קוד: אדם - אלהים - אדם בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: motinue
אל: motele777 @ gmail.com
/ מוטי לקסמן, ערב ראש השנה, תשע"א
"גם לתפילת יחיד צריכים שנים: / תמיד אחד שמתנועע / והשני שלא נע הוא האלוהים. /אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו / זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנועכמו סוּף ולהתפלל אל אבי
" [1].
כשהינך פונה לאלוהים בתפילה עם המחזור ביד, בבית הכנסת ב"ימים הנוראים" הנך בתנועה?
שליח הציבור זועק בלחש: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד [...] כי חוטא ופושע אני
" [2].
מול האדם, נתפס ה"ברוך, שכוחו וגבורתו מלא עולם
" [3], שהוא: "אל רחום וחנון, אלוהי ישראל
" גם "שדי איום ונורא
" [4].
האדם זעיר מול האין-סופי, האל שישותו חובקת עולם ומלואו לעד, מאז ומעולם. ולכן, אין זה מפליא שנאמר (תהלים ח5): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?
", בבחינת המתפלל נע, ואלוהים לא.
ובכל-זאת, שליח הציבור ממשיך ומבקש: "פשעינו תכסה באהבה. וכל צרות ורעות הפוך נא לנו ולכל ישראל לששון ולשמחה, לחיים ולשלום
" [6].
בקשה זו מבוססת, כנראה, על האמונה הבסיסית שאלוהים "הוא צורי וישועתי, משגבי, לא אמוט. על אלוהים ישעי וכבודי צור עוזי מחסי באלוהים
" לכן, באה הדרישה או הציפייה (תהלים סב7-9): "בטחו בו בכל עת
". וזו הדרך הראויה (תהלים פד13): "ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך
".
אכן, דרישה מובנת ודרך ראויה.
אבל הדרישה אינה פשוטה כלל.
בחוסר הפשטות אין כוונת הכותב לפער העצום, שכמעט אינו ניתן לגישור, בין בורא הכל שישותו אין-סופית והוא קיים לנצח-נצחים לבין האדם (תהלים קג15-16): "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה ולא יכירנו עוד מקומו
". פער כזה מעורר ספק אם אפשרית בכלל תקשורת בין הנצח לארעי. אילו היה פער פעור זה רק בבחינת תיאור היחסים בין בורא נצחי לנבראים חולפים, היינו אומרים שזה נתון שמשקף את תפיסת האדם את עצמו ותפיסת האדם את האלוהים [10].
אבל, יש לזכור, שבמקביל לאמונה ביוצר הכל מובעות גם אמירות אחרות שלא רק מתארות פער ישותי אלא גם שוללות ערך מהאדם (תהלים קיח8-9): "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים
".
יתר על כן (תהלים קמו3-4): "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו
". מומלץ לבטוח באל ולא באדם. אין לבטוח באדם אפילו הוא נדיב (קהלת ז20): "כי אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא
".
ציפייה זו מובנת לאור הפער בין תפיסת האלוהים הנצחי לתפיסת האדם הזמנית. אכן, זו מטרה אמונית מובנת במערכת דתית זו או אחרת: יש לבטוח באלוהים מקור האמונה והעולם כולו, ולא לבטוח באדם.
אכן, האדם נע, ואלוהים לא.
אבל, גישה כזו טומנת בתוכה סכנה מרובה: "השמדות העמים התרחשו תמיד בשם "אלוהים" - אם היה זה אלוהים של דת, או אלוהים בשילוב עם המדינה - או בשם אינטרסים כלכליים-פיננסיים. הכנסייה הקתולית וסיירת המיסיונרים שלה מחקו את התרבות האינדיאנית, את הזהות האינדיאנית, באמריקה הדרומית. הם איינו את האינדיאני ברמה הרוחנית והנפשית, ומי שהתנגד - הושמד פיסית
" [14].
דוגמאות אינן חסרות: בשם אלוהים רצחו הצלבנים בני אדם רבים, בשם אלוהים פעלה אינקביזיציה בספרד. בשם "האלהת" אידיאולוגיות שונות כ"נובעות" מ"אלוהים הגדול" או "מצוות" שמקורן ב"אללה אכבר" נרצחו מיליונים, במאה העשרים, ונרצחים רבבות גם במאה העשרים ואחת.
בכל המקרים האלה, נטען על ידי "החזקים", שהם יודעים בדיוק מה אלוהים מעדיף ומה אלוהים מצווה: במערכות "אמונה" אלה יש משמעות ומקום לאלוהים בלבד, אין מקום ואין חשיבות לאדם, לכן מותר לפגוע בו.
ואלוהים לא נע.
זו אחת האפשרויות הקשות לתיאור יחסי אדם – אלוהים.
האם זו האפשרות היחידה?
לא. מן הצד השני אנו מוצאים שקיום האדם הוא תנאי להכרה באלוהים (תהלים קטו17): "לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה
". באמירה זו אין התייחסות ל"חזק" בלבד, אלא לכל אדם, באשר הוא אדם. כלומר, רק האדם יכול לבטא הכרה באלוהים. אם-כך, האין לזכות את האדם בערך בהיותו אדם?
אז, אולי, למרות הכל, האדם עומד, והאלוהים נע ופונה אליו?
לנביא ירמיהו יש פתרון מסוים לקושי (ירמיהו יז5): "כה אמר ה': ארור הגבר אשר יבטח באדם [...] ומן ה' יסור ליבו
". ירמיהו אכן מבקר באופן חמור את האפשרות לבטוח באדם, "ארור הגבר אשר יבטח באדם", כמעט כמו "החזקים" שהזכרנו לעיל.
האמנם בזה תם טעונו של ירמיהו?
לא, קריאה זהירה מעלה שבביקורת שלו אין שלילה עקרונית מראש של האפשרות לבטוח באדם. השלילה היא מותנית, השלילה היא רק אם אין אלוהים בליבו של האדם.
זה כבר משהו אחר, כאן אין קריאה לא לבטוח באדם באופן עקרוני. ירמיהו שולל את האפשרות לבטוח באדם רק אם הוא חסר אמונה: "ומן ה' יסור ליבו".
ממה סר ליבו של אדם, שבשל כך אין לבטוח בו? האם רק את האמירה "אני מאמין" בבית הכנסת או בבית?
לא, הסרת ה' מלב אדם אינה מתמצית באמירה אלא בפעולה ממשית, בחיי יום-יום. מיכה הנביא מציע את הנוסח הבא (מיכה ו8): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך
". יתר על כן, המקור לביטוי האמונה הוא באדם: "הגיד לך אדם", האדם הוא המקור ל"מה ה' דורש ממך".
זו תפיסה אחרת לגמרי של מערכת היחסים אדם – אלוהים.
צירוף האמירות של הנביאים ירמיהו ומיכה מציג תפיסה של אדם, שלמרות ארעיותו הוא גדול ברוחו, אדם במלוא האנושיות המפעמת בו.
אז, אולי האדם נע אל אלוהים, והאלוהים נע אל האדם, אל האדם הראוי?
האדם אינו זעום וזעיר, רוח האדם בונה עולמות ומציאות. אבל, האדם אינו לבד בחלד,יש בו אלוהים, הכרחי שיהיה בו אלוהים.
אדם ללא אלוהים בליבו הוא אדם ללא ערכים, אדם ללא מוסר.
מצד שני אלוהים שאין בו מקום וערך לכל אדם באשר הוא אדם, הוא מסוכן ואבי כל חטאת.
ב"ימים הנוראים" אלוהים הוא מוקד תחינות, הוא היעד לתפילות האדם.
מהו מקום אלוהים? איפה הוא שומע את תפילתנו? לימדנו, באהבה רבה, רבי נחמן מברסלב: "דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים [...] כל עשב ועשב יש לו שירה, [...] וטוב מאוד ביניהם לעבוד את האלוהים ביראה
" [18].
בבית הכנסת, אבל גם בשדה, בין העשבים, אם העיניים פקוחות והלב פתוח אפשר "לעבוד את האלוהים ביראה".
לא מקום התפילה אל אלוהים הוא חשוב, אלא אופן תפיסת היחס אדם – אלוהים.
כך שאם צפוף מידי בבית הכנסת, מותר לצאת לרחוב גם לשדה ושם לפנות לאלוהים שמאמיניו לעולם לא יפגעו באדם אחר.
ואז, האדם והאלוהים ינועו ויקבלו זה את זה.
אשרי האדם המאמין באלוהים ואינו נוטש את האמונה באדם, כי כל אדם נברא בצלם אלוהים.
היש בסיס ראוי יותר לתפילה לשנה טובה?
הבהרות ומראה מקום
[1] יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, ירושלים-ת"א 1998, עמ' 10.
[2] בקשת שליח הציבור לפני תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.
[3] בבלי, ברכות נד, א.
[4] מקור 2, לעיל.
[6] מקור 2, לעיל.
[10] למרות האמור, אין זה כל כך פשוט, ויש לדון בכך בכובד ראש, אבל מוקד הדיון הפעם הוא שונה.
[14] ראובן מידן, "כשהפשעים נעשים שקופים" הארץ ספרים 30/06/10, עמ' 12.
[18] ליקו"מ תניינא, סג.