המקושש מעמדה מוסרית

מאת: חגי הופר

סיפור המקושש מעלה בעיות מוסריות קשות: האם רק בשל ליקוט כמה זרדים מגיע עונש מוות ובעוד במיתה אכזרית כסקילה? האם התנ"ך מתאר מציאות הדומה לאירן של היום? האם לכך אנשים דתיים רוצים לחזור?

ראו למשל כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=z1zIwUiQ2Yk

 

נביט תחילה בסיפור הדברים.

בספר במדבר נאמר:

 

"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל כָּל-הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה‏‏" (במדבר, פרק ט"ו פסוקים ל"ב-ל").

 

התוספות הביא מדרש האומר כי למרות שמקושש העצים, עבר עבירה חמורה, הרי שכוונתו הייתה טהורה.

 

התוספות הסביר שלאחר חטא המרגלים, דנו ישראל בינם לבין עצמם, והחליטו כי מכיוון שבעקבות החטא נגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ישראל, הרי שאין הם מחויבים יותר במצוות. קם המקושש וחילל שבת בכוונה, כדי שיהרג, וייראו אחרים, ויבינו שאין הם פטורים מן המצוות.

 

[זה ופרטים נוספים בויקיפדיה:]

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A9%D7%A9

 

ההסבר הזה של התוספות הוא מרחיק לכת, אך הוא תופס נקודה אחת מהותית מאוד, לדעתי, והיא העובדה שסיפור המקושש התרחש כנראה סמוך מאוד למתן החוקים ובכל אופן בשנים הראשונות, כאשר העם עוד התגבש וכן גם קיום התורה. בשעה כזו יש טעם מיוחד לענישה מרתיעה, למען יראו וייראו.

ומה עם דין הסקילה? ראשית, נאמר, כי לפי הגמרא הוא לא היה זריקת אבנים, אלא זריקה מבניין של שתי קומות, ואם לא היה מוות כתוצאה מכך אז באו האבנים. אך זו הרי מיתה אכזרית כשלעצמה. אלא יש לזכור, שעל אף היות התורה נצחית בתפישה הדתית, הרי שגם "דיברה התורה בלשון בני אדם", כלומר דיברה במונחים שאותו הדור היה יכול להבין. ואז כיסא חשמלי או ציאניד עוד לא היו. לכן לדעתי, גם אם ינהג עונש מוות על פי תורה בימינו – ואני מאוד מקווה שלא – כי אז המיתה תהיה שונה.

ומה בנוגע לעצם המיתה? האם כל המורד בדת חייב מיתה? כאן נראה שיש להפריד בין בכוח ובפועל. בכוח – העונשים החמורים באו כדי להורות מה ראוי להיות, את חומרת החטא, אך בפועל – הגמרא אומרת שבית דין שהמית אחת ל-70 שנה נחשב בית דין קטלני:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל". (משנה מכות א, י).

הרי שלא הרבו להמית. 

.

הוספה מאוחרת:

וזה מה שיש לנצרות לומר על כך:

הבשורה על-פי יוחנן, פרק ח -

אישה חוטאת מובאת לפני ישוע -

1 וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל הַר הַזֵּיתִים. 2 בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם חָזַר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְכָל הָעָם בָּאוּ אֵלָיו. הוּא יָשַׁב וְלִמֵּד אוֹתָם. 3 אָז הֵבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים אִשָּׁה שֶׁנִּתְפְּסָה בְּנִאוּף, הֶעֱמִידוּ אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע 4 וְאָמְרוּ לוֹ: "רַבִּי, הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּסָה בְּנִאוּף, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. 5 מֹשֶׁה צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה,(ויקרא כ' י'; דברים כב' כב') וּמָה אַתָּה אוֹמֵר?" 6 זֹאת אָמְרוּ כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בְּמַה לְּהַאֲשִׁימוֹ. אוּלָם יֵשׁוּעַ הִתְכּוֹפֵף וּבְאֶצְבָּעוֹ כָּתַב עַל הָאָרֶץ.(ירמיהו יז' יג') 7 כְּשֶׁהוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ, זָקַף קוֹמָתוֹ וְאָמַר: "מִי מִכֶּם נָקִי מֵחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן!" 8 וְשׁוּב הִתְכּוֹפֵף וְכָתַב עַל הָאָרֶץ.(***) 9 כְּשָׁמְעָם זֹאת יָצְאוּ אֶחָד אֶחָד, הָחֵל מֵהַזְּקֵנִים. הוּא נוֹתַר לְבַדּוֹ וְהָאִשָּׁה עוֹדֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ. 10 הִזְדַּקֵּף יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהּ: "אִשָּׁה, אֵיפֹה הֵם? הַאִם לֹא הִרְשִׁיעַ אוֹתָךְ אִישׁ?" 11 הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה: "אַף לֹא אֶחָד, אֲדוֹנִי." אָמַר לָהּ: "גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מַרְשִׁיעַ אוֹתָךְ; לְכִי וְאַל תּוֹסִיפִי לַחֲטֹא עוֹד."

http://jer-31.com/Modern/John/John08.htm

כלומר, הנצרות, כידוע, מדגישה את האהבה והחסד במקום ההרשעה. אך יש לציין כי דבר זה נכון בתיאוריה, בעוד שלמעשה הנוצרים העלו על המוקד אנשים בגין דברים חמורים אף פחות.

 

גם ליהדות המתחדשת יש מה לומר בנושא. אני מחשיב את מיכה גודמן חובש הכיפה כאחד מדבריה ובספרו האחרון "הנאום האחרון של משה" הוא מתייחס לסוגיה העקרונית הזו. כך סיכמתי את דבריו בביקורתי לספרו:

"בנוגע לגורם השני – המצווה כאן היא להשמיד את כל גויי הארץ. גודמן עומד על הפער העצום שבין המוסריות הרבה של ספר דברים בנושאים אחרים ובין אי-המוסריות, לפחות בעינינו, וגם בעיניו – של מצווה זו, והוא מעיר כי שניות כזו הייתה, בעצם, מנת חלקן של מהפכות רבות. אך אין הוא מסתפק בכך, אלא מקדיש מספר עמודים לדיון העקרוני הזה, ובסופו של דבר מציע לחיות עם המבוכה, במקום הניסיון לדחותה באמצעים לא רציניים, כגון קידוש הטקסט בכל מחיר עד כדי ביטול המוסר, או ניסיון מלאכותי לפרשו בהתאם להשקפתנו. גודמן עוד מביא כדוגמא את אברהם, שהתווכח עם האל, וטוען שגם זאת הוא עשה באמצעות הקול האלוהי שבתוכו וכי עלינו ללמוד ממנו".

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_31.html

כלומר, כאן ההמלצה היא לחיות עם המבוכה ואף להתווכח עם אלוהים. הבעיה היא שאחרי הכול כך אתה נשאר עם המבוכה.

 

ויש גם גישה טובה מאוד, שפשוט מסננת את הרע ובוחרת רק בטוב, שכן הם מעורבבים.

כך, למשל, אבשלום אליצור כותב:

"איך הצליח התנ"ך להשפיע על ההיסטוריה יותר מכל ספר אחר? יהודי מאמין יענה מן הסתם בשאלה נגדית: וכי יעלה על הדעת שספר שניתן מפי אלוהים עצמו לא ישפיע יותר מכל כתבי בשר ודם? קשה יותר השאלה לקורא החילוני, הרואה במרבית סיפורי התנ"ך מיתוסים. אם אכן מיתוס לפנינו, הנה מיתוסים מצריים, אשוריים ודומיהם ידועים כיום רק לאגיפטולוגים, אשורולוגים ודומיהם, בעוד המיתוס הזה חי אתנו לפרטיו עד היום: די לפתוח עיתון בטוקיו, בניירובי או בבואנוס-איירס כדי לראות שיצחק, ישמעאל, מערת המכפלה, הר המוריה וכיוצא בהם דמויות ומושגים בני אלפי שנים עודם מעסיקים את העולם כולו. והשאלה שָבָה וניצבת בפני החילוני: למה? במה זכה עם קטן שדווקא המיתוס שלו ימשיך להשפיע על העולם כולו לאחר אלפים רבים של שנים?

שאלה זו, לגביי, אינה אקדמית גרידא. קשר רגשי חזק ונפתל קושר אותי אל ספרי התנ"ך. לבי הולך שבי אחר העברית שלהם מלאת-ההוד. נפשי קשורה ביעקב אבינו כאילו הייתי אני עצמי מדדה אחריו בעודי ילד. לבי מתרחב בהיזכרי כי הציווי כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא י"ט 34) נכתב אלפי שנים לפני וולטייר וג'פרסון. יקרים לי רוח החסד השורה על מגילת רות, הצדק האוניברסאלי של עמוס והיושר הנוקב של ספר יונה. ומצד שני, יש קטעים בתנ"ך שאין אדם יכול להיקרא הומניסט, לדעתי, אם אינו מתקומם נגדם. סיפור העקידה הוא מאוס בעיניי, ועד היום טרם הבנתי מדוע כל המהללים את אברהם אינם מהללים גם את "גדלות האמונה" של אותם מואבים שהמולך שתבע את בניהם לא אמר "סתאאאם!" ברגע האחרון. בכל לבי אני מתעב את דוד המלך, ואת דעתי על מה שבאמת קרה לבית שאול הבעתי כבר בפרוטרוט במקום אחר. המשפט מתהילים קל"ז 9 אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע (שאף הולחן, לגודל החרפה, לשיר חסידי) מתאר נבָלות המוכרות ליהודים היטב מצד הקורבן, ומצוות השמדת עמלק היא, מעצם הגדרתה, אבי-אבות רצח-העם. כי כן, אין תגובה רגשית, מהנפעמת עד הנזעמת ביותר, שלא התעוררה בי בעקבות קריאת פרק זה או אחר בתנ"ך. על כן חוזרת השאלה: מהיכן כוחו של ספר זה, לטוב ולרע, מאז ועד עתה?

בנפש האדם, שם חבוי מקורן של יצירות המופת וסוד כוחן להשפיע עלינו, מבקש אני תשובה".

מתוך המבוא כאן:

http://a-c-elitzur.co.il/uploads/articlesdocs/%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%90%D7%97%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A80809.pdf

במקרה שלו, הסינון בא גם עם תובנות פסיכולוגיות עמוקות.

ועדיין, ניתן לשאול האם אפשר להפריד. לדעתי לא רק שניתן להפריד, אלא זו אף חובה. ובעצם כולם עושים זאת לפי הדברים שהם בוחרים להדגיש. כך, מי שכתב את "תורת המלך" – הלכות הריגת גוי, בחר להתמקד בצד השלילי ביותר והדבר מעיד יותר מכול עליו עצמו, בעוד אחרים בוחרים להתמקד בדברים החיוביים. היהדות היא גן גדול, שבו גם חיובי וגם שלילי, פירות מתוקים ופירות רעילים. בררו לכם את הטוב!

---