"אל החמש" ונקמת דם

מאת: חגי הופר

נקמת דם היא דבר שלא נגמר, כי תמיד אפשר לנקום גם בנוקם עצמו. הדבר ידוע למשל אצל הערבים. אולי רמז לדבר אפשר למצוא בספר שמואל, בחזרה של הביטוי 'אל החומש':

תחילה אבנר הורג את עשהאל:
שמואל ב ב23: "וימאן לסור ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש ותצא החנית מאחריו ויפל שם וימת תחתו ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו"
ואחר-כך הוא נהרג בידי יואב אחיו:
שמואל ב ג27: "וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשה אל אחיו"
ובהזדמנות זו רכב ובענה הורגים את איש בשת בן שאול:
שמואל ב ד6: "והנה באו עד תוך הבית לקחי חטים ויכהו אל החמש ורכב ובענה אחיו נמלטו"
גם הם מומתים בידי דוד.
ומאוחר יותר יואב הורג גם את עמשא, שר הצבא החדש:
שמואל ב כ10: "ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב ויכהו בה אל החמש וישפך מעיו ארצה ולא שנה לו וימת ויואב ואבישי אחיו רדף אחרי שבע בן בכרי".

כמובן, יתכן שזהו בסך-הכל מטבע-לשון חביב על כותב ספר שמואל.

גם יואב מומת לבסוף בידי בניהו בן יהוידע במצוות שלמה. שם לא מוזכר הביטוי 'אל החומש', יתכן בגלל במדובר בספר אחר, מלכים.