאו כתמורה לחטא העגל, לפיכך לא פירט להם משה את הנעשה בזהב. לפי שאין קטיגור נעשה סנגור. ט.
הטעם שמשה רע"ה, לא סיכם לישראל את מכלול התרומות שנתבקשו לתרום למלאכת המשכן. משום שמשה רע"ה מנה רק את תרומת מחצית השקל, ותרומות ישראל שניתנו בגלוי. ואילו את התרומות שניתנו ברצון ובסתר לא מנה. כדי שיתכפר לישראל חטא העגל. שנאמר, מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א). וכן אמר ר"א גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רע"ה. כי במשה רע"ה נאמר, כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט'). ואילו בעושה צדקה בסתר נאמר, מתן בסתר יכפה אף (בבא בתרא ט.). ונלענ"ד שהיום לאחר שעברו 3312 שנים מיום תרומת ישראל למשכן, יש צורך בדורינו לישראל לדעת את המשקל והמחיר המדויק (ככל האפשר) של תרומות ישראל למשכן. כפי שנאמר, במספר במשקל לכל ויכתב כל המשקל בעת ההיא (עזרא ח'). על ידי כך ניתן להמחיש את גודל הענות ישראל לתרומת המשכן. ומתוך כך להבין את עוצמת אהבת ישראל לאביהם שבשמים, את פאר יצירתם של ישראל, ואת גודלה של ביזת מצרים. משום שלא מצאתי אחרים שעשו זאת, הנני לוקח על עצמי, בלי נדר, לחקור ולדרוש, לשרטט ולשקול את המשכן וכליו, ולהביאם לכדי חיבור שלם ומושלם בעזרת החונן לאדם דעת, ובהסכמת גדולי ישראל בראשות הרב הראשי לישראל בעת הזאת. ויקרא שמו בישראל "אשר על המשכן". י.
נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, את חובת הזהירות ונקיון הכפיים, הנדרשים מגבאי הצדקה. וחובתם לתת דין וחשבון לתורם הן לפני ההתרמה והן לאחריה. כדי לצאת ידי חובת שמים וחובת הבריות. שנאמר, והייתם נקיים מה' ומישראל. והנה מה טוב ומה נעים, שישתדל אדם להתרחק ככל יכולתו מגבית כספי ציבור. כפי שנאמר, ותפלטני מריבי עמי (שמואל-ב כ"ב). ואולם, במקום שאין אנשים אחרים הראויים לכך, ישתדל להיות איש, כמשה שנאמר עליו, והאיש משה ענו מאד … בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב). שאף על פי שלא נצטווה לתת לישראל דין וחשבון עת תרומותיהם, בכל זאת נתן לישראל דין וחשבון מדעתו. שנאמר, אשר פוקד על פי משה. ודע, שכל העוסק בצרכי ציבור באמונה, ה' משלם לו את שכרו. שנאמר, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כ"ח). כפי שמצאנו בפרשה שבזכות נאמנותו של משה לתרומות ישראל, זכה שלא יקום המשכן אלא על ידו. שנאמר, ויקם משה את המשכן (שמות מ'). ולא נאמר, ויבנה או ויחבר או וירכיב משה את המשכן. ללמדנו, שלא הייתה תקומה למשכן, אלא על ידי משה. לפי שמשה רע"ה משמש כסמל למנהיגות הן בענוה והן בנקיון כפיים ציבורי. כך בעתיד לבא, בזכות הענווה ונקיון הכפיים של כלל מנהיגי הציבור, יזכו ישראל לתקומה. שנאמר, ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת וגדרתי את פרציהן והרסתיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט'). יא
דוגמא לצדיקות גבאי הצדקה, ניתן ללמוד ממעשה אליעזר איש ברתותא המובא בתלמוד:
מעשה באליעזר איש ברתותא, כשהיו רואים אותו גבאי הצדקה, היו מתחבאים מפניו. לפי שכל מה שהיה אצלו באותה עת היה נותן לצדקה. יום אחד הלך לשוק לקנות ולהכין נדוניה עבור בתו. ראו אותו גבאי הצדקה, והתחבאו ממנו. רץ אחריהם, אמר להם: הנני משביעכם שתאמרו לי במה אתם עוסקים. אמרו לו: ביתום ויתומה לזווגם יחד. אמר להם: הריני נשבע שהם קודמים לבתי. לקח את כל מה שהיה בידו ונתן להם, ונשאר בידו זוז אחד. הלך וקנה בו חטים ונתן אותם באוצר של החטים. באה אשתו ושאלה את בתה: מה הביא אביך? אמרה לה: כל מה שהביא, השליך לאוצר של התבואה. הלכה אשתו לפתוח את דלת אוצר החטים, וראתה שהאוצר מלא חטים, עד שהחטים היו נדחקים ויוצאים לחוץ מן הנקבים של הדלת. ולא יכלה לפתוח את הדלת. הלכה בתו לבית המדרש, אמרה לו: בוא וראה מה עשה לך הקדוש ברוך הוא. אמר לה: הריני נשבע, שהם הקדש עליך, ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל (תענית כד.). יב