המסרים העולים מעקדת יצחק

קוד: המסרים העולים מעקדת יצחק בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

המסרים העולים מעקדת יצחק:
נסיון העקדה היה הנסיון העשירי ושיא הנסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו ע"ה, בנסיון זה נדרש מאברהם איש החסד והרחמים מבחירתו, להתאכזר על בנו בצו ה'. כלומר, ה' העמיד בפני אברהם את הבחירה בין שתי אהבותיו הגדולות ביותר, דהיינו, בחירה בין אהבתו לבנו יחידו וסיכון המשך קיום מורשתו הרוחנית, לבין אהבתו לאל היחיד אשר למענו מסר את נפשו. אברהם לא הסס אלא החליט מיד להזדרז ולקדש שם שמים ברבים, ע"י בחירתו באהבה האלהית העליונה אשר היא מקור כל האהבות, לפיכך קראו ה' "אברהם אוהבי" (ישעיה, מ"א, א') משום שעבודת ה' של אברהם נעשתה מתוך אהבה. וכן מצאנו שאברהם בטל את רצונו האישי בפני הרצון האלהי, מן הטעם שרצון האדם הוא זמני ובר חלוף לעומת נצחו של הרצון האלהי. בכך העביר אברהם מסר הקובע כי בעת ההתנגשות בין המצפון האנושי לבין הציווי האלהי, ידו של הציווי האלהי היא על העליונה, כשם שפסק הרמב"ם: "הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה" (כלאים, פ"י, כ"ט).
נמצאנו למדים כי בסופו של דבר נסיון העקדה היה נסיון המחשבה ולא נסיון המעשה, דהיינו, סיומה של פרשת העקדה מעיד כי בפרשת העקדה אין כל ניגוד בין צווי האל לבין המוסר והמצפון האנושי, למרות שבמבט שטחי נראה כי קיימת סתירה מהותית בינהם. מתוך תפיסה זו התנהג אברהם אע"ה בעשרת הנסיונות, דהיינו, כשהדבר היה קשור לאברהם באופן אישי, אברהם קיבל על עצמו את הדין ללא הרהור מתוך אמונה ובטחון מלא בקב"ה, אולם כשמדת הדין באה להפרע מחטאם של אנשי סדום ואבימלך, מיד התקומם אברהם נגד הענישה הקולקטיבית של מדת הדין, כפי שפירש רבינו בחיי: "ואמר: 'חלילה לך' אפילו במדת הדין 'להמית צדיק עם רשע', שאם כן יהיה 'כצדיק כרשע' ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם", (רבינו בחיי, בראשית, פי"ח, כ"ג), וכן מובא במדרש: "אמר ר' יודן: חלילה היא, חולין היא לך, בדייה היא לך, חלול השם יש בדבר" (ילק"ש, בראשית, פי"ח, סימן פ"ג). לפיכך אמר ה' לאברהם: "העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם" (מד"ר, שמות, פרשה מ"ד), ובסופו של דבר מלט ה' את לוט עם אשתו ובנותיו, דהיינו, אף בענישה הקולקטיבית מדת הדין נוהגת בהתאם למוסר והמצפון האנושי.
מורשת עקדת יצחק:
התורה מספרת כי אברהם כרת ברית עם אבימלך מלך פלשתים, שנאמר: "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית" (בראשית, כ"א, כ"ז). בסמוך לכך נאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" (בראשית, כ"ב, א'), הרש"י פירש: "אחר הדברים האלה', כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך, 'אחרי' מופלג" (רש"י-בראשית, ט"ו, א'), דהיינו, נסיון העקדה היה בסמוך לברית שכרת אברהם עם אבימלך. נמצאנו למדים כי ויתורו של אברהם על חלקים מארץ ישראל מתוך רצונו של אברהם בשלום זמני עם אבימלך, עכב את כיבוש הארץ כנגד רצונו של השם יתברך להנחיל לאברהם ולזרעו את כל הארץ, כפי שכתב הרד"ק: "...השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, שנאמר: 'אם תשקר לי ולניני ולנכדי', לפיכך לא כבשו ישראל כשכבשו את ירושלים, כי עדיין היה נכד אבימלך חי ובימי דוד כבר מת ובטלה השבועה" (רד"ק, שמואל-ב, ה', ו'). לפיכך ה' העמיד את אברהם במבחן עקדת יצחק, כפי שבאר הרשב"ם: "אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת. שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם, וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל, והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן 'והאלהים נסה את אברהם', קנתרו וצערו, כדכתיב: 'הנסה דבר אליך תלאה'...כלומר, נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, 'ועתה לך והעלהו לעולה, וראה מה הועילה כריתות ברית שלך" (רשב"ם, בראשית, כ"א, א').
על כן רק בתום נסיון העקידה הוסיף ה' לבריתו עם אברהם גם "ושבועתו ליצחק" (דבה"י-א, ט"ז, ט"ז), שנאמר: "יען אשר עשית את הדבר הזה...וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, ט"ז-י"ז'), ותרגם אונקלוס: "וירתון בניך ית קרוי סנאיהון". כלומר, לאחר הכפפת רצונו של האישי של אברהם בפני הרצון האלהי בעקדת יצחק, נשבע ה' לעשות את רצונו העמוק של אברהם לקבל את כל ארץ ישראל למרות ההסכם עם אבימלך, וכן מובא במשנה: "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות, פ"ב, ד). כלומר, בעת שאברהם הגיע לשלמות בעבודת ה' הוסיף לו ה' שבועה על הבטחתו לתת לזרעו את הארץ, דהיינו, עקדת יצחק גרמה לכך שעבודת ה' של אברהם נעשתה גם מתוך יראה, שנאמר: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית, כ"ב, י"ב), לפיכך פירש הרש"י: "כי עתה ידעתי', מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חיבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים 'כי ירא אלהים אתה" (רש"י-בראשית, כ"ב, י"ב). נמצאנו למדים כי עד העקדה עבד אברהם את ה' רק מתוך אהבה, ולאחר העקדה הגיע אברהם לשלמות עבודת ה' מאהבה ויראה גם יחד, על כן ממעמד מרומם זה בקש אברהם מה' לזכות את זרעו לנצח.
כמובא במדרש: "עם כשהוא שוחט, 'ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם', למה ב' פעמים? שהיה ממהר והולך לשחטו. ויאמר: 'אל תשלח ידך אל הנער', אמר לו: מי אתה? אמר לו: מלאך, אמר לו: כשאמר לי 'קח נא את בנך' הקב"ה בעצמו אמר לי, ועכשיו אם הוא מבקש, הוא יאמר לי. מיד 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית', שלא רצה לקבל מן הראשון. באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה: רבון העולמים אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות אתה צריך לעשות בי כן? אמר לו: 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל 'ויאמר בי נשבעתי נאם ה', אמר לו: אתה נשבעת, ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך, אמר לו: אמור!, לא כך אמרת לי: ספור 'הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך'? אמר לו: הן, אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק, אמר לו: כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', עכשיו אתה אומר לי העלהו 'שם לעולה', וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק, ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. אמר לו: ומה הוא השופר? אמר לו: חזור לאחוריך. מיד 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו', זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, 'נאחז בסבך בקרניו', אמר לו הקב"ה: יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח: 'וקרן ישעי משגבי ומנוסי' (שמואל-ב, כ"ב, ג'), ואשבור עול גליות מעליהן, ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר: 'כי נחם ה', וגו'" (תנחומא, וירא, סימן כג). כלומר, כשקרנות ישראל נאחזים בסבך החטא, עומדת להם זכות שלמותו של אברהם בעקדת יצחק למחילה, לסליחה ולהצלה לדורות עולם.