פירוש לפרק הראשון בהלל

קוד: מבנה תהלים קיג בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: מזמור

אל:

פרקי הלל
----------

ההלל מתחיל מפרק קי"ג שבתהלים.
מזמור זה הוא באמצע סדרת פרקים שמתחילה בסגנון הזה.ובעצם הוא מפרק זה עד פרק קי"ח ברציפות.
נתחיל מפרק זה –

"הַלְלוּ-יָהּ:
הַלְלוּ, עַבְדֵי ה'; הַלְלוּ, אֶת-שֵׁם ה'"

פרק זה מתחיל בקריאה להלל את ה' – הללויה. הלל הוא תיאור מלא התפעלות והתרגשות של דבר. תיאור חיובי כמובן.
הפרק מתחיל בקריאה כללית המורה שהוא פרק הלל. ופונה אל עבדי ה' שיהללו בלי לפרט מה יהללו. ואז הללו את שם ה'. מצוה אותם להלל. לא את ה' עצמו אלא את שמו.
היות והם עבדי ה' הם יכולים להללו בצורה הכי טובה. הם מכירים אותו. עוסקים בו. ומצד שני הם מחויבים כעבדיו להלל אותו. 'שם' של דבר הוא הגילוי שלו כלפי המתבונן. אם כן הוא כל גילויי האלוקות בעולם. להלל אותו. את הגילוי הזה. ולא מצוין כהרבה גילוים אלא גלוי אחד – שמו. שם אחד.

בחז"ל מופיע בגמ' במגילה יד. שהמשמעות היא בחינת חירות – עבדי ה' שהם רק עבדי ה' חיבים להלל את ה'. עבדי ה' לאפוקי עבדי אחשוורוש ואנן אכתי עבדיו. ומשתלב עם הרעיון הפשטי שמי שעבד ה' הוא מתעסק בו וממוקד בו ויכול להללו כי מכירו. ולא מסיח דעתו ממנו. ואף מבחינת הענין של חיוב – אם אתה לא עבדו אתה לא חש חיוב להללו.

'יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם'–

הפשטות היא שהמחבר מדבר אך יתכן שהוא ציטוט של עבדי ה'. בכל אופן נקודה זו איננה ברורה וממילא לא משמעותית. תוכן הקריאה הוא צפיה – יחול ששם ה' יהיה מבורך מעתה ועד עולם. לכאורה הוא לא הילול אלא אחרי ההתרשמות משם ה' בא הרצון שיהיה מבורך (שבפשטות ענינו גילוי והתפשטות של התכונות החיוביות, כי אם היה רק תיאור חיובי בעצם – סוג של שבח - מה הענין לומר שישאר טוב? אם הוא כעת טוב אז ישאר טוב מן הסתם. אלא שהמשמעות שיהיה מתפשט וגלוי ושולט).

מעתה ועד עולם – עולם הוא מלשון נעלם. עד החלק הנעלם של הזמן – בלשוננו 'אין סוף'. והשאיפה שיהיה מבורך מעתה ועד עולם. מהיום עד העתיד. כי מקום השאיפה הוא בזמן שנותר לעולם להיות כביכול – מעתה ועד עולם.

אמנם נראה שחלק זה לא עונה על ההגדרה "הילול" בפשטות אך יתכן שהוא הילול נסיבתי שאם רוצה שיהיה מבורך – מגלה שהוא טוב וראוי להיות וממילא הילל אותו בזה.

ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' –

הפסוק עובר למימד המקום – ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ממקום זריחת השמש עד מקום שקיעתו. או שהכוונה מזמן הזריחה עד שקיעתה – וממילא יש פה תיאור של זמן. אמנם ישנם 2 פסוקים המשתמע מהם שהוא ענין של מקום –

מלאכי א' יא' - כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה: וגו'.
ותהלים נ' א' – 'מזמור לאסף אל אלוקים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא-אָרֶץ;מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, עַד-מְבֹאוֹ'.

ממילא מפשטות המשמעות נראה שבא לתאר את הילול ה' בכל המקומות.
והוא כהתפיסה הפשוטה שהשמש מאירה על כל העולם והישוב.

האם באמת הוא מהולל ממזרח שמש? יתכן שהכונה להילול העולה מהעולם עצמו. שהעולם עצמו מהלל את שם ה' ו'שמים מספרים כבוד אל'. או יתכן שהכוונה כאן לרמוז שכל הילול שמאן דהו מהלל את הטבע והעולם או את מאורעותיו הוא בעצם הילול של שם ה'. ויש כאן יותר כיוון לבאר ששם ה' הוא כל דבר בעצם.

רם על כל גוים ה' על השמים כבודו –

רם הוא מ'רוממות'. והוא רם על כל גוים. גוים ולא 'הגוים' (לא המוכרים לנו – אלא על עמים – כמושג). וגוי הוא הלאום. ונראה שכאן כבר מתאר תיאור חיובי והוא ההילול. ה' (ולא שמו) הוא רם על כל גוים. מה משמעות התיאור הזה? נראה שה' הוא רם ומרומם על הגוים. תיאור עובדתי – הוא רם ונשא על כל גוים. נראה שהכוונה פה לומר שהוא נעלה מהשגתם. או שהוא מרומם יותר מכל גוים – מכל העמים המוכרים לנו והם מרוממים – והוא מרומם מהם.

מההמשך נראה יותר הפירוש הראשון – שהוא מרומם מהשגתם – ובא לידי ביטוי שעל השמים כבודו. מהו כבודו? כבוד הוא התחושה של הכובד שמתלוה ממעמד גבוה – תחושת הרצינות. מכובדות.

וכבוד ה' הוא על השמים – על השמים רואים את כבודו – שם הוא נמצא – מהתבוננות בשמים חשים את הכובד הנ"ל. והוא הוכחה או ביטוי לרוממותו של האל שהרי כבודו הוא בשמים – והשמים מעוררים את תחושת הכבוד הגדולה ביותר. וממילא הוא ביטוי לרוממות של ה' על כל הגוים.

(יתכן לפרש שהוא רם כפשוטו על כל הגוים – כי על השמים כבודו והם מרוממים מעל כל אנשי העולם – ממש מעל ראשיהם. והוא פירוש פשטני ולא מסתבר).

מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת –

פונה בשאלה (או פונים) המראה על ודאות בענין. והוא ניסוח הכי מתאים כשמתארים עליונותו על שאר הכוחות. ששאלה מראה על בטחון גמור בקביעה. ומתארו שהוא מגביה לשבת (לא ברור מה ענין סיומת הי'. יתכן רמוז שהוא מגביה אותי. לרמוז על חויה אישית של עובד ה' שקשור אליו וממילא מקבל אותן תחושות שמיחס לה'). לשבת – ישיבתו היא במקום גבוה. זהו מקומו. והכוונה על תפיסתנו את עצמותו שהוא גבוה מעל גבוה (גבוה הוא תיאור פיסי בעוד שרם נראה יותר כתיאור איכותי).

כאן כבר יש כינוי חדש – ה' אלוקינו – הוא אלוקינו. גם שם אלוקים מופיע לראשונה וגם בהטיה של אלוקינו. שם אלוקים מבטא במקרא גם כדיינים או סמכות (ונקרב בעל הבית אל האלוקים, ואתה תהיה לו לאלוקים – במשה ופרעה), וגם כחוקי הטבע ומקרי העולם (יעקב – התעוני אלוקים מבית אבי), וממילא נראה שהצד השווה שבהם הוא יכולתם המעשית. יש לאל ידו. הכח. היכולת. העשיה. ואילו שם הויה ברוך הוא הוא עצם ההתרחשות. עצם הקיום. במציאות מזהים את עצם הקיום של הדברים ומזהים את היכולת הפועלת – את הכח הפועל. והוא האלוקים. אז כאן כבר הוא אלוקים. וכאן משמע שהאלוקים הוא תיאור להויה – שהוא אלוקינו. ובאמת אלוקים הוא תואר. וההויה הוא הכח והיכולת שמחליטה עלינו ופועלת לנו בכל. וכאן מתאים אלוקינו כי מתאר את ההשגחה בהמשך. ועיקר ענינו להראות הפלא בהשגחה – ושכן הקשו הפילוסופים – שה' שהוא גבוה מעל גבוה עדין יתעסק בשפל וישגיח עליו.

המשפילי לראות בשמים ובארץ –

ומאידך הוא לא נשאר גבוה לשבת אלא רואה בשמים ובארץ – מודגש כאן שגם השמים הם שפלים בשבילו ואמנם רק כבודו הוא על השמים אך הוא עצמו משפיל אליהם.

וההלל הכתוב פה הוא שה' עם גבהותו הוא עדין משפיל לראות – מלשון שפל – נמוך. והוא לראות בשמים ובארץ – החיבור שלו לעולם (אין הכוונה כאן ההשגחה כפי שמובן בצמצום – רק על בני האדם – אלא על הכל – שמים וארץ – כל המציאות הוא מהוה ומחובר אליה. ורואה 'בה'. לא רואה אותה. אולי הכוונה רואה מה קורה בה. ולא אותה. אלא רואה את הנעשה בה. ולזה רמז).

מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון –

מקימי – שוב עם נימה אישית. דל הוא בעפר ואביון הוא באשפות. נראה שאשפות יותר גרוע מעפר. אשפה הוא סוג של פח (מצין גם אשפות של חיצים) כלומר כלי שבו מונח הזבל. והוא גרוע מעפר.

הדל מציין גם מצב מלא עצבות – שמ"ב יג ד' – 'מדוע אתה ככה דל בן המלך?' או מצב שיש לו אך לא הרבה – 'ואם דל הוא' – לענין קרבן עולה ויורד. וכנראה מצב שניכר שחסר משהו. ואביון לכאורה הוא מלשון 'אבה' - שרוצה בדבר ואין לו. והוא המסכן הגמור שרק רצונו קיים ואין לו כלום אפילו לא קיום 'דל'.

והדל נמצא בעפר. בהקשר הזה מצב מסוים – המצאות בעפר – במקום מלוכלך. ואילו האביון הוא באשפות – בתוך הכלי שמיועד לזבל – והוא מבוזה יותר.

ונאמר בלשון רבים – או כדי להרבות את הבזיון או כי כל פעם נמצא באשפה אחרת וה' מושיעו מכולן – מהאשפות הרבות שהוא נמצא בהן.

את הדל מקים – מהי תקומה? יתכן שלהקים הוא דבר שיש לו יכולת ואתה רק עוזר לו. שלא יפול. ואילו להרים נשמע יותר סביל. מרימים אותו והוא לא פעיל בזה מרוב הצרה שהוא נמצא בה שאפס כוחו. והוא כי הדל יש לו משהו אלא שהוא מדולדל וצריך עזרה וממילא יכול להתמודד. ואילו האביון אין לו שום יכולת וממילא צריך הרמה כדי לחזור למצבו.

והן שתי בחינות של עזרה.

להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו–

נדיב הוא בעל היכולת הכלכלית. שלא רק עשיר אלא נודב. הוא מקיים אחרים על ידי ממונו. והוא שהעושר שלו נותן לו שליטה ומעמד סביבתי. והדל והאביון מושיבם (שוב פעם נימה אישית) עם הנדיבים. להושיב הוא המעבר והקבעון במצב הנ"ל. וההקמה היתה על מנת להושיב. הכל מהלך אחד.

ולא סתם נדיבים אלא נדיבי עמו – שהם בדרגה הכי גבוהה – שמקבלים חסד האל ושפע ממנו מצד שהם 'עמו' ומשגיח עליהם ביותר.

מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה –

הפשטות שמושיב את עקרת הבית לאם הבנים שמחה. פה רואים שישיבה הוא הקביעות במצב הזה. ואת העקרה – שהיא מצוינת כעקרת בית – כלומר שעקור הבית לא סתם עקרה – שהיא עצמה עקרה – אלא כל הבית עקר. והוא תיאור כללי של כל המשפחה – שכל הבית עקר (ואולי הוא סוג של סטטוס ומעמד שלילי – היא המעקרת את הבית). והיא – מושיב אותה לאם הבנים שמחה – היא נהית אם הבנים – מלשון בנין – וכעת התוצאות של הבית – הבנים נקראים על שמה – שהיא אמם. והמצב של אשה כזו הוא שמחה.

 

מבנה הפרק –
אפשר לקרוא את הפרק שבמרכזו המחבר – הוא קורא לעבדי ה' שיהללו את שם ה'. והוא מיד מגלה שאיפה – תפילה ששם ה' יהיה מבורך מעתה ועד עולם. והקשר הוא ששני הענינים הם גילוי חיבתו לשם ה'. הוא קורא לעבדיו להללו ורוצה שיהיה מבורך. מיד הוא מציין ששם ה' מבורך כבר על ידי כל הבריאה והמציאות – ממזרח שמש עד מבואו – כך שהלל הזה של עבדיו יש לו מקור מכל הבריאה. ומצין גם את רוממות ה' על כל גוים – והוא הסיבה שיש להללו כי כך ניכר מציאותו שהוא מרומם. ואז מתחיל לומר את ההלל – מי כה' אלוקינו – ועיקר ענין ההלל הוא המתח שבין רוממות ה' להשגחתו ועיסוקו בעניני העולם. והם:

1.הקמת הדל והרמת האביון להושיבם עם הנדיבים.
2.הושבת העקרה לאם הבנים.

הדל והאביון הם חסרונות בעצם – שחסר להם. העקרה היא החסרון שאדם רואה בעצמו אם איננו פורה ובונה. וכך מרגיש חסר תועלת. עקר. וגם לענין זה הוא דואג. והוא 2 הבחינות – של חסרון מהותי מצד ההעדר – והם דל ואביון, והחסרון של חוסר פוריות והמשכיות ופיתוח העולם שנדרש מצד הברכה של ה' פרו ורבו – והוא עוד ענין, וגם לו דואג ה'.

הללויה - מסים בחובת ההלל שהמהלל לא מפסיק אלא כל דבריו היו כעין ביאור וצורה להלל הלאה. להמשיך את ההלל האינסופי.

ואפשר לקרוא את הפרק בקריאה שהמחבר קורא בהתחלה לעבדיו להלל. ואז פורש לפניהם את ההלל הנסיבתי – שמגלה שאיפה ששמו יתברך יהיה מבורך, ואז אומר שהוא מהולל בכל העולם, ואז שעל כל הגוים מהולל הוא (מבנה של זמן, מקום, ואדם). ואחרי ההלל הנסיבתי אומר את עיקר ההלל והוא הפלא של ההשגחה מגבוה.