מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
נכתב ב: 01:29:44 29.02.2016, כתוספת/תגובה ל: מלכים ב ג
מלכים ב ג, (טו) וְעַתָּה קְחוּ-לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה:
צריך לומר שאת הפסוק הזה פיתחו מאוד בחסידות. אני זוכר שקראתי זאת אצל הבעש"ט, אך איני מוצא זאת עכשיו, והנה דרך תלמידיו:
שלמה מיימון מביא כמה אמרות מחסיד של דב בער ממזריטש:
" והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" (מלכים ב' ג' פסוק ט"ו) כל זמן שאדם משמש בבחינת פועל, אינו מוכשר לקבל את השפעתה של רוח הקודש; לתכלית זו עליו לשמש בבחינת כלי ניגון ולהיות רק פעול. פירושו של הכתוב אפוא כך: כשהמנגן (עבד אלוהים) נעשה דומה לכלי הניגון (כנגן), אז תנוח עליו רוח אלוהים .
וכן הזוהר מפתח את הרעיון הזה, שמצוי כבר אצל חז"ל וכן בהמשך:
בזוהר פרשת וישב (דף ק"פ:): הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּכַמָּה סִטְרִין. חַד, דְּהָא חָמִינָן דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ חֶדְוָה. אִי חֶדְוָה לֵית בֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְיָ רוּחַ אֱלהִים, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ. מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דִּבְגִין דְּהֲוָה עָצִיב עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף אִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָתָא לֵיהּ חֶדְוָה דִּבְשׂוֹרָה דְיוֹסֵף מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם .
בלשון הקודש: כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּכַמָּה צְדָדִים, אֶחָד – שֶׁהִנֵּה רָאִינוּ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה. אִם אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי שֶׁשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב. מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצוּב עַל יוֹסֵף הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לוֹ הַשִּׂמְחָה עַל בְּשׂוֹרַת יוֹסֵף, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם .
http://www.ha-zohar.info/p/29169
כלומר, יש כאן את הרעיונות של סבילות ושמחה.
ועוד,
"יש להוסיף את דברי הגמרא פסחים קי"ז ע"א :
... ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים-ב ג, טו).
ובדומה לזה הרמב"ם, בשמונה פרקים פרק ז', בהזכירו את פסוקנו :
ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס, אמרו (פסחים ס"ו:) "כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה מאלישע, אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו "ועתה קחו לי מנגן" (מלכים-ב ג, טו). וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף - נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו, אמר (בראשית מה, כז): "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר התרגום המפרש העניינים במקובלים ממשה רבנו: "ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה". (שבת ל ע"ב).
ובדומה לזה במורה נבוכים - חלק ב פרק לו :
ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; וש'יעקב אבינו' לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהיפקד יוסף" .
ובהלכות יסודי תורה ז:
ח [ד] כל הנביאים--אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה; וזה הוא שנאמר "והמה מתנבאים" (שמואל א י,ה)--כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
ואולם יש להקשות על הגמרא והרמב"ם, שטוענים שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, את דוגמת ירמיהו, שניבא מתוך כאבו דווקא.