היינו כחולמים: ויתור על החלום בקולנוע הישראלי העכשווי

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

תהלים קכו1: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"

[אני שם מאמר זה כאן משום שיש בו פירוש על פסוק זה]

 

שמתי לב למוטיב חוזר משמעותי בסרטים הישראליים של השנים האחרונות שניתן לכנותו: ויתור על החלום. לדוגמא:

בסרטו של דובר קוסאשווילי "חתונה מאוחרת" (2001) הגיבור מתנתק מאהובתו ומתחתן חתונה מסורתית עם בת עדתו הגרוזינית, לשמחת הוריו. בסרטו של דני מנקין "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" (2010), שהוקרן גם בטלוויזיה (בכיכובו של מוקי), הגיבור מנהל רומן עם אישה זרה בארץ זרה, אך לבסוף מוותר עליה בכדי לחזור לחייו הישראליים האפרוריים. בסרטו של שחר צפניה "האור השחור" (2009), על פי ספרו של אייל מגד, גם כן הגיבור (אקי אבני) מנהל רומן עם אישה זרה בארץ זרה, אך הוא מתייסר לכל אורך הסרט, מסיבות שונות. וגם בתיאטרון, בהצגה של הלל מיטלפונקט "אז בפראג" הגיבור מתאהב בתושבת פראג, אך לא מממש את אהבתו אלא חוזר לארץ בכדי לחיות חיים אפרוריים ולא מספקים שיצטער עליהם מאוחר יותר. יש דוגמאות נוספות אך אסתפק באלה.

מכנה משותף לכל אלה הוא כמובן האישה הזרה שמוותרים עליה. ביהדות, מימי התנ"ך ועד עתה הייתה נטייה לנישואים בתוך הקבוצה האתנית (אנדוגמיה) ולא מחוץ לה (אקסוגמיה) [– ראו על כך בספר החדש "אלוהים וסקס"]. נראה אם כך שזהו הגורם המשפיע כאן והוא חשוב לבדיקה כשלעצמו. ואולם, לדעתי הדבר מבטא אלמנט גדול יותר והוא, כפי שאמרתי – ויתור על החלום.

מדוע אנו מוותרים על חלומותינו? ננסה הסבר ראשוני: בגלל קריסת תהליך השלום. לאמריקאים יש את "החלום האמריקאי" של הצלחה בחיים ואין לכך מקבילה ישראלית. פרט אולי, כאמור, ל"חלום השלום", שקרס אל מול עינינו. ייתכן שזו חלק מהסיבה, אך התאכזבות מחלומות אני זוכר אף מלפני תהליך השלום: בסרט "לאן נעלם דניאל וקס" (אברהם הפנר, 1972) חבריו של וקס, שתלו בו תקוות והעריצו אותו בנעוריהם, מוצאים עצמם מאוכזבים ממנו לבסוף, עד אמירת משפט המחץ המסיים: "כוס אמק וקס".

אז אולי פשוט עם ישראל לא טוב בחלומות? אך הנה יוסף נקרא בעל החלומות והוא הגשים את כל חלומותיו. כל ספר בראשית משופע בחלומות ואף הנביאים המאוחרים יותר, לדעת הרמב"ם, התנבאו בחלום. ואולם, מנקודה מסוימת בזמן החלום לבש צורה אחת: גאולה שלאחר החורבן. כפסוק המושר לפני ברכת המזון: תהלים קכו1: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים". הפסוק הזה מדויק, מכיוון שהקמת מדינת ישראל באמת נראית כחלום, מי היה יכול להאמין שכך יקרה? כך גם הדבר מנוסח: הרצל אמר: "אם תרצו אין זו אגדה". רחל אמרה: "הו כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום?". ואריק איינשטיין (ז"ל) שר על יואל משה סלומון: "אולי היה זה רק חלום אולי רק אגדה". גם שמואל הספרי בשירו "חורף 73" מתנסח כך: "חלמתם אותנו... גם אנחנו חולמים תינוקות". ובשירו של דידי מנוסי "מי שחלם" משתנה מיד ל"מי שלחם", באופן המתקשר להסבר הראשון, ואולם על החלום אכן יש להלחם.

אז מה גורם לנו הישראלים לוותר על החלום? או אולי על חלום הארץ אנו מוותרים (ע"ע פוסט-ציונות)? בכל אופן, עצם הפניה לנשים זרות מעידה על מגמה תרבותית מסוימת, גם אם היא בדרך-כלל נכשלת. כלומר, בעצם החלום הסמוי הוא קוסמופוליטיות והוא זה שעליו מוותרים בסופו של דבר. האם עלינו להגשים חלום זה? האם עלינו לשנותו? כל זאת אשאיר כנקודות למחשבה.