קוד: ולא הביישן למד - ויקרא בא קטנה בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: הרב משה ליפשיץ (pini @ macam.ac.il)
אל: האתר
תגובה ל: ויקרא א שנכתבה ב01:04:03 17.10.2004
"ויקר
א אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר
" (ויקרא א, א').
המילה "ויקרא" כתובה בא' זעירא (קטנה), וביאר בעל הטורים: "שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה ואמר לו הקב"ה לכתוב באלף, וכתבה קטנה
". וביאור דבריו הוא, שמשה מרוב ענוונותו לא רצה לכתוב ויקרא, כי לא רצה להיות מי שה'
קורא לו, אלא רצה לכתוב ויקר, כלומר, בדרך
מקרה , ולכן כתב א' זעירא - מין פשרה שכזאת, מכיוון שה' אמר לו לכתוב ויקרא בא'.
ונשאלת השאלה, הרי בקבלת התורה כתוב במפורש ויקרא אל משה באלף גדולה: "וישכן כבוד ה’ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן
" (שמות פרק כד, ט"ז).
מדוע שם לא כתב משה ויקרא באלף זעירא? ונראה לבאר זאת על פי המשנה אבות פרק ב' משנה ה': "ולא הבישן למד", מי שרוצה ללמוד שלא יתבייש לשאול. וכפי שביאר הרע"ב: "שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו".
ידוע מה שאמרו חז"ל, שהמלאכים לא רצו לתת את התורה למשה, וכפי שנאמר בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פח ע"ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו..." משה רבנו היה צריך אומץ לענות למלאכים, ואם משה היה שותק ומשתמש במידת הענווה לא היה מקבל את התורה בבחינת ולא הביישן למד, אם כן בקבלת התורה לא היה מקום לענווה, ואם משה לא היה עוזר אומץ ועונה למלאכים כאמור, לא היה מוריד משה את התורה לישראל, וללמדנו דבר זה לא כתוב שם בתורה ויקרא באלף קטנה.
כפרה על אי עשייה
"אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה’, וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו" (פרק א', ג-ד).
הקורבנות מכפרים על עבירות. קרבן עולה לפי חז"ל מכפר על מי שעבר על "עשה" במזיד. וכך כתב הרמב"ן בפסוק ד: "אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא ייענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו, וייתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה לכפר עליו על שגגתו אשר שגג, כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא.
אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצוותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה".
כלומר, הקב"ה ירצה ויסלח רק לאלה שלא נזכר בהם עונש, והם חייבי העשה או לאו הניתק לעשה.
ונראה לבאר את הדברים כך, כאשר עוברים על איסור עשה במזיד, העבירה נעשית ב"שב ואל תעשה", כלומר, באי עשייה, בעצלות ובחוסר מעש ובמזיד, ולכן הכפרה באה על ידי עשייה שאין בה תועלת לעושה, שכן ידוע שבקרבן עולה הכל עולה למזבח ואין כל הנאה לא לכהן ולא לבעלים מעצם הבשר. להורות לאדם שכפרתו על אי עשייה עשייה שאין בה תועלת לאדם, דהיינו לשעבד את מקסימום העשייה אך ורק לקב"ה.