הפסוק הראשון בפרשת תרומה - מצות הצדקה

קוד: הפסוק הראשון בפרשת תרומה בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כ"ה).
שאלות
נראה לשאול, מדוע יתר הכתוב לאמר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. היה יכול לומר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. זהב וכסף ונחושת …? א.
ועוד, מדוע נאמר, ויקחו לי תרומה, בלשון לקיחה, ולא נאמר, ויתנו לי תרומה, מלשון מתנה? ב.
ועוד, מדוע יתר הכתוב את מילת לי, היה יכול לומר, ויקחו תרומה? ג.
ועוד, מדוע ה' כביכול מבקש תרומות לעצמו, ככתוב ויקחו לי תרומה. הלא נאמר, לי הכסף ולי הזהב (חגי ב')? ד.
ועוד, מדוע נאמר, ויקחו לי תרומה. היה צריך לומר, ויקחו לי נדבה. כפי שנכתב בסמוך, מאת כל איש אשר ידבנו לבו? ה.
ועוד, מדוע נאמר, מאת כל איש. היה צריך לומר, מאת איש או מאיש, כלומר, מה באה מילת כל לרבות? ו.
ועוד, מדוע נאמר, מאת כל איש. הלא גם נשים התנדבו. שנאמר, וכל אשה חכמת לב בידיה טוו? ז.
ועוד, מדוע נאמר, אשר ידבנו לבו. היה צריך לומר, מאת כל איש שידבנו לבו, או מאת כל נדיב לב? ח.
ועוד, מדוע נאמר, אשר ידבנו לבו. היה צריך לומר, מאת כל איש אשר יתרום לבו. כפי שנאמר, ויקחו לי תרומה? ט.
ועוד, מדוע יתר הכתוב לומר, אשר ידבנו לבו. היה יכול לומר, מאת כל איש תקחו את תרומתי. משום שידוע שהתרומה היא נדבה מרצון? י.
ועוד, מדוע נאמר, תקחו את תרומתי, בלשון רבים. היה צריך לומר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקח את תרומתי, משום שלקיחת התרומה היא מן היחיד? יא
ועוד, מדוע יתר הכתוב לומר, תקחו את תרומתי. הרי כבר נאמר בתחילה, ויקחו לי תרומה? יב
ועוד, מדוע לא נתבקשו ישראל לתרום רק מעות, כדי שמשה ובצלאל יקנו בהם את ט"ו החומרים הנחוצים לבנית המשכן? יג
ועוד, מדוע כתבה התורה את פרשת התרומה למשכן, קודם לכתיבת מעשה העגל. הלא במציאות מעשה העגל קדם לתרומת המשכן במספר חודשים? יד
כיצד נרמז בפסוק, מעלתה ושכרה של מצות הצדקה? טו
דוגמא למעלת מצות הצדקה ושכרה, ממעשים המובאים בתלמוד. טז
תשובות
נראה להשיב, שיתור המילים כביכול בפסוק זה, באו כדי לרמז על ענין הצדקה, שהיא אחת מסוגי התרומה. ובכל מילה מיותרת לכאורה, נרמז ענין חשוב הקשור למצוות הצדקה. כמבואר להלן: א.
הטעם שנאמר, ויקחו ולא נאמר ויתנו. כי לקח הוא מלשון מקח טוב. כפי שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד'). ונאמר, קחו מוסרי ואל כסף (משלי ח'). לפי ששכר מצות הצדקה ניתן בכפילות, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בעולם הזה הצדקה מבטלת כל גזירה רעה שנגזרה על האדם וגם את גזירת המיתה. שנאמר, וצדקה תציל ממות. ואפילו שונא ישראל שנתן צדקה, מקבל שכר בעולם הזה. כפי שמצאנו אצל נבוכדנצר הרשע, מחריב בית המקדש, כשנגזר עליו למות, יעץ לו דניאל לפתוח את אוצרותיו ולחלקם לישראל. וכשעשה כן נבוכדנצר, וחילק את אוצרותיו לישראל במשך שנה תמימה. נתעכב ביצוע גזר דינו, והמשיך לשלוט על העולם. וכשסגר את אוצרותיו בפני ישראל, מיד באה עליו הפורענות. וכשם ששכר מצות הצדקה, הוא שכר גבוה בעולם הזה כל שכן ששכרה גדול בעולם הבא. דהיינו, שבפועל נותן הצדקה הוא למעשה לוקח שכר כפול המובטח לו. משום כך נאמר, ויקחו לי תרומה. ב.
הטעם שנאמר ויקחו לי. דהיינו, לשמי ולכבודי. ככתוב, וכבוד ה' מלא את המשכן. כלומר, שרצה ה' לכפר לישראל על חטא העגל, ולשכון בתוכם. אך המלאכים קיטרגו על ישראל באומרם, שאין זה מכבודו של ה' לעזוב את העליונים, ולשכון בתוך עם עובדי אלילים, שפרקו את נזמי הזהב לעשית עגל. לכן ביקש ה' מישראל שיתרמו זהב, וכסף ונחושת וגו', על מנת לסתום את פי המקטרגים. וכן דרשו חז"ל על הפסוק, חטאת לה' (במדבר כ"ח). אמר ה' לישראל הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. ועל זו הדרך ה' מוחל למי שנגזרה עליו מיתה, בעת שנותן צדקה. לפי שבכך נותן הצדקה סותם את פי המקטרגים עליו בשמים, באומרם הלא האדם נתחייב ונידון בשמים למיתה, ומדוע הומתק דינו? ומידת הרחמים משיבה להם: משום שכבר נאמר, וצדקה תציל ממות. ודע, שאדם אהוב ה', שנגזרה עליו מיתה, ה' מעכב את מידת הדין מלפגוע בו. ובתוך כך ה' שולח לפתחו את העני במתנה. כדי שיקבל את העני בסבר פנים יפות, יאכילהו, ישקהו, ישמחהו ויתן לו צדקה. ובזכות שנותן הצדקה מציל את העני ממות, לפי שהעני חשוב כמת. זוכה אף הנותן להינצל מן המיתה שנגזרה עליו. כלומר שהכתוב, וצדקה תציל ממות. מכוון גם על העני, שהצדקה הצילה אותו ממות. ומכוון גם על נותן הצדקה, כי גם אותו הצדקה הצילה ממות, משום שה' מעלה עליו כאילו ברא את העני. כפי שמצאנו שניתן לעשות נפשות. שנאמר, ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב). והזוה"ק הפליג בשבחו של נותן הצדקה באומרו: בכה רשב"י… מאן עביד שמיה קדישא בכל יומא? מאן דיהב צדקה למסכני.
ועוד, נאמר ויקחו לי. משום שמילת לי היא בגמטריה ארבעים, ואמרו חז"ל עין טובה אחד מארבעים. דהיינו, שה' רמז לישראל שיתרמו בעין טובה. ג.
הטעם שנאמר ויקחו לי תרומה. אין זה משום שה' כביכול מבקש תרומות לעצמו. שהרי כבר נאמר, לי הכסף ולי הזהב (חגי ב'). אלא כפי שתרגם אונקלוס את המלים ויקחו לי, "ויפרשון קדמי אפרשותא". ולא תרגמם מילולית "ויסבון לי אפרשותא". דהיינו, תרגום אונקלוס פירש את המילים ויקחו לי – ויפרישו לפני. כלומר, מתן בסתר. ללמדנו, שעיקר מצות הצדקה היא נתינתה בסתר. כך שרק ה' ידע שהאדם נתן צדקה, כדי שלא יכלם העני (עיין חגיגה ה.). משום כך כשאדם נותן צדקה, צריך ליתנה עם כוונה לקיים מצות עשה של מתן צדקה. לפי שבכך נחשבת הצדקה כאילו ניתנה מיד ה'. לפי שברא ה' בעולמו את העני על מנת לנסותו ולתקנו, וברא את העשיר על מנת לנסותו ולזכותו. ד.
הטעם שנאמר, ויקחו לי תרומה. ולא נאמר, ויקחו לי נדבה. לפי שתרומה היא מלשון הרמה, כפי שנאמר, ואת שוק התרומה (ויקרא ז'). כי נותן התרומה משבר את יצר תאוות הממון הטבועה באדם, על ידי שמפריש מכספו הפרטי לעני, ובכך גורם לרומם את שם אלוהינו, וגורם גם לנשמתו התעלות והתרוממות. כי כספי הצדקה שנתן עולים כביכול למעלה לידי ה' ונשמרים כחיסכון לאדם לעולם הבא. שנאמר, כי לא במותו יקח הכל (תהלים מ"ט). והלא אין אדם לוקח עימו כלום במותו? אלא, ללמדנו, שאת הכל לא לוקח, אבל לוקח הוא עימו את החלק אשר נתן לשם שמים, עבור קיום המצוות, ובראשם מצות הצדקה. ודע, שעבודת ה' במצוות, צריכה להיקנות בממון, על פי יכולת האדם. כפי שנאמר, ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו (דברים ט"ז). וכן אמרו חז"ל, וקנה לך חבר, כדי לזכות בשכינה. אולם, לימוד תורה ויראת שמים הם בחינם. שנאמר, ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נ"ה).
ועוד, נאמר ויקחו לי תרומה, מלשון תרי ממאה. דהיינו, לרמוז על שיעור תרומת הבינוני שקבעו חז"ל, אחד מחמישים, שהם שנים ממאה.. ה.
הטעם לנאמר, מאת כל איש. כדי לרבות את גופו ורוחו של האיש הנותן צדקה. דהיינו, כל האיש הנותן הצדקה, לפי שצריך לתת את הצדקה בלבב שלם ומרצון חופשי. וכן נאמר, בכל לבבך, ופירשוהו חז"ל: בשני יצריך. כלומר, שתשליט את יצר הטוב על יצר הרע. לפי שכל המתגבר על יצרו נקרא איש שלם.
ועוד, נאמר כל איש. לרבות את אשת נותן הצדקה. ללמדנו, שצריך האיש להיועץ באישתו, בטרם יתן צדקה. שמא יש לה מחסור והיא בושה מלבקש. כפי שאמרו חז"ל, עניי ביתך קודמים. ומאחר ואישתו היא פלג גופו, הסכמתה גורמת שהצדקה תינתן מאיש שלם. שנאמר, מאת כל איש. ו.
הטעם שנאמר, מאת כל איש. למרות שמצאנו שגם הנשים התנדבו. שנאמר, וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. ללמדנו, שאין האישה רשאית לתרום לבדה. אלא, עם בעלה וסמוך אליו. כפי שנאמר, ויבואו האנשים על הנשים. ופירש הרש"י: עם הנשים וסמוכים אליהן.
ועוד, נאמר מאת כל איש. למעט את הקטן, שאינו איש. וכן אמר ר' יהושע בן לוי: חמישה לא יתרמו, ואם תרמו תרומתם אינה תרומה. חרש, שוטה, קטן, התורם את שאינו שלו, ונכרי שתרם. וכל החמשה שאין תרומתם תרומה, נלמדים מן הפסוק: חרש - שנאמר, דבר אל בני ישראל. שוטה – שנאמר, כל איש אשר ידבנו לבו. דהיינו, למעט את השוטה שאין ליבו נודבו. קטן – שנאמר, מאת כל איש. התורם את שאינו שלו – שנאמר, תקחו. דהיינו, משלכם. ונכרי שתרם – שנאמר, דבר אל בני ישראל. ז.
הטעם שנאמר, אשר ידבנו לבו. ללמדנו, שהנותן צדקה כראוי, זוכה לאושר. שנאמר, ותומכיה מאושר. ועוד, שמילת אשר היא בגימטריה: יוסף משה. לרמוז שנותן הצדקה כראוי, משבר את יצרו כיוסף הצדיק. וזוכה לחכמה כמשה, שנאמר עליו, חכם לב יקח מצוות. ודע, ששמו המקורי של מו"ר אבי אב"י זצ"ל, נקרא אושר ונכתב אשר בגימ' כנ"ל. ח.
הטעם שנאמר, אשר ידבנו לבו. ללמדנו, שעיקר מצות הצדקה אינה גודל התרומה. אלא, גודל הרצון וכוונת הלב. וכן מצאנו שבסדר התרומות למשכן, נאמר תחילה שש ועזים, שהם פשתן ושיער עזים. דהיינו, דברים זולים ופשוטים. ולאחר מכן נאמר, אבני שוהם ואבני מילואים. משום כך נאמר, אשר ידבנו ליבו. לפי שגלוי וידוע רק לפני ה', כוונת התורם. דהיינו, אם כוונת התרומה, היא רק לצאת ידי חובה, כפי ששיערו חכמים, לבינוני אחד מחמישים. או אם התעלה התורם ליתן נדבה, שהיא לפי יכולת המתנדב וצורך המבקש, כי לנדבה אין שיעור. ט.
הטעם שנאמר אשר ידבנו לבו תקחו. ללמדנו, שעל ידי מצות הצדקה ניתן לראות בעין מה הלב חושב. דהיינו, אם התורם רץ כאילת לתת צדקה, ואינו מתחמק כאילת. הרי זו נדבת לבו, ושכרו כפול. אך אם לבו דואב, על שלוקחים ממנו צדקה, הרי זו תרומת מאונס, ושכרו מועט. וכן נרמז בראשי תיבות אשר ידבנו לבו תקחו, שהם כמילת אילת ובגימטריה אמת. י.
הטעם שנאמר, תקחו את תרומתי, בלשון רבים. ללמדנו שהתרומה לצרכי ציבור נלקחת על ידי שנים, ומתחלקת על ידי שלשה אנשים. כדי לסלק כל חשד מן המתרימים והמחלקים. כפי שנאמר, והיתם נקיים מה' ומישראל. יא
הטעם שנאמר, תקחו את תרומתי. לפי שרצה ה' לרמוז לישראל שאין הם מביאים משלהם. אלא, מביאים חלק קטן ממה שנתן להם ה' בביזת מצרים ובביזת הים. ללמדנו, שאין אדם תורם משלו כלום. שהרי האדם בא לעולם ריק וערום, וכל העושר שבעולם שייך לה'. שנאמר, לי הכסף ולי הזהב (חגי ב'). אלא שה' ברחמיו מלוה מכספו לכל אדם כראוי לו. שנאמר, ה' מוריש ומעשיר (שמואל א, ב'). משום כך אין לעשיר להתגאות בנתנו צדקה, ואין לעני להתבייש בקבלת הצדקה. כי העשיר קיבל את כספו בהלואה מה' על מנת שיתנה לעני. משום כך כפלה התורה את מילת התרומה. שנאמר, ויקחו לי תרומה … תקחו את תרומתי. דהיינו, שהעני מקבל את תרומת העשיר הקטנה, מתוך התרומה הגדולה שנתן ה' לעשיר. יב
הטעם שלא נתבקשו ישראל לתרום רק מעות, שבהם יוכלו משה ובצלאל לקנות את ט"ו החומרים הנחוצים לבנית המשכן, כדי לשתף את כלל ישראל במלאכת המשכן. כי יש אדם שאין לו כסף לתרום, אבל יש לו עורות אלים, או שמן למאור שביכולתו לתרום. ועוד, שעל ידי תרומת ט"ו דברים למשכן, יכול כל אדם שתרם לראות בעיניו את השימוש שנעשה בתרומתו, כנרמז בפסוק, ושכנתי בתוכם. מתוך כך למדנו לענין הצדקה, שאין הצדקה מתבטאת בתרומה כספית בלבד. כפי שהעני הוא לאו דוקא אדם שאין לו כסף וזהב. וכן העשיר הוא לאו דוקא מי שיש לו כסף וזהב. כלומר, ללמדנו שהתרומה היא כל דבר השווה כסף. לדוגמא, עני הגווע ללחם ולמים, אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב, הדבר לא יחינו באותה השעה, כמו לחם ומים. ובעידננו, שהמדינה מעבירה תשלומים לעניים ולנזקקים, מכספי המסים שגובה מן הציבור. צריך משלם המסים לכוון שתשלומיו למס הכנסה, ולביטוח לאומי וכו' יהיו בבחינת מתן בסתר לעניים. אך מאחר ובעידננו, אין מצוי במדינה עני הגווע לפת לחם. אלא, עיקר העוני הוא עוני מן התורה. על כן מי שמשתדל ללמד תורה, ולהחזיר בתשובה את העני מן התורה, שכרו כבד מנשוא. כפי שאמרו חז"ל, המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. דהיינו, שהמציל נפש אחת מישראל, ומזכה אותה לחיות בעולם הזה, כאילו קיים עולם מלא. ובשל כך זוכה לאריכות ימים בעולם הזה, וניצל מן המיתה. שנאמר, וצדקה תציל ממות. כל שכן המציל נשמה אחת מישראל, ובכך מזכנה לשני עולמות, כאילו קיים שני עולמות מלאים. ובשל כך זוכה לשני עולמות. ועליו נאמר, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד (תהלים קי"ב). יג
הטעם שהתורה כתבה את פרשת התרומה למשכן, קודם לכתיבת מעשה העגל. למרות שבמציאות מעשה העגל קדם לתרומת המשכן בכשלושה חודשים. ללמדנו, שה' מחל לישראל על מעשה העגל, בעקבות נדיבות ליבם למשכנו. שנאמר, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם, כאילו לא קרה בעבר מעשה העגל. כשם שמצות צדקה לא רק שהיא מוחלת לחוטא על עוונו. אלא, מבטלת מעליו גזר דין של מיתה, וזוכה לאריכות ימים. שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט"ז). יד
נמצאנו למדים מן הפסוק, את גודל שכרה של מצות הצדקה. שמעלתה הגדולה ביותר היא: לגרום לכך שהעני יצא ממעגל העניות. לפיכך הרמב"ם מנה ודירג את שמונה מעלות הצדקה כך: עושה שותפות או מוצא מלאכה לעני שלא יצטרך לשאול לבריות, נותן ואינו יודע למי נותן והעני נוטל ואינו יודע ממי נוטל, הנותן יודע למי נותן והעני אינו יודע ממי נוטל, הנותן לא יודע למי נותן אך העני יודע ממי נוטל, שיתן לעני בידו קודם שיבקש, שיתן לעני בידו לאחר שהעני שאל, שיתן לו פחות מן הראוי אך בסבר פנים יפות, שיתן לו בעצב (זרעים, הל' מתנות עניים פ"י). כלומר, עיקר מטרת מצות הצדקה היא לשפר את מידותיו של הנותן ולקרבו לשלמות, על ידי שבירת יצר תאוות הממון, שהוא נישקו הקטלני ביותר של יצר הרע בעולם הזה, בדומה לנשק השמדה המוני. ודע, שיצר הרע הוא המלאך האהוב והמקורב ביותר לה'. וכל אשר הוא עושה בשליחות ה' הוא עושה, ויש ליצר הרע יד חופשית, להסיט את הבריות לעבור על התורה הקדושה. כפי שנאמר, ויאמר ה' אל השטן מאין תבא … (איוב א'). ונאמר, והנה טוב מאד (בראשית א'). ודרשו חז"ל טוב, זה יצר הטוב. טוב מאוד, זה יצר הרע, הוא מלאך המוות. והטעם שנקרא שמו טוב מאד לפני ה', משום שכל בני האדם יודעים שימותו, ורבים מהם פוחדים מיום הדין שלאחר המיתה, ובשל כך חוזרים בתשובה. דהיינו, בזכות מלאך המות. משום כך כשאדם מתגבר על יצר הרע במצות הצדקה, עושה הוא נחת רוח לבוראו. וניכר במעשיו שהוא עובד את ה' בכל לבבו, למרות נסיונות יצר הרע לפתותו.
משל למלך שהיו לו בנים, וציוה לבניו שלא יקרבו אל אשה עד לאחר שינשאו, כדי שיהיו ראויים למשול על אחת ממדינותיו. כשהגיע אחד מבניו לפירקו, קרא המלך לזונה יפת תואר, וציוה עליה לפתות את בנו במסתרים, בכל האמצעים שתמצא לנחוץ. לאחר מכן קרא לבנו, אמר המלך לבנו, אני נוסע הרחק לארץ אחרת, ואני מפקיד בידיך את הממלכה לשומרה עד שאשוב. המלך עזב את ארמונו ונסע הרחק לארץ אחרת. באה הזונה יפת התואר לארמון, וניסתה לפתות את בן המלך במסתרים, בכל מיני פיתויים קשים. גער עליה בן המלך, וציוה להשליכה לבית הכלא. כשחזר המלך לארמון, שמח בהתנהגות בנו. וראה שהוא בן נאמן וראוי למלוכה. מיד הודיע למשרתיו להכריז על טקס העברת השלטון לבנו. לטקס הוזמנו מלכים ורוזנים וכל מקורבי המלכות. הזונה שוחררה מבית הכלא וקיבלה שתי הזמנות ליציע הכבוד, גם מן הבן וגם מן האב. לקחו את הזונה, והושיבוה בין הבן לאב. תמהו המלכים והרוזנים ושרי הממלכה, על הכבוד הרב שנתנו המלך ובנו לזונה. אמר להם הבן, בזכות הזונה הזו זכיתי למלכות. שאילו לא עמדתי בפיתויה, לא הייתי ראוי למלוכה. ואמר להם האב, ראויה זונה זו שתשב בראש, על שקיימה את מצוותי, וניסתה בכל כוחה לפתות את בני. ובכך איפשרה לי לנסות את בני ולהראות שהוא ראוי למלכות.
משום כך אמרו חז"ל, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.). דהיינו, ככל שאדם מתגבר על יצר רע יותר גדול, כך שכרו גדול יותר מחברו. דהיינו, לפום צערא אגרא. על כן שכר מצות הצדקה גדול ועצום ומציל ממות. כי הנותן צדקה מכל ליבו, מסמל הוא בכך את התגברותו על יצר תאוות הממון, שהוא גדול היצרים. ודע, שעונשם של תאווי הממון, הקמצנים בממונם, הוא שבסופם יתקמצנו על גופם. שנאמר, ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו (קהלת ו'). משום שה' גורם לו שקמצנותו תהפך לדרך חיים. כעונש על שבאו אליו גבאי הצדקה, ואמר בליבו, חבל לי לתרום את כספי אשר יגעתי בו, ולתיתו חינם לאיש אשר לא ידעתי. וכשבאו אליו המסכנים לבקש צדקה, אמר בליבו, מדוע אבזבז את כספי ללא תועלת מעשית. ומשום שמאמין הוא בדרכו וכפר בדרך ה', ה' גורם לו שיתקמצן גם על עצמו. דהיינו, כשרוצה לאכול ולשתות. אומר בליבו חבל לי לבזבז את ממוני על כך, ממילא אין האוכל נשאר בבטן. במקום זה ניתן להשקיע ולהרויח עוד ממון. עד שרדיפת הממון מביאה אותו לידי חולי, שגם אם ירצה לא יוכל להנות מן הממון שצבר. שנאמר, יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה'). ועליו אמרו חז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. אך לגבי הנותן צדקה נאמר, יש מפזר ונוסף עוד. ונאמר, פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד קרנו תרום בכבוד (תהלים קי"ב). משום שנותן הצדקה, מתגבר על יצר תאוות הממון, ומכיר בכך תודה לה' על חלקו. ועל ידי זה מגיע לתשובה ולתפילה בלב שלם. על כן אמרו חז"ל ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירים את רוע הגזירה. וכשם שהצדקה מועילה ליחיד, כן היא מועילה לרבים. לפי שבזכות הצדקה עתידין ישראל להיגאל. שנאמר, בצדקה תכונני רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיה נ"ד). ונאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג'). טו
דוגמא למעלת מצות הצדקה, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו, ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהם ועל של אבותיהם, ואתה ביזבזתה גם את שלך וגם את של אבותיך. אמר להם: כל שכן הוא. אבותי גנזו בארץ ואני גנזתי בשמים. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות. אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי. אבותי גנזו בעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא. לכן אל תתרעמו עלי, כי אני עושה יותר טוב מאבותי בכמה מעלות (ירושלמי, פאה, פרק א', הלכה א',ב"ב יא.).
דוגמא נוספת לשכר מצות הצדקה, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה שבאה אשה אחת, ועמדה לפני בנימין הצדיק בשנת רעבון. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: העבודה (בשבועה), שאין בקופת של הצדקה כלום. כי בנימין הצדיק היה הממונה על הקופה של הצדקה. אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעת בניה מתים. עמד ופרנסה משלו. לימים, חלה בנימין הצדיק, ונטה למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה אמרת, כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא. ובנימין הצדיק, שהחיה אשה ושבעת בניה, ימות בשנים מועטות הללו? מיד, קרעו לו את גזר דינו, והוסיפו לו על שנותיו שתים ועשרים שנים (בבא בתרא יא.). טז