קוד: על "צלם אלוהים" מאת יאיר לורברבוים בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
צלם אלוהים/ ביקורת מאת חגי הופר
"צלם אלוהים – הלכה ואגדה" מאת יאיר לורברבוים (שוקן, 2004) עוסק במושג המקראי הנכבד "צלם אלוהים" כפי שהוא מופיע באגדה ובהלכה היהודית, בעיקר המשנאית והתלמודית. הספר אקדמי ומפורט מאוד, אך דומני שניתן לזהות בו שני רעיונות מרכזיים אותם אפרט בקצרה.
הרעיון הראשון שמציג הספר דן באנתרופומורפיות שבמושג "צלם אלוהים". למרות שהרמב"ם שלל כל ביטויי האנשה של האל, והוא סבר שזו הייתה גם דעת חז"ל, המחבר, לאחר דיון ארוך ומפותל, אומר כי כן אפשר למצוא ביטויים כאלה אצל חז"ל. כמו כן, הוא מציג הבחנה חשובה בעיניי בין אנתרופומורפיות – האנשת האל, כולל בביטויים הפיזיים, לבין אנתרופופאתיות – האנשתו רק בביטויים הנפשיים. את הסוג השני אפשר למצוא ביתר נקל אצל חז"ל. הסוג הראשון בא לידי ביטוי, למשל, בספר "שיעור קומה", המתאר את המידות, האסטרונומיות אמנם, של האל, אלא שהדעות לגביו מאז ומעולם היו חלוקות ורבו ההסתייגויות ממנו. כמו כן המחבר מבחין בין אנתרופומורפיות, האנשת האל כאמור, ובין תיאומורפיות, שהיא ייחוס תכונות אלוהיות לאדם, ואומר שלשנייה נטו יותר המפרשים. ליתר דיוק והרחבה, לדעת המחבר מושג הצלם מבטא "אייקון", כאשר גם במדרשים ניתן למצוא את המילה "איקונין", ואייקון הוא ייצוג של אלוהים, אך הוא אינו ייצוג בלבד, אלא אלוהים ממש נוכח בייצוג שלו. אצל העמים האליליים את התכונה הזו החזיקו ה"צלמים" הדוממים, ואילו ביהדות מחזיק בה האדם בלבד. עוד אומר המחבר, כי את מושג "צלם אלוהים" אפשר להבין בצורה רוחנית ובצורה חומרית, כלומר כגוף האנושי, אך אצל חז"ל פחות ניתן למצוא את האפשרות הראשונה ואילו השנייה בולטת. וזה מוביל אותנו לרעיון השני.
הרעיון השני והמרכזי שמציג הספר אומר, כי רעיון "צלם אלוהים" מופיע אצל חז"ל בהלכה בהבנה חומרית ובעיקר כהסבר למיתון שמבטאות "ארבע מיתות בית דין", כדלהלן:
שרפה – אינה, לפי חז"ל, שרפה באש, אלא בעופרת רותחת הנמזגת לפיו של הנידון למוות. באופן זה גופו אינו מושחת ונשמר "צלמו".
חנק – מיתה שאינה מופיעה במקרא והיא המצאת חז"ל, כאשר גם כאן אין השחתה של הגוף.
הרג, או סיף – היא התזת הראש (ממש כמו אצל דאעש בימינו, אכן). כאן יש השחתה של הגוף, אך ניתן להסבירה. המיתה הזו היא על רצח וכאן בא החוק של דם כנגד דם, כפי שנכתב: בראשית ט6: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". אוסיף, כי מבחינת העינוי מיתה זו נחשבת קלה מאוד.
סקילה – לפי חז"ל משמעה זריקה של האדם משתי קומות (לפי האמור "או ירה יירה"), ואם לא מת זריקה של אבן גדולה עליו, ואם לא מת רגימתו באבנים. הבחירה בשתי קומות, במובן של שתי קומות-אדם, היא כדי לאפשר את מותו, אך למנוע את פיזור איבריו, כלומר גם כאן יש מחשבה על שלמות הגוף.
בנוסף לאלה יש את התלייה, וכאן כבר במקרא מופיעה הוראה המתחשבת בביזיון המת: דברים כא23: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". חז"ל עוד הרחיבו את ההתחשבות ואמרו שיש להוריד את התלוי מיד לאחר תלייתו.
המשותף לכל המיתות האלה היא הוראת חז"ל – "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה". זה אמנם תיאור מצמצם מאוד, ואולי גם מעציב, של הכלל המקראי המפורסם, אך נראה שגם בו יש ערך. וההסבר של כל זה, המובא בפרק נוסף, הוא, כי פשוט חז"ל ניסו למתן את העונשים החמורים שבתורה, ממש כשם שטענו, למשל, כי בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, כי "עין תחת עין" משמעו ממון ועוד. כך גם הם גם אומרים שסנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראה חובלנית. לדעת המחבר חז"ל רצו להימנע מהרג כלשהו מפני שסברו שאלוהים נוכח בכל אדם חי, כפי שהוסבר לעיל.
בפרק נפרד המחבר מראה כיצד גם המדרשים מתמקדים בהבנה הגופנית של מושג הצלם. אציג כמה דוגמאות מרכזיות:
לאחר דין תליה מובאת משנה ממסכת סנהדרין מפי רבי מאיר: "בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת (לשון - לשונה של השכינה, כלומר האל מה הוא אומר)? קלעני מראשי קלעיני מזרועי [כלומר – כבד עלי, אך יש גרסאות הגורסות "קלני" וזאת סבורני יש להבין במשמעות של קלון ובושה – ח. ה.]. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן שלרשעין [מי שהורשע בדין פלילי שדינו מיתה], קל וחומר על דם צדיקים שנשפך [אם האל מצטער על מי שמת בוודאי מצטער על מי שחי ומוציאים אותו להורג]." (משנה, סנהדרין ו, ה).
הבסיס המטאפיזי לקשר כזה בין שתי ישויות דורש גם הוא הבהרה ורבי מאיר ממשיל את העניין לשני תאומים. האחד גנב והשני מלך. ציווה המלך לתלות את הגנב והנה עברו נתיניו על פני הגופה וקראו המלך מת. המשל אם כן, מביע רעיון אונטולוגי של הצלם כנוכחות.
מיעוט הדמות: "רבי עקיבה אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל [בגרסאות אחרות – ממעט – ח. ה.] את הדמות, שנאמר "שוכך דם האדם באדם דמו ישפך [כי בצלם עשה את האדם (בראשית ט 6)]" (תוספתא, יבמות ח).
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים (דברי רבי יוסי במשנה), כהלל. כשהיה הלל הולך למקום היו אומרים לו: להיכן אתה הולך. לעשות מצווה אני הולך. מה מצווה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצווה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף...". [1]
לבסוף – גם זאת בפרק נפרד – כשם שהרצח מצמצם את הופעת האל בעולם, כך ההולדה מעצימה אותו. שוב אביא כמה דוגמאות מרכזיות בלבד:
כך רבי אלעזר (ובן עזאי), מוסיף על דברי רבי עקיבא: לא רק שופך דמים, אלא גם כל מי שאינו עוסק בפרייה ורביה, מבטל את הדמות. לפי שנאמר "פרו ורבו" מיד אחרי ההנמקה "כי בצלם אלוהים...".
וכן אמר רבי עקיבא: "ותאמר קניתי איש את ה'... 'את' דכתיב הכא מהו?... אלא 'את ה'', לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מן אדם, מיכן ואילך 'בצלמנו כדמותנו', לא איש בלא אישה, לא אישה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה".
והמחבר מפרש, שלא כפירוש המקובל, גם את המקור הבא באופן זה: ספרא על פרשת קדושים: ""ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 17): רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי: זה ספר תולדות האדם (בראשית ה 1) זה כלל גדול מזה". ואומר: כלומר העיסוק בפרייה ורבייה הוא כלל גדול ממנו.
כמו כן, בברכת חתנים, בשלוש הברכות הראשונות מוזכרת בריאת האדם בצלם, לעומת שלוש האחרונות המדברות משמחת הנישואין, כשהקשר כאן ברור.
לסיכום, ספר מעניין ומלומד מאוד, אך יש לקחת בחשבון כי הוא מתמקד בצד הגופני של הבנת הבריאה בצלם והצד הרוחני קצת חסר.
[1] כאן נעזרתי בסיכום נרחב יותר של הספר, אותו ניתן למצוא ברשת:
צלם אלוהים בהלכה ובהגות היהודית, בעריכת אריאל נפתלי: