ראשי>האתר למקוריות במצוות>מצוות לפי רעיון>ה' והאדם>מציאות ה'>

מי ברא אלה: אלוהים - הטיעון האנתרופי

קוד: מי ברא אלה: אלוהים - הטיעון האנתרופי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

ישעיהו מ26 : "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"

בקבלה מסבירים: "מי (ברא) אלה" – אותיות "אלהים (ברא)". שם גם מרחיבים על בחינת מי ובחינת אלה ואין זה מענייני כאן. (המאמר נקרא מאמר "מי ברא אלה דאליהו", והוא מופיע בהקדמות הזוהר דף א ע"ב).

הנשיא בוש ציטט את הפסוק הזה באחד מנאומיו המרכזיים הנוגעים למלחמה בעירק, ב- 1.2.03.

וכמו פסוק זה קיימים פסוקים נוספים המביאים את השמים והכוכבים כעדות לבורא:

תהלים יט2: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" וכל המזמור.

תהלים ח4: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה".

אם כן, אלוהים נמצא בשמים לא בגלל שזה משכנו אלא בגלל שהנפלאות שלהם מעידה עליו באופן הראשוני והגדול ביותר (כך גם אלוהים הוא "גדול" ו"כל יכול").

בשפת הפילוסופיה זהו טיעון אפוסטריורי הנקרא (מתוך ויקיפדיה):

הטיעון האנתרופי: "לפי טיעון זה, המורכבות של היקום והחיים מצריכה "מעצב" – טיעון זה גורס כי לא ניתן להסביר תופעות קוסמולוגיות מסוימות ואת היווצרות החיים רק על פני כדור הארץ אלא בקיום הכוונה מסוימת לכך שהחיים יווצרו".

ביתר פירוט זהו הטיעון מן המורכבות והסדר הנמצא בטבע, כדוגמא הידועה של שעון הנמצא במדבר, שבודאי מישהו תכנן אותו ולא נוצר במקרה, טיעון החוזר שוב ושוב אצל המחזירים בתשובה.

לדעתי טיעון זה הוא ראשוני ואינטואיטיבי וגם חזק ביותר. ואולי הוא הסיבה שבגינה אנשים התחילו להאמין באלוהים מראש. הניסיונות להפריך אותו לא נראים לי רציניים. אבל צריך להדגיש שאין הוא סותר בהכרח את תורת האבולוציה ובודאי שלא את כולה. והאבולוציה, גם אם היא נכונה, לא מסבירה את המורכבות והתכנון המוקדם (אאריך בכך אולי בעתיד).

התנ"ך, אם כך, אינו ספר פילוסופיה והוא ממעט להציג טיעונים פילוסופיים, אבל הוא כן מביא את הטיעון הפילוסופי המרכזי לדעתי לקיום אלוהים.

כמו כן, מופיעה בו הטענה האפריורית-לוגית המרכזית, של הסיבה הראשונית (מתוך ויקיפדיה):

הטיעון הקוסמולוגי: "לפי טיעון זה, מן הכלל, לכל סיבה ב מציאות יש סיבה שקדמה לה, ומכאן – בצירוף העובדה שיש דברים בעולם – נובע שחייבת להתקיים סיבה ראשונית יוצאת מן-הכלל, המהווה מקור לכל הסיבות כולן – שהיו, ושיהיו. הסיבה הזאת מכונה אלוהים לרוב. לעתים, ללא קשר לדת כל שהיא".

ובלשון התנ"ך:

ישעיהו מד6: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"

ישעיהו מח12: "שמע אלי יעקב וישראל מקראי אני הוא אני ראשון אף אני אחרון"

גם בברית החדשה חוזר טיעון זה של ראשון ואחרון, הנקרא שם האלפא והאומגה (הא' והת').

על זה כתבתי בעבר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1055_1.html

כל זה מצייר את הנביא ישעיהו השני כנביא פילוסופי מאוד (הוא גם מתפלמס עם עובדי הפסל).

וניתן לראות בישעיה התייחסות גם לטיעון האונטולוגי של אנסלם:

http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1040_5.html

הנוסח המלא:

ישעיה השני כפילוסוף

במאמר זה ארצה להראות כי הנביא ישעיה השני (פרקים מ-נה) היה נביא פילוסופי מאוד והוא התמודד עם מה שידוע בפילוסופיה כ"הוכחות לקיום אלוהים", נושא שהיה נפוץ בעיקר בימי הביניים. התנ"ך אמנם אינו ספר פילוסופי והוא נמנע בדרך כלל לפנות לשאלות פילוסופיות, אולם הנביא ישעיה השני הוא יוצא דופן בזאת, אף כי נראה מקבילות לדבריו גם בספרים אחרים.

תחילה מצוי הפסוק הבא:

ישעיהו מ26: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר".

הנשיא בוש ציטט את הפסוק הזה באחד מנאומיו המרכזיים הנוגעים למלחמה בעירק, ב- 1.2.03.

כמו פסוק זה קיימים פסוקים נוספים המביאים את השמים והכוכבים כעדות לבורא:

תהלים יט2: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" וכל המזמור.

תהלים ח4: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה".

בשפת הפילוסופיה זהו טיעון אפוסטריורי הנקרא (מתוך ויקיפדיה):

מלבד האמור בבראשית (שהרמב"ם טען שניתן לפרשו גם כדעת הקדמות), בתנ"ך נכתב בפירוש:

ישעיהו מד6: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"

ישעיהו מח12: "שמע אלי יעקב וישראל מקראי אני הוא אני ראשון אף אני אחרון"

גם בברית החדשה ידוע הנאמר על "האלפא והאומגה":

חזון יוחנן 1 8: אני האלף והתו ראש וסוף נאם יהוה אלהים ההוה והיה ויבוא אלהי צבאות

חזון יוחנן 1 11: ויאמר אני האלף ואני התו הראשון והאחרון ואת אשר אתה ראה כתב על-ספר ושלחהו אל-הקהלות אשר באסיא לאפסוס ולזמירנא ולפרגמוס ולתיאטירא ולסרדיס ולפילדלפיא וללודקיא

חזון יוחנן 21 6: ויאמר אלי היה נהיתה אני האלף והתו הראש והסוף אני אתן לצמא ממעין מים חיים חנם

חזון יוחנן 22 13: אני האלף והתו הראש והסוף הראשון והאחרון).

האם אפשר לראות בכך יומרה לטיעון לוגי?

ההוכחה הקוסמולוגית לקיום אלוהים טוענת, כי לכל דבר יש סיבה ועל-כן חייבת להיות "סיבה ראשונית" להכול, שהיא האלוהים. ראה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99

מאידך, טוענים האתיאיסטים, אם הגעת לגורם חסר סיבה ממילא התמוססה טענתך שלכל דבר יש סיבה. והאופציה המוצעת היא: קדמות הבריאה עד לאינסוף. (גם הבחירה החופשית, שרוב המאמינים אוחזים בה, בעצם מתנגדת לטיעון כי לכל דבר יש סיבה...). וראה:

http://www.hofesh.org.il/articles/god/aboutgod.html#THREETWO

על הוכחה זו והוכחות דומות לה התווכחו פילוסופים לאורך כל ימי הביניים, עד שבא קאנט וסתם את הגולל על כל הויכוח הזה על-ידי הגדרתו כאנטינומיה:

"בלוגיקה ובאפיסטמולוגיה, אנטינומיה (מיוונית: אנטי=נגד, נומוס=חוק) היא סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב בתוך המערכת הלוגית שבה נוצרה.

הפילוסוף עמנואל קאנט הניח שכאשר החשיבה חורגת מגבולות הניסיון האפשרי היא עלולה להיקלע לאנטינומיות, כלומר תוצאות שהן רציונליות במידה שווה אך סותרות זו את זו. החשיבה אינה יכולה במצב כזה לשמש לקביעה של אמיתות, משום שהיא הופכת לטרנסצנדנטית. לדוגמה, סבר קאנט, מההנחה שליקום יש התחלה בזמן ניתן להגיע למסקנה שלא הייתה לו התחלה, ולהפך. דיון זה היה חלק מתוכניתו של קאנט לקבוע גבולות למדע ולחקירה הפילוסופית". מתוך ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94

כלומר, אין כל אפשרות לוגית להוכיח את קיום אלוהים.

אנשים דתיים עשויים להתקומם כנגד זאת, אלא שלדעתי גם התנ"ך מסכים לזאת, שכן נאמר:

ישעיהו נה8-9: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם".

כלומר, אלוהים נעלה מעל הלוגיקה האנושית.

מתוך ויקיפדיה:

את הטיעון האונטולוגי העלה לראשונה אנסלם הקדוש בן המאה ה-11... טיעונו המקורי של אנסלם, שהוצג בספרו הפרוסלוגיום, נראה כך:

"אם זה שאין אנו יכולים להעלות על דעתנו גדול ממנו קיים בתפישתנו בלבד, הרי שאותו זה שאין גדול ממנו הוא כזה שניתן להעלות על הדעת גדול ממנו. אך ברור כי דבר זה בלתי אפשרי. על כן, אין ספק כי ישנו דבר שלא ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו, והוא קיים גם בתפישתנו וגם במציאות.

"ודבר זה קיים לבטח, שאין להעלות על הדעת שלא יתקיים. משום שאפשר להעלות על הדעת דבר שאין להעלות על הדעת שלא יתקיים; וזהו גדול מאותו אחד שניתן להעלות על הדעת שלא יתקיים. על כן, אם זה אשר לא ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו יכול להתפש כבלתי קיים, הוא אינו זה אשר אין להעלות על הדעת גדול ממנו. אך כאן יש סתירה שאין ליישבה.

"יש, על כן, בוודאות גמורה דבר שאין להעלות על הדעת שגדול ממנו יתקיים, שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת שהוא לא יתקיים; וזהו אתה, אלי, אלוהינו."

בניסוח פשוט, אנסלם טוען כי אם ניתן להעלות על הדעת שיש אלוהים, הרי שאפשרי שיש אלוהים. מאחר שאלוהים חייב להיות גדול מכל דבר אחר, ודברים אחרים קיימים גם בתודעתנו וגם במציאות, הרי שאלוהים (החייב להיות גדול מהם) חייב להתקיים גם בתפישתנו וגם במציאות.

(לטיעונו היו מתנגדים רבים וגם תומכים לא מעטים).

בתנ"ך אולי נוכל למצוא רמז להשקפה זו:

שלוש פעמים חוזר ישעיה על רעיון דומה:

ישעיהו מ יח: "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו"

ישעיהו מ כה: "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש"

ישעיהו מו ה: "למי תדמיוני ותשוו ותמשלוני ונדמה"

מדברי ישעיה עולה כי אין דומה לאלוהים, גם במובן זה שהוא אחר מכל מה שאנו מכירים בהיכרות הארצית, אך גם במובן זה שהוא גדול יותר מכל אלה. כמו כן, השימוש במושג הדמיון קולע בדיוק לטיעונו של אנסלם, המדבר תחילה על הדבר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת ורק אחר-כך מזה הוא גוזר, שמכיוון שהוא הדבר הגדול ביותר הכרחי שיהיה גם קיים במציאות ולא רק בדמיון, במחשבה. ואולי, במובנים מסוימים, הכתובים האלה סותרים את דברי אנסלם, שהרי הם טוענים, שכלל לא ניתן להעלות את מציאות האלוהים על הדעת, לדמותה. אך על אף שאין להעלותה על הדעת היא קיימת ומציאותית.

לבסוף, יש כמובן את התמודדות ישעיה עם עובדי הפסל:

ישעיה מד:

ו כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יְהוָה צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. זוּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ. חאַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ--הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי. ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ--לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. י מִי-יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם; יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ, יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד. יב חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד, וּפָעַל בַּפֶּחָם, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ; וַיִּפְעָלֵהוּ, בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ--גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ, לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. יג חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים--וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. טו וְהָיָה לְאָדָם, לְבָעֵר, וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם, אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם; אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ. טז חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ, עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע; אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. יז וּשְׁאֵרִיתוֹ, לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ; יסגוד- (יִסְגָּד-) לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ, וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו, וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה. יח לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר, חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל; וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. כ רֹעֶה אֵפֶר, לֵב הוּתַל הִטָּהוּ; וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר, הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי.

מי ברא אלה: אלוהים - הטיעון האנתרופי

הנוסח המלא:

ישעיה השני כפילוסוף

תגובות