קוד: על הספר "הפרדס של עקיבא" מאת יוכי ברנדס בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על הספר "הפרדס של עקיבא" מאת יוכי ברנדס
בניגוד להתייחסותי לספרה הקודם של יוכי ברנדס "מלכים ג'" [1], עתה, בהתייחסותי לספרה החדש "הפרדס של עקיבא" [2], אינני רוצה לכתוב ביקורת כוללת אלא מספר רשמים.
גם כאן מדובר בספר מעניין ובפרשנות אישית על חיי רבי עקיבא ותקופתו. כמו שסיפורי התנ"ך הקורקטיים כמו מבקשים את הרחבתם לקורא המודרני, כך גם אגדות חז"ל הן סיפורים מיניאטוריים, המכילים פערים רבים הדורשים השלמה – וזאת עושה המחברת בספרה. מקריאה של ספר לא בדיוני על הזמן המדובר – ספרו של הרב ד"ר בני לאו "חכמים ב'" [3] – עושה רושם שהמחברת שמרה באופן כללי על קווי האופי המאפיינים את הדמויות. כך, למשל, ר' יהושע ור' עקיבא מושמים בצד החדשנות והפלפול, לעומת ר' אליעזר ור' ישמעאל המושמים בצד השימור והשמועה. על זאת, כמובן, מוסיפה המחברת פרטים רבים כיד הדמיון הטובה עליה – והדבר לגיטימי לטעמי.
סיפור המסגרת הראשי הוא סיפור אהבתם הידוע של רבי עקיבא ואשתו רחל, בת כלבא שבוע העשיר, שהדיר אותה מנכסיו בעקבות חתונתם. רחל שולחת את עקיבא ללמוד והוא חוזר כעבור 12 שנה עם 12,000 תלמידים. בסיפור המקורי, שלא כמו בספרה של ברנדס, הוא הולך ל-12 שנים נוספות. השאלה היא כיצד הסיפור הזה רלוונטי לימינו? והתשובה, לדעתי, היא בזעזוע שהוא יוצר. אמנם המחברת עצמה כותבת בספר, מפי גיבורתה, שהדבר לא עושה עליה רושם מיוחד, אך אם כך היה היא לא הייתה טורחת לספר לנו סיפור זה. העניין הוא במתח הנוצר בין לימוד התורה ובין ערכים אחרים כמו חיי משפחה והתחשבות באישה ובילדים. ההתמסרות לתורה בלבד נראית כמעשה לא מוסרי. ובאמת בספר המחברת לא יכולה להתחמק מכך ומשעה שר' עקיבא חוזר לביתו יחסיו עם אשתו מצטננים ורק מדי פעם נוכחותו או אופן התנהגותו מעברים בה רטטים לא ברורים, שאריות אהבה. ובאותו אופן נוהג אחר-כך בן עזאי עם בתו של ר' עקיבא, כמתואר בספר על-פי הגמרא.
המסר הזה הוא מאוד אקטואלי, במיוחד בימים אלה בהם נשמעת הדרישה ל"שוויון בנטל". אך עוד קודם לזה יש להתחשב בנשים החרדיות שלרוב מרובות ילדים וגם מפרנסות. לדעתי, לכך התכוונה גם חברת הכנסת החדשה הד"ר לתלמוד רות קלדרון בנאום הבכורה של בכנסת [4], כשהזכירה את הסיפור על ר' רחומי:
"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא. היה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כיפור. יום אחד משכה אותו הסוגיה היתה מצפה אשתו. עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה וירדה דמעה מעינה. היה יושב על גג, נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו" (כתובות ס"ב, ב') [5].
שני הסיפורים מופיעים בתלמוד סמוכים זה לזה ושניהם מספרים על מתח בין לימוד תורה וחיי משפחה. ומצאתי מאמר שמתייחס לשני הסיפוריים האלה בכפיפה אחת [6]. שם גם מצוין החוק כי "התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות [האישה] שלושים יום" (כתובות ס"א ב) – וגם זה הרבה מדי - שאח"כ הורחב לשנתיים-שלוש, אך עם אזהרה בצד.
מכאן צריך לבדוק מהו הלימוד הזה שעבורו עוזבים את הבית. גם כאן המחברת מוסרת לנו תיאור מפורט. לפי תיאורה עד רבי עקיבא הלימוד היה נעשה בעיקר בדרך של שימור, של העברה מהרב לתלמיד של ידע קודם. בא רבי עקיבא והכניס לימוד בדרך החידוש, דרך קריאה שונה של המילים בפסוק. למשל, הכתוב אומר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" (ויקרא כג לז). בא רבי עקיבא וקורא: אתם. הסמכות היא בידכם. ניתן לראות בזה גם משל כללי על חירות הקריאה האישית שהוא ייסד. ואולם, השאלה היא, האם ניתן להתייחס לפרשנויות אלה כאל דברי אלוהים חיים, או רק כשעשועי אוזניים בלתי מחייבים? מתברר שהאפשרות הראשונה היא הננקטת, בעוד האפשרות השנייה היא הראויה, לדעתי. ואם היינו רוצים לחשוב שההתחכמויות המילוליות האלה באות רק לחזק ידע קיים, באים כמה סיפורים ומלמדים אותנו שלפעמים הם באו בניגוד ליידע קודם, למשל כמו זה של ר' טרפון על תקיעה בשופר של כהנים נכים, שר' עקיבא טען שאסורה על-פי דרישת הפסוקים, ולבסוף הודה לו ר' טרפון. וכבר החכמים עצמם עמדו על כך – "אמר לו (רבי ישמעאל לרבי עקיבא) וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו לשריפה?" (סנהדרין נא ע"ב). ואולם, שיטת לימוד זו הפכה לדומיננטית ובה נוקטים גם בתלמוד. גם שיטת הגזרה השווה שבה תמך ר' ישמעאל לא טובה מזו, אלא אם כן היא ננקטת בזהירות מרבית; לא תמיד מילה המופיעה לצד מילה אחרת רלוונטית בהופעה אחרת של אותה מילה!
ספר נוסף שמתאר את ר' עקיבא כמחדש שיטה דרשנית זו הוא ספרו – בעל האוריינטציה המשיחית - של דן גרובר "משיחו של רבי עקיבא" [7], שקראתי לא מזמן, המוביל אותנו לנקודה הבאה. שכן גם גרובר רומז לטענה כי ר' אליעזר בן הורקנוס היה קרוב למשיחיים ואולי האמין באמונתם. שמעתי את הטענה הזו גם ממקומות אחרים [8]. והנה כך בוחרת אכן לתארו ברנדס בספרה. נשאלת השאלה, האם יש להשערה זו בסיס? למיטב ידיעתי ישנו רק סיפור אחד המספר על כך:
"ת"ר [תנו רבנן]: כשנתפס ר"א [ר' אליעזר] למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה.
כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו ר"ע [ר' עקיבא]: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: לא תביא אתנן זונה... [דברים כג], מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני [=יש"ו]: "[כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו" - ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: "הרחק מעליה דרכך" [משלי ה, ח] - זו מינות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" [שם] - זו הרשות. ואיכא דאמרי: הרחק מעליה דרכך - זו מינות והרשות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו זונה. וכמה? אמר רב חסדא: ארבע אמות" (עבודה זרה טז ע"ב - יז ע"א) [9].
לפי הסיפור ר' אליעזר נחשד במינות שלא באשמתו והצטער על כך. גם אם לא נקבל נרטיב זה נראה לי בעייתי להסתמך על סיפור אחד כדי לבסס את הטענה האמורה. ובכל אופן, רמז לדבר בכל זאת נמצא כאן.
אולם השאלה היותר גדולה היא מה זה אומר או למה המחברת מספרת לנו סיפור זה? לדעתי, היא מנסה לשרטט דרך אלטרנטיבית, טובה יותר, לדרכו של ר' עקיבא. שכן דרכיהם של השניים דומות, גם ר' אליעזר עזב את ביתו, אף כי כשהיה עדיין רווק, אף הוא סבל בדרכו (אכל אדמה), אך המקומות שהם הגיעו אליהם שונים. ר' אליעזר שמרן ור' עקיבא חדשן, ר' אליעזר פתוח לעולם, לעמים כולם, ור' עקיבא מדבר על ייחוד ישראל בבידודו. וכן נישואיו של ר' אליעזר לאמא שלום מוצלחים ביותר, לעומת נישואיו האומללים של ר' עקיבא, כפי שהסברתי קודם. זו אם כן הדרך האלטרנטיבית שמציעה המחברת, על פי התרשמותי. גם בספרה הקודם "מלכים ג'" היא הציעה את בית שאול כדרך אלטרנטיבית לבית דוד.
ר' אליעזר הוא גם הגיבור של הסיפור המפורסם "תנורו של עכנאי", אשר גם בספרה של ברנדס וגם בספרו של גרובר מועלות טענות חריפות נגד התנהגות החכמים בו ומשמעותה. גם אני פעם התייחסתי אליו באופן זה [10]. והנה, אם ר' אליעזר בחר לו את ישוע הנוצרי כמשיח באופן שהביא לבסוף לגירושו מבית המדרש, במקביל לגירושם של המינים (המאמינים הנוצרים) מבית הכנסת, הרי שר' עקיבא בחר לו את בר-כוכבא כמשיח באופן שהוביל לחורבן ישראל! מפליא עד כמה, למרות האיסור המפורש בחישוב הקץ, בכל דור ודור קובעים תאריך מדויק לביאת המשיח, בכל פעם באופן שגוי. אפילו הרמב"ם הגדול חטא בכך והדבר נשאר בתוקף עד לימינו אלה – ואומר דרשני.
ועוד נקודה לסיום:
נתקלתי בדעה שספריה של ברנדס אינם פרשנות אלא סיפור עלילה לכל דבר. אני לא מסכים. ראשית, חלק גדול ממה שהיא כותבת – 95 אחוז לפי דבריה בריאיון אחד, אף כי מספר זה נראה מופרז – מבוסס על כתובים קדומים אחרים, תנ"ך או אגדות חז"ל. לדעתי לא יתכן להתייחס אליהם ולהרחיב אותם בלי שתהיה לך דעה מסוימת על מה שכתוב בהם שתנסה להעביר אותה. שנית, צריך להבין מהי פרשנות. בערך "פרשנות" ב"אנציקלופדיה של הרעיונות" [11] נאמר:
"למילה "אינטרפרטציה" משמעות משולשת: קריאה, הסבר, ויצירת משמעות, פשר... אינטרפרטציה של טקסט מנסה להסביר אותו, לרדת לפשרו, אך גם לתווך את הטקסט לקהל...".
ברנדס ללא ספק עונה על הגדרה זו, היא מבצעת קריאה של החומר ומארגנת אותו כראות עיניה. עדיין נותרת השאלה עד כמה תיאורה נאמן ל"אמת", אם זו בכלל ניתנת לחילוץ, אך גם אם נאמנותה נמוכה עדיין מדובר בפרשנות, שכן היא באה להאיר על נקודות מסוימות מתוך ידע קודם. בעיקר בנוגע לספרה הקודם "מלכים ג'" – התרגלנו לפרשנויות הקלסיות של רש"י וחבריו, אולם גם קריאה מודרנית-נשית כשלה היא לגיטימית ובאה בחשבון.
אולי צריך להבחין בין פרשנות במובן העתיק ובין פרשנות במובן המודרני (ואולי גם בין שתי המילים הנרדפות פרשנות ואינטרפרטציה), אך בעצם בסיסם זהה. או אדרבא, בכך ניתן לראות את ספריה של ברנדס משולבים בסגנון הספרות הפוסטמודרני. אף כי זו מעלתה של כל אמנות:
אני זוכר תרגיל שנתנו לי כחלק מלימודי הקולנוע שלי: נתנו לנו תסריט מוכן ואנחנו היינו צריכים לעשות לו אינטרפרטציה ולצלם על-פיה סרט קצר. החכמה הייתה דווקא לחרוג מעבר לטקסט הנתון על כנפי הדמיון לעבר מחוזות-חפץ אחרים...
[1] http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9_9.html?no_cache=1361783025
[2] ברנדס, יוכי, הפרדס של עקיבא, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012.
[3] לאו, בנימין, חכמים כרך שני – ימי יבנה עד מרד בר כוכבא, ת"א: ידיעות אחרונות, 2007.
[4] http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk
[5] להרחבה ראו:
http://www.otniel.org/show.asp?id=46755
http://www.daat.ac.il/limudim/maamar1.asp?id=1042
[6] http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/avikam-2.htm
[7] גרובר, דן, משיחו של רבי עקיבא, הוצאת 'מעוז צור ישראל',רמת השרון 2004.
[8] ראו למשל מקור מוגזם:
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1224339
[9] להרחבה ראו:
http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=432
[10] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_31.html
[11] גורביץ', דוד, וערב, דן, אנציקלופדיה של הרעיונות – תרבות, מחשבה, תקשורת, ת"א: בבל, 2012.