טענת המן - תמצית האנטישמיות

קוד: ביאור:אסתר ג8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: חגי הופר

אל:

"ויאמר המן לאחשורוש: ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ועם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר, ג', 8).

טענת המן - תמצית האנטישמיות / חגי הופר, אדר ה'תשס"ט

זו היא תמצית האנטישמיות והטענות, שמועלות פה תחזורנה אחר-כך בצורה זו או אחרת לכל אורך ההיסטוריה:

ישנו עם אחד - מאוחד ומיוחד,

מפוזר ומפרד בין העמים - ללא ארץ משלו, שהגלוהו משם בעקבות חטאיהם, כך שגם אלוהיהם זנחם והשליכם מעליו, ולא עוד אלא שלא במדינה אחת גלותם אלא בכל המדינות,

ודתיהם שונות מכל עם ועם - כטענת היוונים אחר-כך למוזרות מנהגי היהודים וכטענת הגויים, הנוצרים בעיקר, מאוחר יותר, שחוקי היהדות מפלים בין יהודי ובין גוי, מה שגם נכון עובדתית,

ואת דתי המלך אינם עושים - אלא הם כמורדים במלכות, וכך סופר גם בספר דניאל, על גזרת המלך שלא שמע לה,

ולמלך לא שוה להניחם - אין הם פרודקטיבים בגטאותיהם, אין הם משתלמים כלכלית. את הטענה הזאת שמענו בגרמניה הנאצית גם כן.

תוכניתו של המן להשמיד את עם מרדכי / אילן סנדובסקי, אדר ה'תשע"א

המן הודיע למלך שיש עם אחד "[ש]את דתי-המלך אינם עשים" (אס' ג 8). הסבר פשוט הוא שהמן טען שהעם אינו מכבד את כל חוקי המלך, למרות שידוע שמרדכי כיבד את החוק ולא הופיע בשער העיר בלבוש שק (ד 2), ושאסתר סרבה להופיע לא קרואה בפני המלך (ד 11). התקפתו הרחבה של המן נועדה להכעיס את המלך ולגרום לו לשאול מי הוא העם, במידה והיה עם מועדף שקיבל פטור מסוים ממנו, או לרצות להעניש את העם. בכל חברה יש שני סוגי חוקים: חוקי "עשה" (שמספרם מצומצם), לעומת חוקי "לא תעשה", ובדבריו המן פונה לחוקי "עשה" בלבד. בספרו "הפרסים" מסביר אייסכילוס (אייסכילוס, הפרסים, עמ' 18 / 589-585), ששלושת המעשים החשובים ביותר לשליטים הפרסיים היו:

1. כיבוד החוק – המלך הקפיד שהוא ונתיניו יכבדו את החוק: התייעץ עם יודעי דת ודין לעשות כדת (א 15,13), חקר את אמיתות פשעם של בגתן ותרש (ב 23), הסכים להעניש עם שמפר את חוקי המלך (ג 11), לא גזר את עוון המן על בניו (ז 9), ושמר על כבוד מסמך החתום בשמו (ח 8);

2. כיבוד הרשות – המלך כעס שוושתי בזה לו ולפקודתו (א 12). המלך הקפיד לשמור על כבודו, כאשר הוא נמנע מפרסום חטאם של בגתן ותרש (ו 6) ופגיעת המן בשלטונו (ח 7);

3. תשלום מיסים – המלך הקפיד לאסוף מיסים (י 1) כדי להציג את עושרו (א 4).

סרוב לכבד את חוקי המלך זו האשמה כללית המכילה את שתי ההאשמות הספיציפיות של חוסר מתן כבוד לרשות ואי תשלום מיסים. המן בדבריו, התכוון לשתי העבירות הללו בלבד ולא לכל חוקי המלך. המלך לא היה מודע לעם שמסרב לכבּדו, וכפי שנראה בהמשך, הוא כנראה התרכז בעבירה של סרוב לשלם מיסים.