פרשת ויקהל-פקודי: חֲכַם-לֵב, גם חכם גם בעל לב / מוטי לקסמן, תשסט
מעשה ברבי טרפון שנתן לרבי עקיבא מאה ושמונים מטבעות של זהב ואמר לו: "קנה לנו אחוזה שנהה מתפרנסים ממנה ונעסוק בתורה." הלך רבי עקיבא ועשה בהם מצוות הרבה [נתן שליש לעניים שני שלישים לעוסקי תורה ומלמדי תינוקות].
אחר ימים בא אצל רבי טרפון. אמר לו: "מה עשית? יפה היא האחוזה שקנית לנו?"
אמר לו: "הן, ומשבחיה רבים הם בעולם."
"והיכן היא?" שאל רבי טרפון.
אמר לו: "הרי היא בידי אביונים ובפי מלמדי תינוקות, שנאמר "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ. וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ" (משלי ג, ט) [1].
מה עניין שליחותו של רבי עקיבא ופרשת השבוע?
הסכיתו ופקחו עין.
בפרשות השבוע האחרונות קראנו על אירועים דרמטיים אפילו טראומטיים וחד-פעמיים: ממעמד הר-סיני המלא הוד-יראה-קדושה ועד לטראומת עגל-הזהב.
הפרשה נפתחת בהודעה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה, א).
כאילו נאמר, לאחר הדברים הגדולים שהיו עדים להם, חוזרת העדה לחיי היום-יום, חוזרים בני-ישראל לחיי החולין.
העם צריך להתארגן לעשייה, מהי העשייה הראשונה?
משה מפרט: "אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ [...] אֶת הָאָרֹן [...] אֶת הַשֻּׁלְחָן [...] וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר [...] וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת [...] אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר [...] אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר [...] אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות לה, יא–יט).
האמצעים נתרמים בשמחה על יד העם [2], אבל מי הם העושים במלאכה?
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ב).
נמקד את הדיון בביטוי "חֲכַם לֵב".
מהו "חֲכַם לֵב"?
צירוף לכאורה משונה, הרי מקובל שהלב הוא מקור או משכן הרגש [3], ואילו החכמה מקורה או משכנה בראש, במוח [4]. מכאן, מחשבה ורגש אינם עולים בקנה אחד.
אז מה בא ללמד אותנו הצירוף "חֲכַם לֵב"?
ראשית נציין שצירוף לשוני זה אמנם אינו ביטוי יחידאי, אבל מצד שני הוא מצוי במקרא רק תריסר פעמים. שמונה מתוך התריסר מצויים בחומש שמות וכל אלה קשורים להכנות, לתכנון ולבניית המשכן וכלי הפולחן שבו [5].
נבדוק תחילה את ההקשר בפרשת השבוע בו מופיע הביטוי.
"כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה בְּלִבּוֹ", פסוק המבטא קשר בין תמיכת אלוהים בחכמת האדם, כלומר אדם חֲכַם לֵב הוא בחינת מקור שואב חכמה, כמו שכתוב: "אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה" [6]. כך מצוי גם בפרשנות: "ונראה הכונה למי שיש בו חכמה, למי שיש בו הכשרונות המסוגלות לקנין החכמה. ובזה ניחא [...] מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק" [7]. האם נבין מכך שלאלה שאין חכמה אין סיכוי להחכים?
הבנה כזה יוצרת בעצם פער בלתי ניתן לצמצום.
אכן, לטעמי אין הכוונה לכך שחסר השכלה או חכמה הוא חסר סיכוי להחכים. בואו נקרא יחד בעיון את הכתוב: "אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" [8]. אלוהים מוסיף או מעניק חכמה לאדם שליבו נשא אותו אל העבודה. במלים אחרות, החכמה אינה מוטמעת במקרה שאין רצון או שאיפה לקבלה.
אם אין הנעה, מניע לקראת החכמה היא גם לא תגיע אל האדם. כדי לקבל צריך להיות פתוח, צריך להיות מוכן.
וזה אמור גם לגבי הלמידה כמו שנאמר: "אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ" [9].
אבל, לטעמי יש משמעות נוספת בצירוף החכמה ללב.
זכור לי הסיפור על סטודנטים לטכנולוגיה שנתבקשו לתכנן צינור שיוביל דם אדם מהגליל לנגב. אף סטודנט לא עורר את השאלה הערכית: צינור דם?
כאשר רק המוח פועל, הוא יכול לפתור בעיות טכנולוגיות מסובכות, ולהגיע כך גם לאמצעי ההרג היעילים ביותר.
וכאשר רק הלב פועל, אדם עלול להיקלע למצבים מאוד לא נעימים.
כאן נחזור לסיפור הפותח. רבי עקיבא לא עשה את מלאכתו רמייה, הוא "בגד" במשלחו. הרי רבי טרפון רצה את האחוזה כדי ללמוד תורה. ורבי עקיבא הרבה על ידי תרומתו אפשרות למידת תורה לאנשים רבים.
מילוי שליחות מגיע לעתים לתוצאות משמעותיות יותר מהיעד המוגדר, אם השליח מפעיל את הלב ולא רק את הראש [10].
מכאן, הצירוף "חֲכַם לֵב" אינו אומר רק על הנכונות והכישורים לקבל עוד חכמה, אלא מדגיש את חשיבות הצירוף יחד כמשלימים זה את זה.
בבחינת
חכמה ללא רגש אנושי
היא ריקה
רגש חם ללא חכמה
הוא עיוור...
הארות ומראה מקום
[1] מעובד על-פי פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כה.
[2] "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’" (שמות לה, כט). נדבות הלב היו כ רבות עד כי "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" שמות לו, ה–ו).
[3] "וְהִכְעַסְתִּי לֵב עַמִּים" (יחזקאל לב, ט); "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ" (יחזקאל כח, יז); "וְשָׂשׂ לִבְּכֶם" (ישעיהו סו, יד); "וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן" (זכריה י, ז).
[4] "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד).
[5] שבעה מתוך השמונה מופיעים בפרשת השבוע, פרשת ויקהל-פקודי.
[6] בבלי, ברכות נה, א.
[7] תורה תמימה לשמות לא, ו; הערה ט.
[8] ההדגשות שלי.
[9] דרשות הר"ן הדרוש החמישי בסגנון אחר.
ובאותו עניין, אי-אפשר ללמד מישהו, אפשר רק לעורר בו את הרצון ללמוד. אם לא הצלחת לעורר בו רצון ללמידה, הוא לא ילמד.
[10] זה מזכיר לי את הבלדה על סוס עם כתם על המצח שחווה אלברשטיין משוררת אותו באמונה וברגש רב ושם מסופר על יהודי פשוט שנשלח לקנות סוס עם כתם על המצח, אבל השירים משכו את ליבו יותר. אמנם הפריץ פיטר אותו במכות עזות, והמשפחה המסכנה נדדה ונדדה ואף אחד לא הבין אותה עד ש "אצל הרב במצח זעו הורידים / היכה הרב על שולחנו / ובקולו הרעים: /
"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים? / הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד / אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד" (בלדה על סוס עם כתם על המצח, מילים: יורם טהרלב, לחן: מתי כספי).