שיר השירים ב-ד כשיר אהבה

קוד: שיר השירים ב-ד כשיר אהבה בתנ"ך

סוג: תוכן2

מאת: אריה נחשון (ariena @ netvision.net.il)

אל:

פרק ב' ממשיך במחמאות ומילות אהבה כאשר השיא שלהן במילים המביעות את תשוקתה העזה אליו "...שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" - תיאור יפה לתנוחה הקלאסית- אשר מתקיים רק בדמיונה של הצלע הנשית. משפט זה היא אומרת פעמיים. בפרק זה ובפרק ח', ומיד אחריו היא משביעה את בנות ירושלים שלא להעיר אותה מהזיותיה. אכן הלהקה מאפשרת לה לדמיין כרצונה. היא ממשיכה בתיאור אהובה הנע ונד ללא גבולות, כצבי או כעופר האיילים, בהרים ובגבעות. מספרת לנו שהוא הציע לה להצטרף אליו לטיולים ולהנות כמוהו מיפי הטבע, הצומח והחי. יתכן והיא הייתה משיבה בחיוב להצעתו, לולא עשה את טעותו וביקש ממנה גם לשיר לו: "...הראיני את מראייך השמיעיני את קולך..."
פסוקים ט"ו עד י"ז בפרק זה הם התשובה שלה, כפי ששהיא מספרת לנו עם התנצלות מסוימת, לבקשתו לשיר לו. "אחזו לנו שועלים..." - אני עסוקה מאד ויש לי מספיק צרות בעבודה. עלי לפרוש מלכודות רבות לתפיסת שועלים אשר מחבלים לי בכרמים, ולמנוע מהם המשך נזקים. "דודי לי ואני לו..." - ולמרות שאתה יקר ללבי כפי שאני יקרה ללבך. "עד שיפוח היום..." - עד שעת צהריים, שבה אתה רגיל לנוח לך לטייל כהרגלך על הרי בתר.(איזור ים המלח ידוע כאיזור בעל הרים מבותרים).
כך נגמר פרק ב' כשהיא משלחת אותו מעליה. והוא, ממושמע, נפגע והולך. פרידה אשר תחזיק מעמד עד סוף פרק ז'.

פרק ג' פותח בהכאה על חטא. בינה לבינה: מה עשיתי? באבחת לשון מטופשת שילחתי את אהוב לבי מעלי. "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי..." שאר התיאור הוא רק בדמיונה: חיפשתיו, מצאתיו, והבאתיו אל בית אימי... מעשים שאינם צועים לנערה להסתובב בלילה לבדה ולהכניס גבר, שאינו בן משפחתה, לביתה. לכן, מיד היא משביעה את בנות ירושלים לא להעיר אותה מהזיותיה. (ועוד מבטיחה להן, שאם ייענו לבקשתה, היא תמלא את רצונן להיות אישה טובה המכבדת רצון אהובה ותצא גם היא לרעות צאן. אשר ל"קול באישה ערווה" הלהקה לצידה). כאמור, הלהקה לא מפריעה לה לדמיין ככל העולה על רוחה. כבר למחרת בבוקר היא נוטשת את עיסוקה כשומרת כרמים ויוצאת למרעה. על כך הלהקה מהללת אותה.
פסוק ו' "מי זאת עולה מן המדבר (יהודה) כתימרות עשן (האבק שהיא והצאן מעלים בלכתם) מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל" (מדיפה ניחוחות למרחק גדול יותר מכל הניחוחות שמפיצים רוכלי הבשמים. כמובן שיש פה לשון גוזמה. ופסוק זה מתקשר לפסוק י"ב בפרק א' "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו" - הבושם שלי מגיע עד לחדר הסבה של שלמה המלך בשעת הסבתו).
בפסוק ז' הלהקה ממשיכה, ללא כל קשר לפסוק ו', בדברי הלל לשלמה המלך. (ככל שניסיתי לקשר בין הפסוקים הבאים לפסוק ו', לא הצלחתי למצוא קשר כלשהו. ביני לביני, ועם ציניות מסויימת, אני מעלה בדמיוני את שלמה המלך יושב מול הצג, שעה שאצבעותיו מקישות על המקלדת בכתיבת "שיר השירים", ושואל את עצמו: מי מממן את הלהקה?... ומבלי לחכות לתשובה, הוא מכניס בפי הלהקה דברי שבח לעצמו, מפסוק ז' ועד סוף פרק ג'. לא, שלא מגיע לו. הוא זכאי לדברי שבח פי אלף מאלה. אבל הוא היה צריך להניח לאחרים לכתוב זאת).

פרק ד'
האהוב, שנדחה, מבין שהוא הכעיסה, אבל, לאחר שנודע לו, מפי הלהקה, שהיא יצאה למרעה, כהצעתו, הבין שיש תקנה. כל פרק ד', למעט חצי הפסוק האחרון בו, הוא שיר סולו שלו. בו הוא משבח את אהובתו, את יופייה ואת מבנה גופה. תחילה הוא רומז לה להצטרף אליו לטיולים "שערך כעדר העיזים שגלשו מן הגלעד... שנייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה..." לאחר מכן בפסוק ח' הוא אוזר אומץ ומציע לה בפירוש להצטרף אליו לטיולים ברחבי הממלכה של שלמה המלך. "אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה...". וכשהוא מבין שהיא לא תצטרף, הוא מבקש ממנה בחצי הפסוק האחרון של פרק זה, לפחות, להסכים לפגוש אותו בגנו. "עורי צפון...יזלו בשמיו". על כך היא משיבה בחצי השני של הפסוק האחרון. "יבוא דודי (אהובי) לגנו ויאכל פרי מגדיו (מגדים - פירות מובחרים)" - כלפי חוץ היא עדיין מסרבת להיפגש עמו.