קוד: סקירת הספר "חפץ תחת השמים" מאת יורם קירש בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
סקירת הספר "חפץ תחת השמים" מאת יורם קירש
זה עתה יצא לאור הספר "חפץ תחת השמים – תכלית החיים והדרך אל האושר על פי ספר קהלת" מאת פרופ' (לפיזיקה) יורם קירש (ידיעות, 2014). הספר מסכם מתוך ספר קהלת את עצותיו לחיי אושר בעלי תכלית על-ידי 'סידור-מחדש' של פסוקיו על פי רעיונות מנחים. בחלק השני הוא משווה דברי הגות שונים לנאמר בטקסט המקראי של קהלת. אסקור אם כך את פרקיו:
בפרק הראשון הוא שואל "מי כתב את ספר קהלת?", כשלכך תשובה מסורתית: שלמה, על פי הנאמר בפסוק הראשון, או תשובה מחקרית: הוא נכתב בסביבות המאה ה-3 לפני הספירה, למשל לפי מילים לועזיות הנמצאות בו, כגון פרדס ופתגם, הפרסיות. עוד הוא אומר כי המילה "הבל" היום מציינת טיפשות, ריקנות וחוסר תועלת, אך במקור היא כהבל-פה, כלומר דבר זמני. את סתירותיו הרבות ניתן לפרש כפונות לנסיבות שונות, אך אפשר גם לומר שזוהי דרך ההוגה להתדיין עם עצמו.
בפרק השני הוא מציין כי קהלת ניסה לתקן את העולם, אך מצא שהדבר בלתי אפשרי. וכך קהלת קובע "לב בני האדם מלא רע" (ט, ג). הדבר אושר בניסוי הידוע של מילגרם בו הנבדקים חישמלו זה את זה עד לרמות קשות. ייתכן שקהלת היה מרוצה יותר מהמשטר הדמוקרטי בן-ימינו, אף שגם בו ישנן בעיות.
בפרק השלישי, אם כך, קהלת פונה לדרך ההגשמה האישית, אך מתאכזב גם ממנה. לא צבירת עושר ורכוש, לא הנאה מתענוגות החיים ואף לא החיפוש אחר החוכמה יוכלו לספק את האדם. החוכמה, למשל, מוסיפה כעס, אינה אפשרית לגמרי ואינה מביאה יתרון ממשי על הכסיל.
בפרק הרביעי הוא דן באמונתו של קהלת, הכוללת ארבעה עיקרים: קיומו של אל בורא ומתכנן, קיום מצוות רק כדי לא להיענש, כפירה בהישארות הנפש ובעולם הבא – אף שישנו גם פסוק המאשר אותם – ודיון בבעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. דמות האל בספר קהלת, לדעת המחבר, מושפעת מדמות האימפריה היוונית שהמחבר חי בה, כמו למשל ברעיון ההשגחה הכללית, אך לא המפורטת. גם בשאלת הבחירה החופשית קהלת מושפע מהאימפריה שהוא חי בה וטוען כי הבחירה קיימת אך גם מוגבלת. ועוד, קהלת מוותר על הנחמה שבאמונה.
בפרק החמישי המחבר דן בהשוואה "בין קהלת לבודהה". בודהה הטיף להימנע הן מעונג והן מסבל, כשגורם חשוב נוסף בהגותו הוא האמונה בגלגול נשמות. קהלת, לעומת זאת, מכיר בערך ההשתוקקות – עקרון שהפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן העמיד במרכז הגותו.
בפרק השישי הוא דן ב"אמונתו של הספקן" וטוען כי "המתלבט הרציונלי" עשוי לפסול את הדת הפונדמנטליסטית ועם זאת לקבלה כאורח חיים שרבים מעלותיו. קהלת קרוב לדמותו, לדעת המחבר, משום שהוא מאמין באלוהים המתכנן ולא בזה המעניש – ושוב, אף כי יש לציין כי יש פסוקים המורים ישירות על "משפט" האל (אף כי יש הסוברים שהם הוספה מאוחרת).
בפרק השביעי הוא דן ב"מרשם של קהלת לחיים מאושרים", שעיקרו – "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" (ז, יח), ובעיקר ביחס להשגת החוכמה העיונית ביחד עם המעשית. ועוד הוא מייעץ – "לציפיות צנועות יש סוכוי טוב יותר להתממש", משום שלדעת המחבר קהלת סובר שאין להשיג אושר מושלם, אלא רק חלקי. וכן הוא מדבר "בזכות ההנאות הפשוטות". ועוד עצה של קהלת היא להתכונן מראש לשינויים, שהרי "עת לכל חפץ" (ג, א).
בפרק השמיני הוא דן בשאלת תכלית החיים. זו חייבת להיות קיימת, גם אם אינה מוצא אותה, כי התכנון מעיד עליה. והתפתחות האנושות יכולה לרמוז לנו שגם אם ההווה עומד בשאלה אולי התכלית תתברר בעתיד.
בפרק התשיעי הוא דן ב"מורשתו של קהלת". אמנם חקירותיו מובילות לפסימיות ולייאוש, אולם במבט מעמיק יותא הוא מורה לנו את מקומנו במארג הכולל ונותן לנו הרשאה לפעול על-פי תבונתנו (או האינסטינקטים שלנו, כדבריו), שהרי "גם את העולם נתן בלבם" (ג, יא). מבחינה מעשית קהלת ממליץ ללכת בשביל הזהב.
בשער השני, בפרק העשירי, הוא דן ב"אפיקוראים והסטואים". לפי האפיקוראים הדרך אל האושר היא על-ידי הנאה, אך מומלצת ההנאה הרוחנית והחיפוש אחר החוכמה. לפי הסטואים יש לפתח שוויון-נפש כלפי מאורעות החיים, וכן לנקוט דרך של פעולה. היא השפיעה על היהדות בדרכים רבות, בעוד אפיקורוס מובא כשם לכופר. ש"ל גורדון בפירושו כתב כי רעיונות קהלת מזכירים את אלו של מרקוס אורליוס הסטואי. ואמנם ניתן למצוא רעיונות כאלה. קהלת למשל מתלבט בקשר לחיים אחר המוות, בדומה לאורליוס. ואולם, גם הדרך האפיקוראית מיוצגת בקהלת, כגון שבח השמחה והחיים הטובים בכלל.
בפרק האחד-עשר הוא שואל – "מה היה אומר קהלת לשפינוזה ולקאנט?". האושר על פי שפינוזה – אחרי שהוא פוסל את צבירת הנכסים, מעמד מכובד בחברה והנאות החושים - הוא בהגות הרוחנית על אלוהים, שהוא הטבע. ואילו לפי קאנט האושר אינו ערך עליון, אלא החובה. קהלת, לדברי המחבר, היה מקבל את קאנט, אך סובר שקשה להגשים אידיאל זה. גם אצל שפינוזה הוא היה מקבל את שלילת ההנאות הגופניות, אך היה מתקשה לקבל את רעיון "ההתמזגות הרוחנית עם היקום".
בפרק ה-12 הוא דן בהבדל ש"בין תועלתנות לרומנטיקה". לפי התועלתנות יש לעשות רק מה שיוסיף לאושר הכללי, אף שגישה זו גוררת הרבה בעיות. הרומנטיקה זונחת את הרציונליות לטובת הרגש והדמיון. היא אם כך שייכת לדרך העונג, בעוד התועלתנות לדרך העשייה, לפי המונחים שהגדרנו קודם. אך גם ברומנטיקה יש סכנות, כמו הישאבות לדמיון. ומה היה אומר קהלת? קצת רומנטיקן והרבה רציונליסט, לכן יש להניח שהיה ממקם עצמו קרוב יותר לתועלתנות, לדברי המחבר. ובעצם, גם כאן הוא היה אוחז הזה וגם בזה...
בפרק ה-13 הוא דן ב"קהלת כאקזיסטנציאליסט", זרם שהתחיל בקירקגור והמשיך בהוגים כהיידגר וסארטר ולפיו, בקצרה, "חיינו מקריים ונטולי סיבה" והפתרון הוא לחיות חיים אותנטיים. לאקזיסטנציאליזם יש גם זרם פסיכולוגי הנושא שם זה, עליו נמנה למשל ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות". קהלת מבטא היטב את תחושת הדכדוך הקיומית וגם הוא נאבק כדי למצוא טעם לחיים. והוא אף קרוב לאקזיסטנציאליסטים האתיאיסטים, שכן אינו מוצא נחמה בדת.
בפרק ה-14 הוא דן ב"מדע האושר", הפסיכולוגיה החיובית בת זמננו, שבאה אחרי פריחת הפסיכולוגיה ההומניסטית. קהלת מציג לעיתים תובנות העולות בקנה אחד עם מימצאיה, אך ההבדל הוא שהיא נוקטת באמת-מידה מדעית-סטטיסטית, על פי שאלונים, ואילו קהלת נכתב לפי ראות עיניו של המחבר. שתי שיטות עיקריות המומלצות בפסיכולוגיה זו הן חשיבה חיובית ועשייה.
בנספח המחבר דן ב"מטפיזיקה של האיכות – על הפילוסופיה של רוברט פירסיג". פירסיג כתב את רב המכר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", הדן בשאלה מהי איכות, ובספרו הבא "ליילה" הוא מרחיב את היריעה במה שנראה כסוג של גישת אבולוציה חברתית, המדברת על מדרגים שונים של הקיום. עוד הוא מדבר על שליטה של רעיונות בחייהם של בני אדם, מה שריצ'רד דוקינס כינה "ממים". לדעת המחבר, הן קהלת והן פירסיג הם בעלי אופטימיות זהירה בנוגע ליכולתו של האדם להשתחרר ממסגרת כובלת זו.
לסיכום, בחלק הראשון קירש מציג סקירה יפה של הגות קהלת, אף כי אינו מחדש הרבה. עיקר התועלת בחלק זה היא בסדר שהוא מציג ובהוותו הקדמה לחלק השני. בחלק השני הוא משווה בין הגות קהלת להגותם של אחרים בהשוואה שלעיתים היא מעניינת, אך לרוב, בעיניי לפחות, היא מעט מאולצת. ועוד, שההגות המרכזית (מלבד זו האקזיסטנציאליסטית) המתקשרת ביותר לקהלת חסרה פה – והרי זו ההגות הפסימיסטית, כזו של ארתור שופנהאואר. אותה ניתן למצוא, למשל, בספרו של חיים שפירא – "קהלת הפילוסוף המקראי", ואליה התייחסתי אף אני בספרי "פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה".
נקודה נוספת היא שההגויות מוצגות כזו מול זו ונשאל לאן נוטה קהלת. ואולם לטעמי השאלה הזו לא נכונה, או על כל פנים פחות מעניינת, משום שכפי שהבחין המחבר, קהלת נוטה לאחוז "בזה וגם בזה" ועל כן ניתן למצוא בו רמזים להגויות שונות ואף מנוגדות. בכלל, הגישה הדיכוטומית, הדיאלקטית, המנגידה, נראה שהיא נחלת המערב ואינה מתאימה לטקסט התנ"כי. לא שאין בו ניגוד, כזה שבין הצדיק והרשע, אלא שגישתו הפילוסופית הרמונית יותר, לדעתי. וכן הפילוסופיה בעצם היא אוסף של רעיונות שבכל אחד מהם קיימת אמת מסוימת, גם אם הם נראים סותרים זה את זה, ואת השתקפות אמיתותם ניתן לראות אף בטקסט התנ"כי.
להרחבה, ראו מאמרי האחרון – שלושים הבלי קהלת:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3101_13.html?no_cache=1390947807
שופנהאואר והתנ"ך: פסימיות:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3102_4.html
קאמי, סארטר והתנ"ך: עול החיים הסיזיפי:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3101_10.html