קוד: ספרי יהושע ושמות כספרי בבואה בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: יוסף פריאל

אל:

פורסם ב מורשתנו טז (תשס"ה), עמ' 37-58.

הקדמה:

ספר יהושע נפתח במות משה והעברת שרביט ההנהגה ליהושע המכונה בפרק: "משרת", בהמשך הפרק מצטיירת אווירה המדברת על הצורך של יהושע להמשיך את מה שלא השלים משה. הן על ההשוואה בין הדמויות והן על ההקבלה בין ספר יהושע לחומשי התורה נכתב רבות [1] .

המשותף למודלים השונים של ההשוואה הוא עירבוב של שלשה מרכיבים:

1.      השלמת פעולת משה ע"י יהושע.

2.      נושאים משותפים לספרי התורה וספר יהושע.

3.      אירועים דומים הקורים הן בספרי התורה והן בספרי יהושע.

בשונה ממודלים אלה ואחרים, עומד לעסוק מאמר זה רק באירועים המשותפים לשני האישים ולטעון שתי טענות:

  א: ההקבלה בין הדמויות רחבה מאד ויוצרת אותן לדמות-בבואה [2] .

  ב: ההקבלה של ספר יהושע היא במיוחד לספר שמות ופחות בהרבה לחומשים

    האחרים [3] .

חז"ל רמזו לקשר מיוחד בין ספר יהושע לחמשת החומשים [4] : "א"ר אחא בר חנינא: אלמלי לא חטאו ישראל לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע מפני שהיא ערכה של א"י " (ילקו"ש יהושע כד), כך שלא באנו אלא להמשיך את דברי הראשונים. בסיכום החיבור נעסוק גם במשמעות ההקבלה וגם בסדר האירועים בה.

        בפתיחת הדברים נציג שני מודלים קיימים להשוואה המדוברת:

יהודה קיל בהקדמתו לפירוש דעת מקרא, [5] מציג תרשים המצייר את מבנה ספר יהושע כמקביל לחמשת חומשי התורה כדלהלן:

*פרקי הכניסה לארץ (א-ד): [6] מקבילים לכניסת האבות לארץ בספר בראשית.

*פרקי כיבוש הארץ (ה-יב): מקבילים לאירועי הסנה, הפסח ותיאורי מורא הגויים    

  בשירת-הים בספר שמות.

*פרקי חלוקת הארץ (יג-יט): מקבילים לנושא בתי ערי חומה המופיע בספר ויקרא.

*פרקי ערי המקלט וערי הלויים (כ-כב): מקבילים לנושאים אלה ממש המופיעים בסוף

  ספר במדבר.

*פרקי צוואות יהושע והברית (כג-כד): מקבילים לברית שנכרתה בערבות מואב שבספר

  דברים.

       אליהו עסיס [7] מציג מודל של הקבלות בין אירועים מספר יהושע לאירועים מן התורה:

*הפתיחה "לאחר מות משה" (א,א): כהשלמה לתיאור מות משה בסוף ספר דברים (לד,ה)

*חיזוק ה' ליהושע לקראת הכניסה לארץ (א,א-ט): כהקבלה לאירוע הקודם שעסק בכך

  (דברים לא, ג-ח).

*דרישת יהושע משניים וחצי השבטים (א,יב-יח): כקיום הבטחתם למשה (במדבר לב).

*שליחת המרגלים ליריחו (פרק ב): כהקבלה למשלוח המרגלים ע"י משה (במדבר יג).

*מעבר הירדן (פרקים ג-ד): כמקביל למעבר ים סוף (שמות יד).

*ברית המילה והפסח (פרק ה): כמקבילים לפסח מצרים (שמות יב).

*פגישת יהושע והמלאך (ה, יג): כמקביל לסיפור משה בסנה (שמות ג).

     לעומת מודלים אלה טוען קויפמן [8] שלמרות ההמשכיות המצטיירת בספר יהושע, יש

  כמה הבדלים משמעותיים בין ספר יהושע לספרי התורה:

*ההוד שניתן ליהושע בבמדבר כז לא מופיע בספר יהושע, גם רוח החכמה שנעטף בה   

  (דברים לד) לא מוזכרת.

*אין בספר יהושע אוהל מועד וענן. [9]

*בולט מאד הניגוד בין אווירת המרי של העם כלפי   ה' ומשה בספרי שמות ובמדבר,

  לעומת האווירה השוררת בספר יהושע [10] . (וראה עוד פרטי ההשוואה אצלו).

     כפי שכתבנו בפתיחה, מתכוון חיבור זה להוכיח שההקבלה בין יהושע למשה רחבה הרבה יותר והופכת אותם לדמות בבואה. בנוסף, יש קשר הדוק בין קורות יהושע בספרו לקורות משה דווקא בספר שמות (העוסק רק בראשית תקופת הנהגתו של משה).

א: מינוי והתגלות:

אצל משה אנו מוצאים תיאור מפורט של ילדותו (שמות א, א-י) גדילתו ויציאתו לאחיו (שם, יא-כב) והקדשתו בסנה (פרקים ג-ד). לעומת זה, אצל יהושע איננו מוצאים שום מידע על הרקע המשפחתי שלו [11] , ילדותו או מעשיו. עד שנבחר להוביל את מלחמת עמלק בשמות יז, (ט-יג) [12] . גם הקדשתו שונה מצורת הקדשת רבו: משה ועוד נביאים רבים אחריו [13] הוקדשו בהתגלות נסית מרשימה, אך יהושע זוכה רק לדבר ה' בו מגדיר לו הבורא את ייעודו והציפיה ממנו (א, א-ט). אם כן לכאורה פתיחת החיבור בסוגיה זו נראית כפורכת את הרעיון של חיבור זה, בגלל השוני המשמעותי המתגלה בין הקורה לרב והקורה לתלמידו.

פרק ה בספר יהושע מפגישנו עם אירוע סתום אך בעל מרכיבים מוכרים:

"ויאמר- שר-צבא ה’ אל-יהושע של-נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא ויעש יהושע כן" (טז) [14] .

אנו רוצים לטעון שהתגלות המלאך והשלת הנעלים אצל יהושע המזכירה כ"כ את אירוע הסנה בשמות ב', היא החלק הפלאי שחסר בתהליך הראשוני במינוי יהושע לתפקידו שהופיע בפרק א.

השאלה המתבקשת אם כן היא: למה היא קורית רק בתום סידרה רחבה של פעילות בפרקים א-ה, ולא בתחילת הספר?

טענתנו היא שכל מהותו של יהושע הוא: משרת משה וממשיכו, הוא צריך להמשיך את שלא סיים רבו [15] ולכן אם הוא רק שליח לא היה בתחילה צורך בהקדשה.

מעיון בספר אכן עולה, שבפועל, כל הפעילות הנרחבת המתוארת בחמשת הפרקים הראשונים היא רק פעילות של הכנה לכניסה לארץ: הכנה צבאית (ריגול ומעבר הירדן בפרקים ב,ג) והכנה רוחנית (ברית מילה ופסח בפרק ה). פעילות זו היא המשך ישיר של ההכנות שהיו בכל אירועי שנת הארבעים ע"י משה (כיבושי עבר הירדן בבמדבר כא, כללי חלוקת הארץ בפרקים כו,לה, מינוי המנהיג בפר' כז), ונאומי מוסר, חוק ומוטיבציה לאורך ספר דברים. רק החל מפרק ו ביהושע נפסק תהליך ה הכנה ומתחילה ה תכלית - כיבוש הארץ, זו כנראה הסיבה להופעת המלאך ויצירת כעין "הקדשה" בסוף פרק ה, כי מעתה משתנה כל המציאות: אין יותר המשך למשה ב הכנה, אלא מתבצע התפקיד המיועד רק ליהושע- הכנסת העם לארץ [16] .   

על פי דרך זו המניחה שיהושע הוא רק שליח-ממשיך, מובן גם הפער עליו דובר בראשית פיסקה זו, בין הרחבת המקרא בתיאור ילדותו ובגרותו של משה לבין חסרונו אצל יהושע.

ב: הגדרת המשימה והיקפה:

משימתו של יהושע מורכבת משלשה חלקים [17] :

א: להכניס את העם לארץ ("ועתה- קום עבר את-הירדן הזה אתה וכל-העם הזה אל-הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל" - פס' ב).

ב: לכבשה ("כל-מקום אשר תדרך כף-רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל-משה מהמדבר- והלבנון הזה ועד-הנהר הגדול נהר-פרת כל ארץ החתים ועד-הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם"- פס' ג-ד ).  

ג: להנחיל אותה ("כי אתה תנחיל את-העם הזה את-הארץ" - פס' ו ).

מבין שלש המשימות, ברור שהמרכזית שבהן היא הכיבוש ובהיקפו נעסוק כעת:

כידוע יש במקרא שני מודלים של גבולות הארץ [18] :   המודל הרחב יותר מובטח לאברם בברית בין הבתרים בבראשית (טו,יח) ומוזכר גם בראשית נאומו של משה בדברים (א,ו).

שני מקורות אלה מדברים על גבול צפוני-מזרחי המגיע עד לפרת. דווקא תרשים גבולות הארץ שניתנו ערב הכניסה לארץ בבמדבר לד שעל פיו היה אמור יהושע לפעול, מוציא את נהר-פרת מן הגבול. והנה בתחילת הספר, בתוך הפסוקים שמגדירים את משימתו שוב מקבל יהושע את מודל הגבולות המגיע עד הפרת ולכאורה הדבר תמוה?

במכוון טרם הזכרנו את מודל הגבול המופיע בשמות כג,לא: "ושתי את-גבלך מים-סוף ועד-ים פלשתים וממדבר עד-הנהר".

מודל זה הכולל בבירור את נהר פרת, שייך לסידרת הפרקים המהווים את ברית-חורב שהיא-היא מעמד הר סיני בספר שמות. דעתנו היא, שהחזרה בתחילת ספר יהושע למודל הגבולות של ברית-חורב וההתעלמות ממודל הגבולות שניתן רק לאחרונה בערבות מואב, מחזקת את הכיוון של חיבור זה הטוען שחלק נכבד מספר יהושע הינו במכוון ספר-בבואה לספר שמות.

ג: הכנות למעמד:

כותרת זו פותחת במושג העלום: "מעמד" כדי לטעון שלמרות שכל ספר עוסק בעניינים אחרים, תהליך ההכנה למעמד המרכזי שבכל ספר נראה דומה למדי. על פי הצעתנו, המעמד המרכזי בספר שמות הוא מתן תורה ובספר יהושע מעבר הירדן [19] .

להלן תרשים המציג זאת [20] :

ד: קריעת הירדן:

המקרא עצמו משווה בין קריעת הירדן לקריעת ים סוף (" אשר-הוביש- ה’ אלהיכם את-מי הירדן מפניכם עד-עברכם כאשר עשה- ה’ אלהיכם לים-סוף אשר-הוביש מפנינו עד-עברנו"- ד,כג). הוא אף מציג פעמיים את הקשר בין גדולת משה שהתחזקה בים סוף לגדולת יהושע שהתגברה במעבר הירדן:

פעם אחת לפני האירוע: "היום הזה אחל גדלך בעיני כל-ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם-משה אהיה עמך" (ג,ז),

ופעם שניה לאחריו: "ביום ההוא גדל ה’ את-יהושע בעיני כל-ישראל ויראו אתו כאשר יראו את-משה כל-ימי חייו" (ד,יד).

בנוסף, בשני האירועים מציין המקרא את החותם שהשאיר הנס [21] על יושבי הארצות [22] , והוא אף משתמש בביטוי משותף של הפיכת הים ל חרבה (שמות יד,כא יהושע ג,יז). עם זאת, שונה היא קריעת מי הירדן מקריעת ים סוף בכמה היבטים עקרוניים:

א. הרקע (הכרח קיומי בים-סוף, לעומת העדפה א-לוקית בירדן כדי לגדל את יהושע).

ב. המקום וההיקף: (קריעת ים לעומת קריעת נהר שאפשר היה לעברו שלא בתקופת הגאון

    באביב).

ג. צורת הקריעה: (חומה כפולה בים, ונד אחד בירדן).

      ברצוננו לשים דגש על אנאלוגיה מוכרת פחות ולטעון שקריעת הירדן רצופה מטבעות לשון הקושרות אותו לאירועים שקדמו ליציאת מצרים: המכות, קרבן הפסח וזכרונו.

סביר להניח שדמיון זה, מטרתו להמשיך ולהצביע על קשר הכרחי בין אשר קרה את העם תחת הנהגתו של משה במצרים, לבין אשר קרה אותו תחת הנהגת יהושע, ולזיכרון לדורות הבאים את אשר קרה גם לרב וגם לתלמידו.

ה: מילה ופסח:

בספר שמות לא הוזכרה מצוות המילה וגם לא הוזכר ביצועה, אולם התניית הקרבת הפסח (שאפשר לקרוא לה המצווה הראשונה שנצטווינו כעם [23] ) היא בביצועה: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב,מח).

על פי המתואר ביהושע, המצווה הראשונה אותם מקיימים ישראל בארץ היא ה מילה שאמורה לאפשר את קיום אותה מצווה ראשונה שציווה משה- הפסח [24] .

גם תיאור הסיבה למילה בספר יהושע קושרת את משה והנהגתו לעניין:

" כי-מלים היו כל-העם היצאים וכל-העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא-מלו כי ארבעים שנה הלכו בני-ישראל במדבר........" (ה, ה-ו). [25]

גם תוצאת המעשה קושרת את האירועים אלו לאלו:   "ויאמר ה’ אל-יהושע היום גלותי את- חרפת מצרים....."(ה,ט).

היוצא מכך הוא, שהופעת מצוות המילה ביהושע על עיתויה, סיבתה ומשמעותה מחזקת את הרעיון של מאמר זה.

ו: מן:

שני פסוקים מקדיש המקרא לנושא הפסקת ירידת המן: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא- היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (ה,יא-יב), וברור שיש כאן "סגירת מעגל": משה הביא לחם-שמים ויהושע הפסיקו והביא את העם לאכול לחם-ארץ.

ז: מלחמה ניסית:

התיאור של מלחמת כיבוש יריחו בפרק ו, משאיר רושם רב על הקורא גם בגלל הטקסיות שבה, המהלך הניסי היחודי ומשמעותה ההיסטורית. מן המבט הספרותי מתחזק רושם זה עקב העיסוק במלחמה לאורך פרק שלם בספר (אם כוללים גם את מסע המרגלים בפרק ב מדובר על שני פרקים). גם ביציאת מצרים נאלצו ישראל להילחם מיד ביציאתם, אלא ששם חבויה מלחמה זו בין סידרת אירועים משמעותיים: המכות, יציאת מצרים, קריעת הים ומתן תורה, ומוקדשים לה תשעה פסוקים בלבד, כך שמבחינה ספרותית קשה יותר לראות בה אירוע מרכזי. ברור שהמבט על מלחמה זו צריך להיות שונה, שהרי על פי פשט הכתובים היתה מלחמה זו ניסית, בנוסף היא הפכה את עמלק לעם הנתון למלחמה מצד הקב"ה עצמו: "מל חמה לה' בעמלק מדוד דור" (שמות יז,טז), וגם הפכה את הכחדת עמלק מצווה לדורות " תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יט).

תשקיף זה מתחיל לחשוף דמיון בין המלחמה של ישראל תחת הנהגתו של משה מיד ביציאת מצרים, לבין המלחמה של יהושע מיד בכניסה לארץ. הוזכרה כבר העובדה שמי שנבחר להוביל את מלחמת עמלק הראשונה היה יהושע עצמו ומשה אף מצטווה לכתוב זיכרון מלחמה זו בספר עבור יהושע: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" (יד).  

נסקור כהרגלנו את הדמיון בין המלחמות דרך מהלכן ומטבעות הלשון המלוות אותן:

ח: חטא:

גם בספר שמות אנו מוצאים נפילה מאיגרא רמה של קבלת תורה לבירא עמיקתא של חטא העגל, וכנ"ל בספר יהושע: נפילה גדולה בחטא עכן לאחר ניסי הירדן ויריחו. מעניינת העובדה ששלשה פרקים בספר שמות עוסקים בחטא שכל העם היה מעורב בו, ולא פחות מפרק שלם בסיפרנו עוסק בחטא של יחיד [26] . לצורך השוואה נאמר שחמישה פסוקים מספרים את סיפור המקושש בבמדבר (טו,לב-לו), מכאן שחטאו של עכן היה משמעותי מאד וראה תוצאותיו שהשפיעו על מהלך הכיבוש של כל העם.

ע"פ דרכנו, ההשוואה בין הקורה ליהושע לאשר קרה למשה מתבטאת גם בסיפור זה, אם כי ישנם מרכיבים השונים בתכלית אלו מאלו.

   *** מעניין שהמספר 3000 נמצא בשני הסיפורים: שלשת אלפים נענשים בעגל

     (שמות לב,כ), ומספר לוחמי ישראל בקרב הראשון בעי היו שלשת אלפים (ז,ד).

תיפקוד המנהיג בחטא:

למרות הדמיון שהוצג בין הסיפורים, הבדל גדול יש בצורת התגובה של שני המנהיגים, ומכאן מתחדדת ההשוואה מיהו באמת הרב, ומיהו רק תלמיד.

         להלן התנהלות משה בחטא העגל לאחר שה' מספר לו את שקרה:

1.      מיד, בקשת מחילה על רקע חילול ה' (יא-יג).

2.      השגת דחיה של העונש - "וינחם ה' "(יד).

3.      משה יורד ומברר את שקרה, לא מחכה להוראות ופועל ביוזמתו הבלעדית (יט-כא).

4.      משה ממשיך ליזום ומעניש את החוטאים (כה-כט).

5.      משה נכנס למו"מ ארוך [27] עם הקב"ה על סליחה (מפרק לב,לא עד לד,י).

לעומת התנהלות משה, מתגלה יהושע כמנהיג לא מנוסה ונזקק לסיוע אלוקי ממושך עד שמגלה מנהיגות ומבצע את מלחמת התיקון בפרק ח [28] .

       להלן התנהלותו של יהושע בחטא עכן לאחר שמתגלה הבעיה:

1.      יהושע קורע שמלותיו ומתחיל בתהליך אבלות (ו).

2.      יהושע בוכה ומקרין ייאוש (ז).

3.      בקשת מחילה על רקע חילול ה' (ח,ט).

4.      ה' מצווה אותו כיצד לפתור את הבעיה (י-טו).

5.      יהושע מבצע את שצווה ומושגת סליחה (טז-כו).

6.      בפרק ח' בקרב העי השני, נוטל יהושע הרבה יותר יוזמה במהלך ההכנות לקרב ובקרב עצמו, ובעזרת הכוונה א-לוקית נכבשת העי.

למרות הפער המתגלה בין מנהיגות שני המנהיגים, אנו רואים את הופעת החטא המשמעותי בשלב ראשוני של מנהיגות שניהם כממשיך לתהליך יצירת הבבואה במהלך המשותף כפי שהנחנו עד עתה, לאור המאפיינים הדומים בשני הסיפורים שהוצגו בתחילת פרק זה.

ט: ברית:

בסוף פרק ח מתואר מעמד גריזים ועיבל אותו מבצע יהושע ע"פ הציווי למשה בדברים

יא,(כט-ל), ודברים כז,(ב-ח). לפי רוב הפרשנים [29] מיקומו של המעמד בסוף פרק ח לא מייצג את הזמן האמיתי של ביצועו שהיה ביום המעבר. אולם אין הפרשנים מסבירים [30] מדוע אם כן הוא מופיע רק בסוף פרק ח לאחר כיבוש יריחו והעי, וטרם מסעי הכיבוש הגדולים של הדרום והצפון.

ברצוננו להציע הצעה שתענה על שאלה זו:

עבודה זו טוענת בעקביות שספר יהושע מהווה בבואה לקורה בספר שמות. הרמב"ן מחלק את ספר שמות לשני חלקים: הגלות ו הגאולה [31] וברצוננו ללכת ע"פ דרכו, אשר על כן עלינו לענות על השאלה: היכן נמצאות בספר יהושע מקבילות לפרקי ה"גאולה"?

ויותר מכך: מצד האמת יש לראות בכל ספר יהושע בחינת "גאולה" שהרי עם ישראל מגיע לארצו וכובש אותה, אז מה מקום יש לנסות ולחפש פרקי "גלות" בספר?

ברצוננו להציע ולומר, שאכן אפשר לראות את הפרקים שיש בהם מרכיבים של חטא או תיקון לחטא כפרקי "גלות" ונבאר: בפרק ז הופיע חטא עכן [32] ובפרק ח תיקונו. גם קודם הופיעו מעשים שמטרתם היתה תיקון-חטא כדוגמת קיום המילה והפסח שלא נעשו במדבר, רק מפרק ט באה "גאולה" המתבטאת בניצחונות הסוחפים ובישוב הארץ שהם בעצם מימוש כוונת הבורא בשליחות יהושע. על פי דרך זו קיים קו מפריד בין פרקים א-ח לפרקים ט והלאה, ואין מתאים מטקס ברית גריזים ועיבל (המקביל למעמד הברית בחורב [33] ) מלהוות נקודת המעבר הספרותית בין שניהם [34] . על פי דרך זו, ספר יהושע הופך כבבואתו-ספר שמות לספר המורכב מפרקי "גלות" ו"גאולה". רווח נוסף היוצא מכך הוא: שדרך ההקבלה בין שני הספרים מתאפשרת גם הצעת פתרון למיקום מעמד הר-עיבל במיקומו זה.

י: השלמת הייעוד:

ספר יהושע מסתיים במותו, לעומתו ספר שמות מלווה רק שנה-שנתיים [35] מתוך ארבעים שנה ויותר [36] של הנהגת משה, כך שוודאי א"א ליצור אנאלוגיה מושלמת בין הדמויות. זהו חסרונו של חיבור זה אך גם יתרונו, שהרי מראש הצגנו רק את ספר שמות כבבואה לספר יהושע ולא את שאר ספרי התורה.

אם זוהי הנחת היסוד על פיה אנו הולכים, יש הן בספר שמות והן בספר יהושע מימוש של הייעוד של כל אחד מן המנהיגים.

הגדרת המשימה של משה היתה מורכבת משתי מטרות: האחת נאמרה בצורה ישירה: "וע תה לכה ואשלחך אל-פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים" (ג,י), השנית נאמרה פעמיים אך בצורה עקיפה יותר: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן- הארץ ההוא אל-ארץ טובה ורחבה אל-ארץ זבת חלב ודבש....." (ג,ח).   "ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל-ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל- ארץ זבת חלב ודבש" (ג,יז).

אמנם לא הצליח משה הצליח בהמשך דרכו (גם בחומשים הבאים) להביאו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אך את המשימה הישירה שלו ביצע שהרי הוציא את ישראל ממצרים, ויותר מכך: הביא ישראל את התורה וע"י כך הפכם לעם של "בני אדם" [37] בעלי זהות יחודית, הוא אף הוביל אותם להקמת מקום (זמני) לשכינה. ואכן סיומו המרשים של ספר שמות   מבטא זאת: "ויכס הענן את-אהל מועד וכבוד ה’ מלא את-המשכן" (מ,לד).

גם יהושע מבצע את משימות הכיבוש וההנחלה ככתוב:   "לא-היתה עיר אשר השלימה אל-בני ישראל בלתי החוי ישבי גבעון את-הכל לקחו במלחמה כי-מאת ה’ היתה לחזק את-לבם- לקראת המלחמה את-ישראל למען החרימם לבלתי היות-להם תחנה כי למען השמידם........ ויקח יהושע את-כל-הארץ ככל אשר דבר ה’ אל-משה ויתנה- יהושע לנחלה לישראל כמחלקתם לשבטיהם והארץ שקטה ממלחמה" (יא,יט-כג) . [38]

ולאחר ההנחלה בסוף פרק כא:   "ויתן ה’ לישראל את- כל-הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה: וינח ה’ להם מסביב ככל אשר-נשבע לאבותם ולא-עמד איש בפניהם מכל- איביהם את כל-איביהם נתן ה’ בידם: לא-נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר-דבר ה’ אל-בית ישראל הכל בא" (מא-מג).

מבחינה דתית ברור שאי אפשר להשוות בין פרקי ה"גאולה" של משה שמכין משכן לשכינה לבין יהושע שמכין משכן לעם-ה' בארצו, אך מאחר שמראש מדובר על מטרה שונה של כל מנהיג הנובעת מתוקף קיומו של שלב אחר בגאולה, אפשר גם על הקבלה זו להסתכל כהשלמת הבבואה.

יא: תם ולא נשלם:

ניסינו במאמר זה להציג בבואה שלמה בין משה-הרב לתלמידו-יהושע. טרם נסיים ברצוננו לומר שיש כמה נושאים שחורגים מן המהלך של חיבור זה ואין בידינו להסבירם לגמרי.

1.הסדר השונה: מצאנו אמנם הקבלה, אך בעיקרון סדר האירועים שונה בחלקו.

2. התעלמנו מן המקבילות בין ספר יהושע לשאר החומשים כפי שהוצגו בראשית המאמר בשם אחרים. עם זאת ראוי שיושם לב שרוב המקבילות לחומשים האחרים הן מקבילות חוקתיות-משפטיות או טקסיות-דתיות, ונדגים: ביצוע ההסכמים עם בני גד וראובן (פרק א), הפרשת נחלות ללויים וערי מקלט (פרקים כ-כא), כריתת ברית למחויבות דתית (פרקים כג-כד), כל הפרטים האלה מהווים המשכה למשה או חזרה על מעשיו אך אלה אינם קורות כדוגמת רוב מה שנסקר כאן. אנו חושבים שיחודה של הבבואה המתגבשת היא שה אירועים הקיימים בספר שמות חוזרים על עצמם בצורה זהה או ברמז בסיפרנו, וזה חידושו של חיבור זה. הלקח והמוסר הנלמדים ממהלך ההנהגה באירועים אלה הוא המשמעותי, וזה כנראה מה שרצתה התורה שנסיק ממהלך הדברים בסיפרנו.

3. דרכו של יהושע סלולה, איננו מוצאים בכתובים [39] מאבקים שלו עם העם או תלונות למיניהן. לעומתו סובל משה מתלונות לא רק בספר במדבר אלא אף בספר שמות, למשל אירועי מרה ואילים בפרקים   טו,טז [40] . הבדל משמעותי זה אכן יוצר פער בין דמות משה בספר שמות לדמות יהושע בספרו.

ברצוננו לנסות ולומר שהיא-גופא המצב שיצר את המציאות של ספר יהושע. יתכן שאלמלי היתה מסכת התלונות של בני ישראל בספר במדבר מובילה את משה לומר בחטא המתאווים: "לא-אוכל אנכי לבדי לשאת את-כל-העם הזה כי כבד ממני" (במדבר יא,יד), ואח"כ במי מריבה: "שמעו-נא המרים" (שם, כ,י), דבר שהוביל לפי רוב הפרשנויות [41] להפסקת הנהגתו של משה, לא היה צורך בהעברת מטה ההנהגה ליהושע ויתכן שמשה עצמו היה מכניס את העם לארץ [42] . יוצא שדמות הבבואה (הנהגת יהושע) נוצרה בעצם מתוקף תקופת ההנהגה של משה שהופרעה ע"י העם, אשר על כן אין מקום לשאול בסוגיה זו על הפער בין הקורה לרב לקורה לתלמידו, כי זו הסיבה שגרמה לתוצאה.

4. ספר יהושע מסתיים בשני פרקי צוואה של יהושע (כג-כד), ספר שמות לא מסתיים בכך שהרי דרך ארוכה עוד למסע בנ"י בהנהגת משה. מקבילות רבות יש דווקא בין צוואת יהושע לבין פרקים מסוימים בספר דברים הנחשב כצוואת משה, ויותר מכך: ראיות רבות יש לכך שספרי ויקרא ובמדבר הם בוודאי המשך ישיר של ספר שמות, ויעידו האירועים המקבילים של חנוכת המשכן המופיעים בכל שלשת הספרים [43] , כך שלא יכלה להיווצר בבואה בפרט זה.

יב: סיכום:  

מפורסמים דברי הגמרא "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה" (בבלי, ב"ב עה ע"א), יש המסבירים מאמר זה בכך שיהושע נראה כצל לעומת רבו הגדול והמאיר-משה [44] . אכן, עוצמת האירועים המתגלה בבבואה שהוצגה היא לרוב נמוכה יותר, ויתכן שיצירת בבואה זו נבעה מן הצורך להעביר בהדרגה את העם ממהלך ניסי שליווה אותם ארבעים שנה במדבר שבו אכלו לחם-שמים, הונהגו ע"י עמוד אש וענן וזכו להתגלות קבע של השכינה, אל מצב של הנהגה טבעית של זריעה וקצירה, מלחמה ובנין, ולצורך מניעת מעבר חד-מדי נוצרה הבבואה המוחלשת- דוגמת ה"לבנה" שהיא צל ל"חמה". [45]

הרווח הגדול היוצא ממה שנסקר כאן הוא, שיש גם תלמיד שכופל או ממשיך את מעשי רבו ולכן הוא כ"לבנה" המאירה מכח ה"חמה", ויש גם ספר בנביאים שהוא כ"לבנה" המאירה מכח ה"חמה" שבאחד מחמשת חומשי התורה.

      ונסיים במדרש פלא [46] שיתכן שהוא תואם את כיוונינו:

"יום ליום יביע אומר"(תהלים יט,ג) וכי מה טיבן של שני ימים אלו? אלא זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע שנאמר "היום הזה אחל תת פחדך" (דברים ב,כה). שמא תאמר הואיל והקדוש ברוך הוא הרג את סיחון ואת עוג, מי הגיד לכל באי עולם? חמה שעמדה לו למשה שתי פעמים: ראשונה- כשעשה מלחמה את עמלק שנאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז,יא), ואומר "רום ידיהו נשא" (חבקוק ג י). אלא זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע שנאמר "ושים באזני יהושע" (שמות יז,יד): יהי רצון כמו שעמדה חמה, כך תעמוד לך במלחמות שלשים ואחד מלכים.

ופעם שניה- במלחמת סיחון ועוג. כתיב כאן "אחל תת פחדך ויראתך" (דברים ב,כה) וכתיב ביום תת ה' את האמורי (יהושע י,יב).

הכתובים לא רומזים לכך שמשה ביצע נס עצירת שמש במלחמת עמלק או במלחמת סיחון כמו שביצע יהושע במלחמת האמורי (י,יב), אז מהו אם כן הבסיס לדברי חז"ל?

כנראה שחז"ל הכירו בבבואה זו שבין שניהם, והתקשו להשלים עם גבור יכולת התלמיד על יכולת רבו, לכן ברוח קודשם דרשו לנו מדרש זה כדי ליצור בבואה שלמה (אך חד-כיוונית) שגם מחזקת את הכיוון של מאמר זה.