פרשת קורח: על קדושה ועל קנאה / מוטי לקסמן, תשס"ט
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" [1], כך נפתחת פרשת השבוע, שבשל כך גם קרויה פרשת קֹרַח. פתיח זה מלמד אותנו שלושה דברים: קֹרַח הוא משבט לוי, וְדָתָן וַאֲבִירָם הם משבט ראובן. פירוט מלא של מוצאם הוא הדבר השלישי.
אבל, הפתיח מעורר גם שאלה ולא רק מספק נתונים. השאלה מתעוררת למקרא מילת הפתיחה "וַיִּקַּח". במילה עצמה אין קושי, הקושי הוא שלפועל "וַיִּקַּח" אין משמעות אם לא מפורט לאחריו מה נלקח.
פרשנים שונים מפרשים את צמד המלים "וַיִּקַּח קֹרַח" במשמעות של מחלוקת: א. "ואתפליג קרח" [2]. ב. "מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו" [3]. ג. "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה" [4]. ד. "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים" [5].
כללית, פרשנים מבינים בביטוי "וַיִּקַּח קֹרַח" כוונה רעה בלב קורח, נמשיך בקריאה ונבדוק, מה עולה מן הכתוב?
קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו פונים אל משה ואהרון בגישה שאינה מרמזת שלום: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" [6]; האם פניהם לבירור או למשא ומתן? נבדוק זאת שלב אחר שלב.
אמירתם כוללת שתי טענות. הטענה הראשונה היא: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" [7]. טענה שיש בה אמירה דמוקרטית, ויש להם על מה להתבסס, הלא כך נאמר בהיערכות העם למעמד הר סיני: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" [8]. וגם בחומש ויקרא חוזרת משמעות דומה "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [9]. יתר על כן, משה, בתשובתו ליהושע בהקשר אחר, מביע עמדה דמוקרטית רצויה ביותר "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" [10].
אם-כך, מדוע פרשנים, שאת דבריהם הבאנו לעיל, מוצאים בכך כוונה שלילית? יתר על-כן במדרש בתלמוד אנו מוצאים ביקורת חריפה ביותר על קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו: "קרח בן יצהר וגו' - אמר ריש לקיש, קרח - שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר - בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת - בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי - בן שנעשה לויה בגיהנם. ודתן ואבירם - אמר ריש לקיש, דתן - שעבר על דת אל, אבירם - שאיבר עצמו מעשות תשובה" [11].
המשך הלימוד אולי יעלה בפנינו כוון מבהיר.
הטענה השנייה של קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו היא: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" [12].
האמנם משה ואהרון מתנשאים? בתשובת משה ליהושע לעיל מועבר מסר הפוך "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?" יתר על כן, תגובת משה לטענה המרעים היא "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" [13]. האם מתאים לאפיין תגובה כנובעת ממניע של התנשאות?
בהמשך מסופר שמשה קורא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם [14] ומהי תגובתם? "לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" [15].
מה מלמדות אמירות הטוענים?
קנאה בלבד, כך רואה זאת גם משורר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'" [16].
אין כאן ביטוי של רצון "לתת כתף" להשתתף בנטל ההנהגה הרוחנית, אלא מיקוד תשומת הלב למעמד בלבד!
ואכן, משה אינו מתמקח איתם אלא מעביר את ההכרעה לתהליך פולחני שכוחו של אלוהים מצוי בו "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" [17].
וההמשך ידוע.
יש המציגים סיפור זה כמאבק כוחני בין עליתות על שליטה בלבד, ייתכן [18]. אבל, בדיון הנוכחי אנו מציעים לראות בכך סיפור שמתאר מה יכולה קנאה לעורר ולאיזה תוצאות היא עשויה להביא. ברוח זו טוען הממשיל: "אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה" [19].
קדושה אינה מושגת על ידי קנאה. קדושה אינה דרה בבני אדם שליבם אינו נקי וזך. לכן אמר הפרשן: "וידוע שבכל מקום שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה" [20]. והעריות אינן עריות חיצוניות בלבד אלא ובעיקר עריות נפשיות ורוחניות.
כך מצאנו: "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [21].
המחלוקת אינה בין ה"מורדים" למשה, אלא בינם לבין אלוהים, ואם תרצו בינם לבין הרוח או בינם לבין עצמם. כלומר, יש משהו בתוכם שהם אינם מרוצים ממנו, לכן הם חושבים שמגיע להם יותר, מגיע להם כמו שלאחר יש.
אמנם איני מתלהב מן התגובה המתוארת בפרשת השבוע: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" [22]. ייתכן שתגובה חריפה זו מלמדת גם על הסכנה לאחדות ואולי לקיום העם מהתנהגות קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו [23].
אז, למרות שלא חסרות דוגמאות לקנאה וגם לקנאות שרק מביאות רע ומכאוב גם בעת הזו; אולי עיון מחודש בפרשת השבוע יעורר בנו שוב את המודעות לסכנה שבקנאה, גם בקנאות?
הארות ומראה מקום
[1] במדבר טז, א.
[2] אונקלוס על אתר.
[3] סנהדרין ק"ט ב.
[4] רש"י על אתר.
[5] רשב"ם על אתר.
[6] במדבר טז, ג1.
[7] טז, ג,1.
[8] שמות יט, ה–ו.
[9] ויקרא מד1. וגם: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט, ב).
[10] במדבר יא, כט.
[11] סנהדרין ק"ט ב'.
[12] במד' טז, ג2.
[13] שם, ד. תגובה זו של משה מזכירה את תגובתו ואת תגובת אהרון לאחר תלונת בני ישראל בעקבות דברי עשרת המרגלים: "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד, ה). בסיפור המרגלים משה נופל על פניו אל מול העם כולו וכאן אל מול קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו, כלומר אל מול מוקד ההפגנה.
[14] מצב קצת תמוה כי בפתיח מסופר שהם עם כל החבורה ולא נאמר שהם פרשו וחזרו לאוהליהם.
[15] במדבר טז, יב–יג.
[16] תהלים קו, טז.
[17] שם, ה–ז.
[18] ראה דיון ב"אופוזיציה לשלטון אינה לגיטימית", תשס"ז בכתובת [http://www.notes.co.il/moti/33114.asp]
[19] משלי כז, ד.
[20] כלי יקר לבמדבר טז, ד.
[21] משנה, אבות ד, כג.
[22] במדבר טז, לא–לב.
[23] ראה הפנייה בהערה 18 לעיל.