פרשת אֵלֶּה הַדְּבָרִים: משה הוא מנהיג למופת / מוטי לקסמן
משה עומד בסופו של תהליך אותו יזם, הניע והוביל במשך ארבעים שנה. לתהליך זה היה יעד להגיע לארץ כנען. העם עומד על סף הכניסה לארץ היעודה. משה לא יעבור את הירדן. משה נפרד מהעם ומצייד אותו בהנחיות לגבי העתיד.
הנאום ארוך, החומש נפתח בהודעה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" (דבר' א, א). כלומר, חומש דברים כולו משקף את דברי משה [1].
מה אומר מנהיג דגול בנסיבות כאלה לעם?
לפני תחילת דברי משה, מפרט לנו הסופר המקראי את המקום [2] את המועד [3] ואת הנסיבות [4] בהם נישאו דברי משה.
הסופר המקראי מקדים לדברי משה את הפסוק: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דבר' א, ה).
בפסוק זה יש לפחות שני מוקדים הדורשים הבהרה "הוֹאִיל מֹשֶׁה" ו"בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה".
פרשנים שונים מפרשים בהתאם: "החל משה ללמד את דִברי התורה הזאת לאמור" (יונתן על אתר). "הואיל - התחיל [...] באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם" (רש"י על אתר).
"משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם, ואמר להם כל המצות, גם עשרת הדברים, ששמעו אבותיהם מפי השם, ישמעום גם הם מפי ציר נאמן" (ראב"ע על אתר) [5].
ויש גם תפיסה אחרת: "באר את התורה - ולהלן הוא אומר (פ' תבא) וכתבת על האבנים באר היטב, יחליף באר באר, מה להלן אבנים אף כאן אבנים, מכאן שהקים משה אבנים בעבר הירדן בארץ מואב ובאר עליהם את דברי התורה" (תורה תמימה על אתר).
אם-כן, "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר" מובן "התחיל" לבאר, לתאר, לספר. הטעם לכך הוא: הנה דור חדש אשר לא חווה את הנדודים ואת הנפלאות והניסים.
בשלב זה נקבל זאת, בינתיים נשאל במה פותח משה את דבריו?
משה פותח בקביעת נקודת המוצא הערכית לתהליך הנדודים – הר סיני: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דבר' א, ו–ח) [6].
כבר בקביעת נקודת המוצא ניכרת דמותו של משה, הוא אומר "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ". משה אינו מנכס לעצמו את כל הכבוד – ה' פנה אל כל העם – כאילו ה' לא דיבר בעיקר אל משה, כאילו לא הנחה אותו בעיקר.
ובכן, לאחר ציון נקודת מוצא האם משה עובר לתאר את הישגיו הגדולים? את תרומתו הגדולה לעם? או אולי את כישרונו הגדול להנהיג? או את ייחודו כמנהיג?
לא, לא אלה גם לא אלה.
משה מעלה אירוע מתקופת הנדידה: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דבר א, ט–יב) [7].
כאן, בחומש דברים, בפתיחת דברי משה לעם, על סף הכניסה לארץ הוא מתאר השתנות נתונים ומציין את חולשתו ואת אי-יכולתו להמשיך לתפקד ללא עזרה, ללא שיתוף במטלות ההנהגה; ואמנם כך קורה, התוצאה היא סמכויות מבוזרות [8].
כלומר בפתיחת נאום הפרידה משה מציין מצב של קושי וחולשה בתפקוד ולא התפארות.
בתיאור זה אני מוצא שני דברים חשובים:
א. גם למנהיג גדול יש קשיים בתפקוד.
ב. קושי אינו מעורר בעיה אלא הוא מניע למציאת פתרון חדש.
משה משקף את שניהם.
הדיון עד כה מביא אותי לראות אחרת את הביטוי "הוֹאִיל מֹשֶׁה".
ייתכן מאוד שהסופר המקראי רצה לשדר לנו שמשה אולי לא התלהב לשאת נאום לאומה. משה לא אץ לתקשורת כדי לשדר לעולם [9]. אבל הוא הבין שיש בכך חשיבות להמשך תפקודו של העם. רובו של העם הוא חדש ולא חווה את כל תהליך הנדידה על קשייו ועל נפלאותיו. לכן, משה הואיל למלא את המשימה הזו. יתר-על-כן, בהמשך נראה ש"בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה" אינו משקף את המובן הצר של הביטוי אלא משה מנחה את העם בכללים ונוהגים לכל תחומי החיים.
מנהיג ממש [10]!!!
איך תעמיד ההשוואה בין משה למנהיגי הדור את המנהיגים הנוכחים?
<><><><><>
הארות ומראה מקום
[1] המחקר המקראי סבור שחומש דברים נכתב בתקופת המלך יאשיהו (מל"ב כב, ט–יג). בכל-אופן, אנו לא עוסקים בבמה זו בחקר המקרא ובמקורות הכתוב. אנו מתייחסים לכתוב כפי שהוא.
[1] "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דבר' א, א); "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (שם, ה).
[2] "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (שם, ג).
[3] "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (שם, ד).
[4] ברוח דומה מפרש גם רבינו בחיי.
[5] מעניין, בפתיחת הנאום משה אינו מציין את מצרים כנקודת-מוצא; לא מצב הדיכוי כעבדות אלא דווקא הר סיני.
[7] בחומש שמות מסופר שרעיון הביזור עלה בראשו של יתרו שראה כיצד משה מותש מהיותו מוקד יחיד להנהגה ולשפיטה. יתרו מציע ביזור, משה מקשיב וממש את הרעיון (שמות יח, יג–כו).
[6] "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דבר' א, יג–טו).
חשיבות הפתיחה והסיכום
[9] למרות זאת, דמותו של משה ידועה בכל העולם ובכל התרבויות יותר מהרבה מנהיגים שרצו, באופן זה או אחר לתקשורת לנאום לאומה או לעולם כולו.
[10] אם תיאור משה כדמות מנהיג למופת נשמע לכם מוכר, אכן גם באתר זה [http://www.notes.co.il/moti] תוכלו למצוא דיון בפרשת דברים משנת תשס"ז בשם: פרשת דברים: מנהיג בשר ודם.
<><><><><>
זוכרים מעשה טוב, פשוט טוב?
לכם אין?
הנה עוד אחד
הכומתה
מושיקו יצא לסידורים אחדים בעיר. היה חם, אנשים לא מעטים חלפו במדרכה הלוך ושוב. הוא התקדם מזרחה, לפתע ראה על המדרכה כומתה מקופלת כדבעי של חייל. הוא הרים אותה. לא היו כל סימני זיהוי מלבד סמל חיל כללי. הוא הסתכל סביב, אף חייל לא נראה.
"טוב" חשב "ודאיי במשרדי קצין העיר ישמחו לקבל".
הוא המשיך ללכת, התעכב בחנות אחת, יצא והמשיך.
כעבור, כמעט כ- 500 מטר הוא ראה חיילת עומדת ומשוחחת בטלפון ציבורי, ראשה היה גלוי.
"סליחה חיילת, אולי זה שלך?" שאל בזהירות מושיקו.
החיילת הסתובבה, העיפה מבט לכתפה "אוי, כן, שלי, תודה".
מושיקו מסר את הכומתה והמשיך ללכת, הוא עוד הספיק לשמוע את החיילת אומרת בטלפון:
"שמע, ממש סיפור, לא הרגשתי..."