שני אנשים הושוו בתנ"ך ל"כל האדם":
משה - במדבר יב3:
"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
ושלמה - מלכים א ה11:
"ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב".
אך מה עדיף, ענוה או חכמה?
כדי לענות על כך ניזכר בסוקרטס, שהאורקל בדלפי אמרה לו שהוא החכם באדם והוא תמה על כך. הרי הוא אינו יודע כלום. בכל הדיאלוגים של אפלטון סוקרטס מראה שגם בן-שיחו לא יודע דבר. אבל בן שיחו חושב שהוא יודע, בעוד סוקרטס יודע דבר אחד והוא – שאינו יודע כלום. זוהי חכמתו. ולענייננו – זוהי גם ענוותו. מסתבר ששתי אלה – החכמה והענווה – באות זו עם זו. וביחד הן "המידה הטובה" היוונית. וכן היהודית, כפי שגם נכתב –
קהלת יב13:
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".
וזאת לעומת הנטייה להתהלל בחכמה:
ירמיהו ט22:
"כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו".
והשווה:
"ולא קם נביא עוד כמשה". ומהי גדולתו? - "שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה
מאירה, וכסבורים לראות ולא ראו. ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, וידע שלא ראהו בפניו"
(ע"פ רש"י, יבמות מט:).