שיר השירים ז-ח כשיר אהבה

קוד: שיר השירים ז-ח כשיר אהבה בתנ"ך

סוג: תוכן2

מאת: אריה נחשון

אל: ariena @ netvision.net.il

פרק ז'

האהוב קולט את המהפך שחל בה ויודע שעוד לחיצה קטנה עם הרבה מחמאות בצידה ישכנעו אותה סופית.לכן, הוא פותח בתחנונים: "שובי שובי השולמית..." ובהמשך תיאור מקסים למבנה גופה. פסוקים ח' וט' הם הגורמים לתשובה חיובית ממנה. "זאת קומתך דמתה לתמר... אמרתי אעלה בתמר..". זו הפעם הראשונה שהוא מבטא בקול את רצונו לתנות עימה אהבים. הדבר מוצא חן בעיניה. תשובתה מתחילה לאחר שליש מפסוק י' "הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים" - עכשיו אתה מדבר לעניין, ישירות, ללא כל התחכמויות. הערת את שפתיי הרדומות (המסרבות),לתשובה חיובית, לענות בחיוב. שכנעת אותי.
בפסוק י"ב היא מביעה את הסכמתה לצאת איתו לטיול בקול: "לכה דודי נצא השדה...". תשובתה החיובית נמשכת עד סוף פרק ז'. מן הסתם, אין בתשובתה תיאור של פעולה מינית כלשהי. זהו. הם חזרו להיות זוג ויצאו לטייל יחד. אבל, רוצה שלמה המלך, שלא לזמן רב.

פרק ח'

בדרכם חזרה, בשטח מדברי המפריד בין הישוב האחרון שביקרו בו, לישוב בו הם מתגוררים, היא מרשה לעצמה ללכת חבוקה עמו, ותוך כדי פרץ אהבה, היא מביעה באוזניו את משאלתה: "מי יתנך כאח לי..." שכן, אם היית אחי, הייתי יכולה לחבקך ולנשקך בפרהסייה מבלי שיוציאו דיבתי רעה. ועוד מדמיינת לעצמה כיצד תתנה עימו אהבים. פסוק ג' "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני". זו הפעם השנייה והאחרונה שהיא אומרת משפט זה. אבל, אז, היא קולטת שהיא במעקב וממהרת להשביע את בנות ירושלים, פסוק ד', לא להעיר אותה מהזיותיה. כאמור, הלהקה לא מפריעה לה לפנטז כרצונה, אלא, שהפעם החיבוק היה ממשי. זו ההזדמנות לה חיכתה הלהקה לסגור איתה חשבון. חצי הפסוק הראשון של פסוק ה"א: "מי זאת עולה מן המדבר (רחמנא ליצלן) מתרפקת על דודה (אהובה)". זהו. עכשיו כולם יודעים מה היא מרשה לעצמה.
המכה ניחתה. כעת חובה לצמצם נזקים. היא ממהרת להרפות מחיבוקה ופונה לאהובה בהמשך פסוק ה"א: "תחת התפוח עוררתיך... שמה חיבלה ילדתך" - אתה זוכר את פגישתינו הראשונה, בה מצאתיך ישן והערתי אותך. וזה המקום שאמך ילדה אותך. לכן, על זכר מקום זה אני משביעה אותך, שלא משנה מה יקרה, זכור אותי לנצח ותעמוד לצידי. תחילת פסוק ו' "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". לאחר שהיא משביעה את אהובה, היא נפרדת ממנו ומכינה תשובות לשאלות,או, לדרישות שהיא עלולה להידרש. המשך פסוק ו' וחצי פסוק ז': "כי עזה כמוות אהבה...ונהרות לא ישטפוה". לו תידרש להיפרד ממנו, תאמר, שהיא מעדיפה למות ולא לחיות בלעדיו.ושום דבר לא יעזור למי שדורש זאת ממנה. המשך פסוק ז' "אם יתן איש...בוז יבוזו לו" - תשובה להצעה לכסף: אני לא צריכה את הכסף שלכם, כפי ששיבואר בהמשך.גלגלי מוחה ממשיכים להכין תשובות בעוד היא נכנסת לביתה.
השמועה על התנהגותה עשתה לה כנפיים והגיעה עד לאוזני אחיה. הם מתכנסים ושואלים את עצמם, מה לעשות עימה. ההחלטה הטובה ביותר שעולה היא: כדי לשמור על כבוד המשפחה יש למהר לחתנה. כעת, השאלה היא גודל הנדונייה. פסוק ט' "אם חומה (בתולה) היא, נבנה עליה טירת כסף". (טירה על החומה - נדונייה גדולה). "ואם דלת (לא בתולה) היא, נצור עליה לוח ארז" (לוח על דלת - נדונייה מופחתת).
לא רצונם לחתנה ולא גודל הנדונייה הוא שפוגע בה עד עימקי נשמתה. מה שפוגע בה, הוא, שהשמועה גרמה להם לאחיה לפקפק בתומתה. וכי לא ידעה לשמור על עצמה?...
תשובתה המוחצת לאחיה נמצאת בפסוקים י' וי"א. "אני מחומה ושדי כמגדלות" - אני בתולה ואיני ילדה קטנה כפי שהגדרתם אותי. "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - אהובי רוצה בי בזכות עצמי, כפי שאני.
פסוק י"א: "כרם היה לשלמה... אלף כסף". - תשמרו את הכסף שלכם לעצמכם. אם הייתי רוצה להרוויח כסף רב, הייתי נענית להצעתו של הממונה על הכרמים של שלמה המלך, שהציע לי להצטרף אל השומרים על הכרמים שבחסותו (שמעה כלוכדת שועלים מצליחה יצא למרחוק). שכן, שכרם של השומרים עומד על עשרים אחוז מההכנסות מכל יבול, שזה כסף רב מאד. אבל, איני רוצה או זקוקה לכספכם. (וכאן היא מוצאת את ההזדמנות לדרוש את שמגיע לה). תנו לי רק את הכרם שאבא ז"ל הוריש לי. ואתם, בשיא חוצפתכם, כשאתם מסתמכים על החוק ולא על הצדק, לקחתם אותו לעצמכם.
לשמע מילים כדורבנות אלה ממהרים האחים לתת לה את כרמה.
פסוק י"ב. "כרמי שלי לפני" - סוף סוף נעשה צדק וקיבלתי את הכרם שלי. בהמשכו של פסוק זה היא מודה לשלמה המלך על הצעתו, מפי הממונה על הכרמים שלו, ומשיבה, ללא חת, בשלילה: "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו". די לי בכרם שלי.
פסוק י"ג. לאחר השמועה שהכפישה את שמה, ולאחר חילופי הדברים הקשים בינה לבין אחיה, היא יושבת לבדה בכרם שלה, מרוצה שהשיגה הכרם ועם זאת מעט מדוכדכת מהאירועים האחרונים. האדם האחרון, שהיא רוצה לפגוש כעת הוא אהובה. שאילמלא התפתתה לצאת בחברתו, לא היה מוכפש שמה. אבל הוא בא, כמצוותה לעמוד לצידה, ולא לבד, אלא, עם חבריו.(אני רוצה להניח שכוונתו הייתה טובה. כדי לשמור על כבודה, הוא בא לבקש את ידה מאחיה, כשחבריו שושבינים).בדרכם הם פוגשים אותה יושבת בכרמה. כשחבריו לצידו ועם שבועת האהבה הנצחית, שהיא השביעתו, גדל בטחונו העצמי והוא חוזר על הטעות שעשה בסוף פרק ב'.
"היושבת בגנים (על עקיצה קטנה זו, שאינה אוהבת לטייל, אולי הייתה מבליגה ומקבלת זאת בחיבה), חברים (באתי עם חבריי) מקשיבים לקולך, השמיעיני" - תשירי לנו.
חמישה פרקים נאלצנו לחכות עד שהיא התרצתה לפגוש אותו על טעות שעשה. נשאלת השאלה: כמה פרקים יחלפו עד שתסכים לפגוש אותו בעתיד על טעות כפולה זו שעשה. לא די שהיא אינה מוכנה לשיר לו. הוא מבקש שתשיר לו ולחבריו יחד?!.... תשובתה בפסוק י"ד אומרת הכול.
"ברח דודי (אין צורך לבאר, אלא, להוסיף את המילים: כל עוד נפשך בך), "ודמה לך... האיילים" - כהרגלך, "על הרי בשמים" - תהנה לך מהפריחה. הפעם היא לא מאפשרת לו לנוח בצהריים, אלא, מורה לו להמשיך לברוח גם בשעה זו.

בתשובה זו מסתיים ספר "שיר השירים". לא בהפי אנד, ולא במילים: "הם חיו באושר ועושר...". אלא, בפרידה כואבת. האם שלמה המלך צפה ברוח הקודש (אחד ההסברים למשפט האחרון - זכה לראות את העתיד) וכך ניבא את ההתנתקות של כנסת ישראל מהיושב במרומים?... על כך אין לי תשובה. יותר מכך העסיקה אותי השאלה: אם היה המשך, מה היה מופיע בפרק ט' ובפרקים אחריו?... כמובן שהצלע הגברית, כדמות ממושמעת, מסתלק מהמקום ואילו הצלע הנשית, כמכה על חטא, הייתה מצרה על כך. סביר להניח שפרק ט' היה נפתח בדברי צער של הדמות הנשית על שסילקה את אהובה מעליה. סביר להניח שהיא הייתה גוערת בעצמה: מדוע הגיבה כפי שהגיבה. הלוא יכלה להשיב לבקשתו בקול שליו בשלילה, להניח לה כעת ולחזור לבדו למחרת היום. הלוא בלעדיו חייה אינם חיים...
לא הייתי מוכן לקבל סוף זה. חיפשתי בככתובים המשך ל"שיר השירים", חיפשתי וחיפשתי ונדמה לי שמצאתי. מי שעלה על הסוף המר הוא הגאון רבי שלמה הלוי אלקבץ, שחתם את שמו בראש כל בית, ומי שאנו מידי יום שישי שרים את פזמוניו: "לכה דודי לקראת כלה". בפתיחת כל בית אנו מייעצים לאהוב, לא לחשוש, אלא לגשת לאהובתו.
אין צורך להרבות מילים, כיצד חשה הצלע הנשית לאחר ששילחה את אהובה מעליה: הסתגרות, צער ודיכאון, שגורם לה לישון ללא הרף.
הבה ננתח את בתי השיר "לכה דודי..." ונראה כיצד הוא ממשיך את "שיר השירים".
הבית הראשון, כמובן, הוא שיר הודייה לקב"ה על הזכות שנפלה בחלקו לכתוב את שכתב. דברי פתיחה מקובלים על סופרים ומשוררים. הבית השני הוא לכבוד השבת. מהבית השלישי ואילך המשורר פונה לצלע הנשית - אם תרצו, כנסת ישראל: "קומי צאי מתוך ההפכה. רב לך שבת בעמק הבכא" - תפסיקי להסתגר. בית רביעי, "התנערי מעפר קומי..." - תפסיקי להתאבל ולהצטער. בית חמישי, "התעוררי התעוררי..." - הפעם זה לא פנטזיות, שתבקשי מאיתנו לא להעיר אותך. הפעם את ישנה מתוך צער ודיכאון. לכן, קומי על רגלייך. בית שישי, "לא תבושי ולא תיכלמי..." - תחזרי להיות אותה דמות אסרטיבית, כפי שאהבנו, ותביעי את אהבתך ותשוקתך בקול. בית שביעי, "והיו למשסה שוסייך..." - מי שיעז להכפיש שמך יטופל בהתאם. בנוסף לכך, החתונה בקרוב. בית שמיני, "ימין ושמאל..." - תזכי לילדים רבים. בית אחרון: "בואי בשלום עטרת בעלה" - לכי בשמחה לקראת בעלך העתיד לבוא. בית זה נחתם בהזמנתו הכפולה שבע פעמים של האהוב לצלע הנשית "בואי כלה, בואי כלה..."
אני מקווה שהיא באה והפעם אנו זוכים לאפי הנד.
אם, באמת, "לכה דודי" הוא המשך ל"שיר השירים", זכינו. ואם לא. היה שווה לנסות.