קוד: מתי צריך האדם להלל את עצמו בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: חגי הופר
אל:
יהללך זר ולא פיך" (משלי, כז, 2).
כאן מורה לנו הכתוב הישר, שאת השבחים יש עלינו לקבל מאת אחר.
ואולם ידוע גם המדרש או ההלצה, הקורא את הכתוב כאילו היה כתוב בפתח בוו, כבא לומר – ואם לא יהללך זר אז פיך יהללך, וכך הוא הופך את פשט הכתובים. כאן יכול נאמן-הפשט להזדעק, ואולם, על-אף שאנו עצמנו נאמני-הכתוב עד מאוד, אין זה כל-כך נורא, כי גם לחכמה זו יש מקום.
וכיצד יתכנו שתי חכמות סותרות? על כך אומר הכתוב – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים
" (קהלת, ג', 1).
וכיצד יוכל האדם להנחות את עצמו ולדעת באיזו מן החכמות להשתמש? על כך יש לנו את הכתוב השלישי (או הרביעי כאן) המכריע ביניהם – "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם
" (הושע, יד', 10).
לעניין עצמו, אין זה כל-כך רחוק מן הבחינה הפסיכולוגית, שכן קראתי בכתבי הבעל-שם-טוב, כי טוב לו לאדם לשבח את עצמו כדי להתעודד ולהעלות את המידה האלוהית שבו וזוהי ממידת הצדיקים והיא אינה הופכת לגאווה. טוב לו לאדם, על-כל-פנים, שלא יפסול את עצמו ואת מעשיו, כי אלו הם דרכי החיים.
ובכל-אופן לעניין טוב אם נזכור, שזוהי בסך-הכול הלצה וגם להומור יש מקום:)