חינוך וערך עצמי - בראי הפסיכולוגיה

את הפסוק הראשון מביאים בדרך-כלל כדי לציין את גישתו הנאורה של התנ"ך לחינוך ילדים, ואילו את הפסוק השני מביאים בדרך-כלל כדי לציין את גישתו הבלתי נאורה. אך האומנם שני פסוקים אלה סותרים או משלימים זה את זה? נעיין בפסיכולוגיה:

בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר", כרך ג', בפרק המוקדש למושג העצמי, בעמ' 244 (בסיכום) נאמר:

"קופרסמיט מונה שלושה גורמים עיקריים בהתנהגות ההורים התורמים לתחושת ערך עצמי גבוה אצל הילד: קבלה בלתי מותנית של הילד, התייחסות של כבוד לצרכיו ולדעותיו, ועם זאת, קביעת מסגרת ברורה וקפדנית של כללים ודרישות להתנהגותו".

וביתר פירוט, עמ' 220:

"קיימת דעה רווחת, שלפיה הורים המכוונים את עצמם לצרכים של הילד, מאפשרים מימוש של הצרכים הללו ואינם כופים על הילד את הדרישות והציפיות שלהם, יגדלו ילדים ספונטניים יותר, שאינם זקוקים לשימוש בהדחקות ולכן גם מקבלים את עצמם במידה רבה יותר. במלים אחרות, מתירנות מצד ההורה תוביל לערך עצמי גבוה אצל הילד. הממצא המעניין ביותר של המחקר הנוכחי הוא, שדווקא ההפך הוא הנכון. כלומר, הוריהם של הילדים בקבוצת הערך העצמי הגבוה התגלו כנוקשים יותר בדרישות ובכללים שהם מציבים בפני ילדיהם, יחסית להורים של ילדים אחרים".

אחד ההסברים האפשריים לכך הוא כי – "הילדים עצמם חווים את החינוך הקפדני של ההורים כעוד ביטוי לכך שההורים מתעניינים בהם ואינם זונחים אותם" (עמ' 221).

הפסוק הראשון, אם כך, מתייחס לשני הגורמים הראשונים שהוזכרו, ואילו הפסוק השני מתייחס לגורם השלישי, המפתיע אולי, כך שהם משלימים זה את זה.
זאת, כמובן, אם אנו מפרשים "שבט" במובן מטאפורי, כמשמעת ומוסר, ולא חלילה כמשמעו הראשוני של הפעלת אלימות.
ואגב, גם את הפסוק הראשון אפשר להבין אחרת, כפי שכתבתי פעם:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2822_0.html