קוד: נשתעה ונראה - פילאטיס רוחני בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
ישעיהו מא23: "ונשתעה ונרא יחדו". רש"י מפרש נספר, אך במקום אחר פירש "אל תשתע" – אל יתם לבבך, או אל תתרפה. בכל מקרה – כבר אמרתי זאת פעם – אפשר לפרש גם – נשתהה, שהרי ע' וה' מתחלפות. כך 'שעה' רש"י מפרש כזמן שנמסה השעוה והרי זו גם שהות.
אבן היסוד בפילאטיס היא השהיית הפעולה; אתה עובר משכיבה לישיבה, למשל, אבל לא בבת אחת כבשיעורי ההתעמלות בבית הספר, אלא באיטיות רבה, כך שאתה נמצא בכל תנוחה במקשת למשך כמה שניות. אני מציע לנצל דוגמה זו לעשיית 'פילאטיס רוחני': ניקח לדוגמא את תחושת הקיומיות, או מזווית אחרת שבה אפשר לראותה – הפחד מהמוות. רובנו עוברים מהר מאוד למחיקת התחושה הראשונית שלנו, כי היא מפחידה אותנו. אפשר פשוט להסיח את הדעת מכך, או לפעול בצורה מתוחכמת יותר ולהציע מזור תחת הדבר בצורת רעיון החיים אחרי המוות. האם אנו יכולים להיות בטוחים שיש חיים אחרי המוות? לא ממש. אבל הפתרון הזה מספק אותנו עד כמה שהוא יכול לספק. ננסה, אם כך, להשהות מעט את מתן התשובה ונתמקד בשאלה, בתחושה הראשונית, בפחד המוות, שהוא גם, בצורה החיובית שלו, תחושת החיים. לאחר זמן מה נוכל לחזור לתשובות שלנו. ואולם עתה השריר שלנו מחוזק. אנו יודעים יותר על מהות הדברים. יש לנו תובנות פנימיות ומסקנות. נוכל להעריך טוב יותר גם את החיים וגם את המוות.
באותו אופן עתה נפנה לתחומים נוספים – למשל הכעס. בכל מקום מלמדים אותנו להימנע ממנו או להתגבר עליו, אך ננסה מעט לחוש אותו. הרי לא יתכן שהוא נוצר יש מאין ללא סיבה וללא תועלת. הוא קשור לרוב ללא התר בתחושת הצדק שלנו. ועתה נוכל לשוב להתגברות עליו, המאפשרת חברה תקינה ובריאה.
התחושה הראשונה היא הטבעית וזו שבאה אחריה היא המתורבתת ואנו רובנו אנשים מתורבתים. גם הדת שאנו מכירים אינה אלא צורה של תירבות. מה עדיף? אני משער שיהיו דעות לכאן ולכאן. אני עצמי חושב שהתרבות היא התקדמות ביחס לטבע. במונחים ביולוגיים הטבעי נמצא במערכת הלימבית הפנימית במוח ואילו התרבות במעטפת המוח. במונחים פסיכולוגיים הטבע הוא הלא מודע והתרבות היא המודע. אך יש תועלת בהכרת שני התחומים. על כן – נשתהה ונראה!