פרשת כי תבוא - האמנם כל בני-עם-סגולה הם בעלי סגולה?

קוד: האמנם כל בני עם סגולה הם בעלי סגולה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

רצוי להימנות כחברים בקבוצה שיש לה עדיפות כלשהי, נכון?

ובכל-זאת, האם חברות בקבוצה מועדפת היא בסיס לזכויות בלבד או שיש בכך גם מחויבות התנהגותית מסוימת?

בפרשת השבוע אנו מוצאים נקודת מוצא לדיון בכך.

אכן, עיון בפרשת השבוע, פרשת "כִּי תָבוֹא", מגלה אמירות אחדות שכולן מציינות ייחוד מועדף לעם-ישראל: "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ","יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ".

ובשירת "לכה דודי", בתפילת קבלת שבת, אנו מזכירים זאת כל שבוע [1].

אם-כך, ביטויים כאלה משקפים עדיפות מקפת לעם שאנו (אתם הקוראים ואני הכותב) חלק ממנו, עם-ישראל, לא כן?

והנה, אין זו הפעם הראשונה שאמירות כאלה מופיעות בתורה [2]. מה משמעות אמירות העדפה אלה?

יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, מניח שהייחוד המועדף הזה הוא גנטי; כלומר, ייחוד שעובר מאב לבן, מדור לדור [3]. במלים אחרות, בני ובנות עם-ישראל אינם נדרשים להתנהגות מסוימת כדי לאשש ייחוד מועדף זה, הם פשוט נולדים כך.

אחרים מבינים במושג זה תפקיד של העם ולא תכונה שהעם נחון בה [4].

יש הסבורים שהמושגים "עַם סְגֻלָּה" או "עַם קָדוֹשׁ" אינם מציינים נתון גם לא תפקיד אלא חובת מילוי מצוות [5].

ויש הרואים בייחוס המועדף הזה, מקור להתנהגות שלילית כלפי תרבויות ועמים אחרים [6].

דיון מלא בסוגיה זו מחייב היקף רחב מאוד שאינו מתאים לכאן.

לכן נצמצם את הדיון ונתמקד רק במשמעויות הייחוד הזה העולות מן הכתוב בפרשת השבוע [7].

ובכן, באיזה הקשרים מופיעים בפרשת השבוע ביטויים המשקפים ייחוד מועדף?

שני הביטויים הראשונים, "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", מופיעים בפרק הראשון של פרשת השבוע, דברים כו. פרק זה מתאר את מצוות הבאת הביכורים [8]. בהקשר לכך מצווה הכתוב לשמוח גם עם הגר (דברים כו, יא). תשומת-לב זו לנזקק מופיעה גם בהמשך במצוות המעשר, כאן מוזכרים, נוסף לגר, גם יתום ואלמנה (שם, יב¬–יג).

העם נדרש למלא את המצוות האלה (שם, טז–יז), וכתולדה מהם: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (שם, יח–יט).

הביטוי השלישי, "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ", מופיע לאחר פרוט בנית מזבח והעתקת התורה (דברים כז, א–ח): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ט).

הביטוי הרביעי, "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ", מופיע בהקשר מאוד מיוחד, לאחר טקס הר הברכה (הר גריזים) והר קללה (הר עיבל): "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). טקס זה כולל קללות רבות המעניין הוא שרובן מקללות את הסוטה המוסרי (דברים כז, טו–כו).

אם-כן, להיות בן עם סגולה, לפי פרשת השבוע, פירושו בעיקר להתחשב בנזקק, לכבד הורים, לא לפגוע בעוור ובשכן. לשמור על צדק במשפט וגם על טהרת המשפחה. לא לקחת שוחד ולא להרוג.

קשה מדי, מורכב מדי כדי להיות שייך בצדק לעם סגולה?

גם יהודה הלוי מכיר בכך שלמרות שהסגוליות עוברת בירושה הרי לא כל השייכים אכן הם בעלי ערכים הולמים.

אבל, הדרישות בפרשתנו הן פשוט לחיים טובים!

שאלנו בתחילה אם רצוי להימנות על עם-סגולה, פרשתנו מלמדת אותנו שעם סגולה הוא עם מוסרי, עם שערכי אנוש הם בסיס להתנהגותו ולהתנהלותו.

כמה כואב וכמה עצוב שבתוך העם הזה ישנו גם סב שעבר, כנראה, על צו מפורש לסגוליות: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד), וה"רֵעֵהוּ" חל גם על נשמה טהורה של ילדה בת ארבע שעיניה דמעו, כנראה תמיד.

והוא לא יחיד... נקווה שלפחות כעת המלאכים שומרים היטב על רוז גם על אלון גם על מיכאל זכרונם לברכה.

מתי יבינו כל בני עם-הסגולה, מה משמעות ומה מחויבות של השייכות לעם זה?

<><><><><>

הארות ומראה מקום

[1] "בואי בשלום עטרת בעלה / גם בשמחה ובצהלה / תוך אמוני עם-סגולה / בואי כלה, בואי כלה פני שבת נקבלה" (פיוט לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ).

[2] סגולה: שמות יט, ה; דברים ז, ו; יד, ב. קדוש: ויקרא יא, מד–מה; יט, ב; כ, כו; דברים ז, ו; יד, ב, כא.

[3] "וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים. [...] וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי" (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ' 37).

[4] הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" (שמות י"ט, ה), מגדיר את המונח "עם סגולה" כך": יש באומות העולם כמה אנשים ראויים להתגייר ולעבוד את ה'. עד מתן תורה היה כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה'. אבל מעתה, לא יוכל לעבוד את ה', אם לא שייכנס לסגולת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל".באופן דומה, כותב ה-"משך חכמה" (רבי מאיר שמחה מדווינסק) על הפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה) שכאשר עם ישראל יגיע לרמה של עם סגולה אז "מזה יבואו כל העמים להכיר השם יתברך, "ויהיה לי כל הארץ" שיגיע מזה לידיעת האמת בה'."[...] אנחנו רואים שהביטויים "עם סגולה" ו-"עם קדוש" אינם מבטאים תכונות של עם ישראל אלא את תפקידו בעולם, גם לעיני אומות העולם, לשמור את מצוות התורה. על עם ישראל מוטלת האחריות לשמש דוגמא לעמים אחרים, ועל ידי כך לאפשר למי שרוצה זאת מאומות העולם להצטרף לתורת ה' (יעקב בינג, "עם סגולה ובנים לה'", www.netivot-shalom.org.il).

[5] "את קדושת עם ישראל כעובדה נתונה המציא קורח: "כל העדה קדושים". ואילו משה רבנו אמר מפי הגבורה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". ז.א. אין אתם קדושים מצד מהותכם, אלא את הקדושה יש להשיג במעשה המצוות. אני יודע שב"קדושה" של קורח נקטו ר' יהודה הלוי בכוזרי, וכן המהר"ך והרב קוק – ואני רואה בה מושג אלילי מובהק" (רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ, ירושלים 1999, עמ' 237).גם הסיפור החסידי הבא משקף גישה דומה: אמר "הרבי מאַפְּטא: 'כשאמר השם לאברהם', השיב, 'שילך מבית אביו, הבטיח לו שיעשהו לעם גדול. כשראה יצר הרע שהוא מכין עצמו בהתלהבות, לחש לו: יפה אתה עושה. עם גדול משמעו שליטה, משמעו הון!. אבל אברהם צחק לו בפניו, 'דבר זה יודע אני יפה ממך', אמר. 'עם גדול משמעו עם המקדש שם שמיים'". (מ' בובר, אור הגנוז,ירושלים–תל-אביב 1979, עמ' 317).

[6] "ההתנשאות הזאת אינה אלא מורשת עם הסגולה שנבחר מכל העמים ושאין כמותו גוי אחד בעולם. חונכנו, מאז היינו לעם, להאמין בייחודנו ובנחיתות הגויים סביבנו; [...] עמדה זו של אני ואפסי עוד, של אינפאליביליות [=אי-טעיה, אי יכולת לשגות] אלוהית, שדבקה בנו, היא שהביאתנו להתנשאות זו" (חיים כהן, להיות יהודי, עמ' 450–451).

[7] לרוצה להרחיב בנושא אני מציע ניתוח מקורי ומאוד מעניין: חיים כהן, "העוד אנחנו עם סגולה?", בתוך אלוף הראבן (עורך), האמנם קשה להיות ישראלי?, ירושלים תשמ"ג, עמ' 7–27.

[8] דיון בכך פרסמתי באתר http://www.notes.co.il/moti, בשנה שעברה תחת הכותרת פרשת כִּי תָבוֹא: לבוא זה לא כמו ללכת.

[9] "וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה [...] מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, [...] וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה" (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ' 37).