קוד: עקב - התמודדות עם חטא הגאוה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
עקב – התמודדות עם חטא הגאוה
מבוא:
בפרשת עקב משה רע"ה מספר לעם
ישראל את שבחה של ארץ ישראל ומזהירם מפני חטא הגאוה, שנאמר: "ורם לבבך
ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים, ח', י"ד),
דהיינו, שורש חטא הגאוה בא לידי ביטוי בשכחת ה', על כן בכדי להגיע למידת
הענוה יש צורך להודות שהכל בא מאת ה' יתברך. לפיכך משה רע"ה הזהיר את ישראל
שלא ישכחו את ה' המשפיע להם טובה בשעה שיקבלו מאיתו את השפע המובטח, שכן
דרכו של אדם ליחס את טובתו והצלחתו לעצמו, לכשרונותיו, לחוכמתו, לגבורתו,
וכו', ועל ידי כך האדם בא לידי שכחת ה' יתברך. מאחר והעומק הנפשי של שכחת
ה' נובע ממידת הגאוה הטבועה בלב האדם, על כן ההתמדה בהכרת הטוב היא יסוד
מרכזי בתורת ישראל משום שחוסר הכרת טובה נובע מגסות הרוח שהיא פועל יוצא של
מידת הגאוה. כלומר, כאשר ישראל שוכחים את ה' המטיב להם הרי הם עוברים על
הלאו של "ושכחת ה' אלהיך" הבא לידי ביטוי בתפיסה שמעלותיו וכשרונותיו של
האדם הם בבחינת "כוחי ועוצם ידי" (דברים, ח', י"ז), אך כאשר ישראל מאמינים
שהחכמה, הגבורה, העושר, וכו', הינם מה' יתברך, הרי שמיסוד זה נובע: שהמעלות
אשר ניתנו לישראל נועדו לצורך ביצוע התפקיד שהועיד להם הקב"ה בעולמו,
והבנה זו יוצרת את מידת הענוה האמיתית, דהיינו, העשיר צריך לומר: אני בעצם
לא עשיר אלא העושר ניתן לי מן השמים כדי לממש את תפקידי עלי אדמות ולקיים
בו את מצוות ה', כגון: מצוות הצדקה, התרומות ומעשרות, וכו', וכך גם ביחס
ליתר המעלות והכשרונות שהקב"ה חנן את האדם. כלומר, ניתן להמנע מחטא הגאוה
המורכב משלשה סוגים: גאוה לאומית, גאות המצליחן וגאות המתנשא, באמצעות מדת
הענווה הרמוזה בשמה של הפרשה, דהיינו, שהאדם יחשוב כי הוא כמו "עקב" שהוא
האבר התחתון שבאדם המסמל את הענוה, וכן נאמר: "עקב ענוה יראת ה'" (משלי,
כ"ב, ד'). המסר של רעת חטא הגאוה וטובת מידת הענוה מפורטים בהרחבה בפרשת
עקב, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. עקב תשמעון – זלזול במצוה קלה מעיד על פגם ביראת שמים שהוא מקור חטא הגאוה.
ב. גאוה אישית – ההצלחה אינה מעשה ידי אדם אלא כולה נתונה ברצון ה' יתברך.
ג. גאוה לאומית - כל ההצלחות באות מה' יתברך בזכות הבטחותיו לאבות.
ד. התמודדות עם חטא הגאוה – הכרת תודה ותפילה מתמדת לה' על קבלת שפע כלכלי ורוחני.
ה. חטא הגאוה – שלושה סוגי גאוה: גאוה לאומית, גאות המצליחן וגאות המתנשא.
ו. פרשת והיה אם שמוע - תזכורת מתמדת לתלותם של עם ישראל בחסדי ה'.
ז. הפטרת ותאמר ציון – הבטחת ה' להגבהת ישראל משפלות הגלות.
עקב תשמעון:
פרשת
עקב פותחת בפסוק: "והיה עקב תשמעון", הרש"י מפרש: "אם המצות הקלות שאדם דש
בעקביו תשמעון", ומה היא "מצוה קלה"? ע"פ הגמ' (ע"ז, ג.) מצוה קלה היא
מצוה שאין בה חסרון כיס, ומה פירוש "שאדם ד"ש בעקביו"?.. שאדם דורסן ברגליו
שאין חשובין בעיניו כלום" (רש"י-ע"ז, יח.). כלומר, קיימות שתי גישות בבוא
לידי האדם לקיים את המצות הקלות, גישה ראשונה חיובית כביכול: אדם המעדיף
לקיים מצוה חמורה במקום מצוה קלה, לגביו מורה המשנה: "לא יטול אדם אם על
הבנים אפלו לטהר את המצרע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאסר, אמרה תורה 'למען
ייטב לך והארכת ימים', קל וחמר על מצות חמורות שבתורה" (חולין, פי"ב, משנה
ה'), ורבי אומר: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של
מצות (אבות, פ"ב, משנה א'). הרש"י מתיחס לגישה השניה: שבה האדם מזלזל
בקיום המצוה הקלה ודורסה ברגליו, לגבי אדם זה "אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי
דכתיב: 'עון עקבי יסבני'? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום
הדין" (ע"ז, יח.), משום שהמזלזל במצוה הקלה סופו שיגיע לקלקול גדול יותר,
כי המעז לזלזל במצוות האל הדבר מעיד על הפגם ביראת שמים שלו אשר הוא המקור
לחטא הגאוה של האדם, שנאמר: "עקב ענוה יראת ה'" (משלי, כ"ב, ד'). לפיכך
הרש"י מציין את שכרו של המתגבר על יצר הגאוה, באומרו: "ושמר ה' אלהיך לך',
ישמור לך הבטחתו", דהיינו, ה' ממתין ומצפה אמתי יוכל לשלם את שכרו של המכבד
ומקיים את המצוה הקלה כחמורה, כפי שפירש הרש"י: "ואביו שמר את הדבר', היה
ממתין ומצפה מתי יבוא" (בראשית, ל"ז, י"א). נמצאנו למדים כי מעמדה של המצוה
הקלה אינו נחות ממעמדה של המצוה החמורה משום שכל המצוות הן הקלות והן
החמורות ניתנו בשלמות מאת ה' בכבודו ובעצמו, שנאמר: "תורת ה' תמימה"
(תהלים, י"ט, ח'), לפיכך על האדם מוטלת החובה לקיים את כל המצוות בשלמותן,
שנאמר: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות
ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים, ד', ב'), דהיינו, המוסיף או הגורע
מצוה מהנאמר בתורה, הדבר מוכיח כי אין הוא מאמין שהתורה ניתנה ע"י ה'
בדקדקנות אלהית, ובכך הוא מעיד גם על הפגם ביראת שמים שלו, וכן להפך.
לפיכך
נאמר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלהיך
לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך
ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע
לאבתיך לתת לך. ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר
ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל
שנאיך" (דברים, ז', י"ב-ט"ו), דהיינו, תלה הכתוב את כל הברכות האמורות
בהמשך הפרשה בקיומן של המצוות הקלות. לכאורה נשאלת השאלה הלא אמר רבי יעקב:
"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין, לט:), א"כ מדוע התורה מבטיחה שכר
בעוה"ז אף לשומר את המצוות הקלות? אלא מאחר והאדם השומר את המצוות הקלות
מתוך ענוה ויראת שמים חזקה עליו שישמור גם את המצוות החמורות, לפיכך ה'
אוהבו ושומרו למען שיוכל להתמיד בקיום המצוות בשמחה ללא הטרדות חיי העולם
הזה. וכן מובא במדרש: "אמרו ישראל: אימתי אתה נותן לנו שכר המצות? אמר להם
הקב"ה: המצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכר הקרן בעקב
אני נותן לכם, שנאמר: 'והיה עקב תשמעון" (ילק"ש, דברים, ז', תתמז). כלומר,
משום תפקידם של כלל ישראל הוא להפוך את כל העולם למקום קדוש ע"י הפיכת
הגשמיות לרוחניות בכדי לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים", לפיכך שכרם הרוחני של
כלל ישראל ניתן להם בעוה"ב בעת שהנשמה הנצחית תתענג בזיו השכינה לנצח, ואלו
השכר הגשמי שניתן בעוה"ז עבור קיום המצוות אינו השכר השלם אלא "מפירותיהן
אתם אוכלים עכשיו". וכן כתב הרמב"ם (תשובה, פ"ט, א): "והבטיחנו בתורה שאם
נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים
המונעים אותנו מלעשותה, כגון: חולי, ומלחמה, ורעב, וכיוצא בהן, וישפיע לנו
כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון: שובע, ושלום, ורבוי כסף
וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד
בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
וכן מצאנו שגדולי ישראל
בכל הדורות סיכנו את חייהם אף בעבור קיום מצוה מדרבנן, כדוגמת מסירות הנפש
של ר"ע למען קיום "נטילת ידים שזו מצות חכמים" (הרמב"ם, ברכות, פ"ו, ב'),
כמסופר בגמ' (עירובין, כא:): "מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין והיה
רבי יהושע הגרסי משרתו", והיה מביא לו בכל יום מים במשורה כדי שישתה כי כך
היתה פקודת המלך. יום אחד ראה שומר בית האסורים את רבי יהושע שהביא מים
לר"ע, אמר לו: "היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך"!? ושפך
לו מחצית מן המים והשאיר לו רק את מחצית הכמות. וכשבא לרבי עקיבא שאל אותו
ר"ע למה איחרת היום? והרי אני זקן וחיי תלויים בך, אם אין אתה מביא לי אין
לי אחר שיביא לי!, סיפר לו רבי יהושע את מה שאירע והעמיד לפניו המאכל
שיאכל. אמר לו ר"ע: "תן לי מים שאטול ידי", אמר לו רבי יהושע: המים שהבאתי
אינם מספיקים לשתיה ואתה רוצה ליטול בהם הידים? אמר לו ר"ע: ומה אעשה? הרי
כל המזלזל בנטילת ידים חייב מיתה כיון שהוא עובר על דברי חכמים, מוטב שלא
אוכל ואמות ברעב ולא אעבור על דעת חברי, ולא טעם דבר עד שהביא לו מים ונטל
ידיו. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו: ומה בזקנותו כך, שלא היה לו כח לסבול
ונוח היה לו למות ברעב ובלבד שלא יעבור על דברי חכמים, בילדותו שהיה יכול
לסבול בהם טורח ועינוי על אחת כמה וכמה? ואם בבית האסורים שבמקום סכנה פטור
אדם מנטילת ידים עשה כן, בביתו על אחת כמה וכמה?
גאוה אישית:
בהמשך
פרשת עקב משה רע"ה הזהיר את ישראל מפני חטא הגאוה האישית המדומה אשר עלולה
לגרום ליחידי ישראל גבהות לב פרטית הגוררת לשכחת ה', שנאמר: "ורם לבבך
ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים, ח', י"ד).
כלומר, התרחבות חטא הגאוה האישית המדומה בקרב עם ישראל עלולה להוביל לחטא
הגאוה הלאומית, לפיכך אזהרתו של משה רע"ה לא הופנתה רק לדור הראשון שנכנס
לארץ, אלא אזהרת משה היא כללית ומופנית לכלל הדורות אשר הם עלולים לשגות
בחטא הגאוה ושכחת ה' מתוך בטחון יתר בעוצמתם החומרית, שנאמר: "השמר לך פן
תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן
תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך
וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית
עבדים" (דברים, ח', י"א-י"ד). על כן בכדי להתגבר על היצר ולהמנע מחטא הגאוה
האישית על האדם לזכור תמיד כי ההצלחה אינה מעשה ידי אדם אלא כולה נתונה
ברצון ה' יתברך. כלומר, התורה אינה שוללת התעשרות או הנאה מטוב חיי העוה"ז
בתנאי שדברים נעשים מתוך זכירת המהות הרוחנית וייעודו של האדם בעוה"ז.
משל
למה הדבר דומה: לעשיר שהיה רוכב על סוסו בדרכו העירה ופגש עני המבקש
נדבות, העשיר עצר את סוסו ונתן לעני זהוב אחד לפרנסתו, פנה העני לעשיר
בבקשה שירכיבהו על סוסו עד כיכר העיר יען כי רגליו כואבות. חמל העשיר על
האיש העני והעלהו על סוסו ואף נתן בידיו את המושכות בכדי שינהיג את הסוס עד
בואם העירה. כשהגיעו לכיכר העיר המלאה באנשים פנה העני לעשיר היושב על
הסוס מאחריו ובקשו לרדת מן הסוס. תמה העשיר על עזות העני ואמר לו: הרי זה
סוסי ולא סוסך, איך אתה מעז לגרשני? בתגובה לכך צעק העני: הצילו! האיש הזה
רוצה לגזול ממני את סוסי שהוא רכושי היחיד לאחר שעשיתי עמו חסד והרכבתיו
עליו. לעומתו זעק העשיר אני הוא שנתתי לך צדקה ואף הרכבתיך על סוסי ובמקום
להודות לי אתה משיב לי רעה תחת טובה?!, נגשו שני האנשים אל השופט וכששמע
השופט את דבריהם פסק: אמנם נראה כי הסוס היה של העשיר אך ברגע שעשיר מסר
לעני את המושכות והרסן של הסוס הוא אבד בכך את זכותו על הסוס. הנמשל הוא
לאדם המתרכז רק באכילה ושתיה ובכך הוא מאבד את השליטה על רוחניותו ונגרר
לשכחת עיקר ייעודו בעוה"ז, על כן בשאיפותיו החומרניות הוא מוסר את המושכות
לידי יצה"ר אשר מנתק אותו מבעלותו על הסוס ומובילנו ריקם לביתו. על כך
נאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב
ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים
מבית עבדים" (דברים, ח', י"ב-י"ד). לעומת זאת לגבי האדם השולט ברוחו ומרכיב
על סוסו גם אכילה ושתיה לצורך קיום גופו והשלמת ייעודו בעוה"ז, נאמר:
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים, ח', י').
הרמב"ן
כתב באגרתו עצה המאפשרת לכל אדם להתגבר על חטא הגאוה האישית וז"ל: "וכאשר
תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות, שנאמר:
'עקב ענוה יראת ה'' (משלי, כ"ב, ד'). ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה,
כי תתן אל לבך תמיד: מאין באת?, ולאן אתה הולך?, ושאתה רמה ותולעה בחייך
ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון?, לפני מלך הכבוד, שנאמר:
'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' (מלכים-א, ח', כ"ז) 'אף כי לבות בני
אדם' (משלי, ט"ו, י"א), ונאמר: 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה''
(ירמיה, כ"ג, כ"ד). וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותישמר מן החטא,
ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך. וכאשר תתנהג במדת הענוה להתבושש מכל אדם
ותתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודה וחיי עולם הבא.
ועתה בני דע וראה: כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים כי מתפאר
הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש' (תהלים, צ"ג, א'), וגו'.
ובמה יתגאה לב האדם? אם בעושר 'ה' מוריש ומעשיר' (שמואל-א, ב', ז'), ואם
בכבוד הלא לאלהים הוא, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך' (דבה"י-א, כ"ט, י"ב),
ואיך מתפאר בכבוד קונו?, ואם מתפאר בחכמה 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים
יקח' (איוב, י"ב, כ'), נמצא הכל שווה לפני המקום כי באפו משפיל גאים
וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום".
וכן מסופר מעשה
בראובן שבא בעת קבלת קהל לפני הרב ובקשו עצה כנגד מדת הגאוה, אמר לו הרב:
שב לצידי עד לסיום קבלת הקהל. לאחר מספר דקות נכנס שמעון ובקש מן הרב עצה
כיצד להחלץ מתביעת מס הכנסה על סך של מליונים שמעולם לא הרויח, פנה הרב
לראובן שלצידו ואמר לו: בבקשה ממך תן לשמעון עצה בכדי שיפטר מחובו למס
הכנסה, אמר לו ראובן: אני מצטער כבוד הרב אבל אין לי כל הבנה בדיני מס
הכנסה ואף אינני יכול להעלות בדלות שכלי עצה בענין מס הכנסה. לאחר מספר
דקות נכנס לוי ובקש מן הרב סיוע לצורך נישואי שתי בנותיו, פנה הרב לראובן
שלצידו ואמר לו: בבקשה ממך תן ללוי את מלוא הסכום לצורך נישואי שתי בנותיו,
אמר לו ראובן: אני מצטער כבוד הרב אבל אין ברשותי סכום כזה. לאחר מספר
דקות נכנס יהודה עם ריאת פרה ובקש מן הרב שיפסוק האם בשר הפרה כשר או טרף,
פנה הרב לראובן שלצידו ואמר לו: בבקשה ממך תפסוק ליהודה האם בשר הפרה כשר
או טרף, אמר לו ראובן: אני מצטער כבוד הרב אבל מעולם לא למדתי הלכות שחיטה
ואין בי כל ידע בפסיקת הלכות. לאחר מספר דקות נכנס יששכר ובקש מן הרב עצה
שתעזור לו לחלץ את עגלתו הכבדה מן הבוץ, פנה הרב לראובן שלצידו ואמר לו:
בבקשה ממך לך לחלץ את עגלתו של יששכר העגלון מן הבוץ, אמר לו ראובן: אני
מצטער כבוד הרב אבל אדם חלש הנני ואין בי הכח לחלץ העגלה הכבדה מן הבוץ.
פנה הרב אל ראובן ואמר לו: פיך העיד בך ששכלך דל, וכספך מועט, וידיעותיך
מוגבלות, ואף כוחך חלש, לפיכך לא דרושה לך עצה כנגד מדת הגאוה, משום שאין
לך כל סיבה להתגאות.
גאוה לאומית:
בהמשך פרשת עקב משה רע"ה הזהיר את
ישראל מפני חטא הגאוה הלאומית שעלולה להתרחש בעת שעם ישראל יכבשו וינחלו
את הארץ הטובה, ואז תתגשם הבטחת ה' שארץ ישראל תאיר פנים לעם ישראל וה'
ינחילם שפע וברכה עד בלי די. משה חשש שקבלת השפע והרווחה הכלכלית עלולים
לגרום לישראל גבהות לב אשר בעקבותיה קצרה הדרך לשכחת ה', לפיכך משה הזהירם
מפני חטא הגאוה הלאומית, שנאמר: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן... וידעת
היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך... אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם
מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך
אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים
את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, וידעת כי לא בצדקתך ה'
אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה" (דברים, ט', א'-ו'). כלומר,
אזהרתו של משה רע"ה לא הופנתה רק לדור הראשון שנכנס לארץ, אלא אזהרת משה
היא כללית ומופנית לכלל הדורות אשר הם עלולים לשגות בחטא הגאוה מתוך בטחון
יתר בעוצמתם הרוחנית, לפיכך התורה מדגישה שאין ישראל רשאים ליחס את ההצלחה
ל"צדקתך" ול"יושר לבבך" אלא חייבים הם להכיר בעובדה ש"ה' אלהיך הוא העובר
לפניך", הן בגלל רשעת הגוים והן בגלל זכות האבות.
וכן פירש האברבנאל על
אתר: "כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים, אם בגבורה
ואם בכוח מן ההשתדלות, וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם ייחסום לעצמם,
לזכותם ולצדקתם. והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן, ר"ל: 'בצדקתי הביאני ה''
וברשעתם ה' מורישם מפניך, לפי שאין מאמרם זה אמיתי בכללו, והוא אמרו: 'לא
בצדקתך'. הנה במה שאמרת צדקת מצד וכזבת מצד, הנה צדקת במה שאמרת: שהעמים
אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת, האמנם כזבת במה שאמרת: שאתה זכית בה
לצדקתך כי אינו כן, וזהו שאמר: 'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את
ארצם' (דברים, ט', ה') שהיא ההקדמה האחת, 'כי (אם) ברשעת הגוים האלה ה'
מורישם מפניך' (שם), שהיא ההקדמה השנית שהנחת. ואם תומר: אם הם אבדו את
הארץ ברשעם, א"כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו? דע לך, שזכית בה מפני
שבועת האבות 'למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב'
(שם), מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת 'לא בצדקתך'. כי לא נתחברו רשעת הגוים
וצדקת ישראל, רק רשעת הגוים ושבועת האבות, וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים
כשנשבע השי"ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ, אמר (בראשית, ט"ו, ט"ז): 'ודור
רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורים עד הנה', להגיד שעוון האמורי סבב
שיסחו מן הארץ, ולא צדקת ישראל...". כלומר, התורה מלמדת כי אין מקום לגאוה
הלאומית לומר: שכוחם או גבורתם, או חכמתם או צדקתם של ישראל הם אשר גרמו
להצלחותיהם בארץ ישראל, אלא יש לומר כי כל ההצלחות הן באות מה' יתברך בזכות
הבטחותיו לאבות, ובזכות בטחונם של ישראל בקב"ה, שנאמר: "כי תאמר בלבבך רבים
הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה'
אלהיך לפרעה ולכל מצרים" (דברים, ז', י"ז-י"ח), דהיינו, כשישראל בוטחים
בכוחו של ה' ולא בכוחם אז אין בלבם פחד כלל, כי לירא ה' אין בלבו פחד מפני
יציר כפו של ה'.
ההתמודדות עם חטא הגאוה:
בפרשת עקב משה רע"ה לימד את
ישראל לדורותיו שלשה דרכים המועילות להתמודדות עם חטא הגאוה שתמציתו: "כחי
ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"ז), הדרך הראשונה: מתבטאת
במצוה מעשית של ברכת המזון לאחר האכילה, שתכליתה היא לגרום לישראל שלא יפלו
בחטא שכחת ה', שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר
נתן לך" (דברים, ח', י'), דהיינו, הכרת טובה לקב"ה על המזונות הניתנים לכל
אדם, ובאופן מיוחד על המזונות מארץ ישראל הניתנים באמצעות ההשגחה הגלויה.
כלומר, ברכת המזון היא סגולה שניתנה לישראל ע"מ שעל ידה יזכרו את הקב"ה
שהוא הזן והמזין לכל, לפיכך מצות ברכת המזון היא מצוה מדאורייתא הנאמרת
לאחר האכילה בעת היות האדם שבע, בכדי למנוע מהאדם מצב של "ורם לבבך ושכחת
את ה' אלהיך". מטעם זה נקבע בגמ': "והלכתא בכולהו יושב ומברך" (ברכות,
נא:), דהיינו, את ברכת המזון חייבים לברך בישיבה ולא בעמידה, ע"מ לזכור את
ה' ולברכו מתוך יישוב הדעת, וכן נרמז בפסוק: "ושב - עת וברכת".
הדרך
השניה: מתבטאת במצוה רוחנית של זכירת ההליכה במדבר, שתכליתה היא לגרום
לישראל להתמודד כנגד מחשבת הגאווה בדרך של הפקת לקחי העבר המביאה את האדם
לידי ענווה מתוך שכנוע פנימי. לפיכך משה רע"ה הזכיר לעם ישראל את קטנותם
הרוחנית, שנאמר: "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים
האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם
ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת
לרשתה כי עם קשה ערף אתה. זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן
היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'. ובחרב
הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם" (דברים, ט', ה'-ח').
הדרך
השלישית: מתבטאת בהכרה העמוקה של האדם שהברכה והשפע של תנובת הארץ תלויה
בהחלטתו של הקב"ה, דהיינו, השפע של ארץ ישראל אינו דבר טבעי אלא הוא נובע
מברכת ה' המתחדשת בכל עת בהתאם להתנהגותם של ישראל וזאת בניגוד לארץ מצרים,
שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...והארץ אשר אתם
עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דרש
אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, י"א,
י'-י"ב). כלומר, השפע שבארץ ישראל מצוי בתלות מוחלטת ברצון ה' יתברך, לפיכך
תלות זו מעמידה את עם ישראל במצב שעליהם להתפלל ולבקש מאת ה' תמיד שפע
כלכלי בארץ, ובכך נשברת בקרב הפרט והכלל מישראל מידת הגאוה והמחשבה של
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
נמצאנו למדים כי העיסוק המתמיד
במצוות המעשיות, ובזכרון נסי העבר יחד עם התפילה המתמדת לה' יתברך, יש
בכוחם לבער את נגע הגאוה ולגרום לאדם לענווה. וכן מובא במדרש (מד"ר,
בראשית,כ"א): "אין 'ועתה' אלא תשובה, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל
מעמך" (דברים, י, י"ב), דהיינו, התורה מזהירה את האדם שלא ילך שולל אחר
טענת היצר לדחות את קיום המצוות לזמן מאוחר יותר, אלא יחשוב בכל עת מה ה'
יתברך 'שואל מעמך' עתה!. כלומר, האדם צריך לחשוב תמיד שלא נותר לו לחיות
אלא יום אחד בלבד, לפיכך עליו להזדרז ולקיים עוד מצוה עתה לפני מותו, ובכך
יחיה האדם כל ימיו ביראת שמים וענוה.
חטא הגאוה:
מדת הענוה היא
תכונה פנימית המבדילה את ישראל מן העמים, וכן מובא בגמ' (חולין, פט.): "לא
מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם' (דברים, ז', ז') וגו', אמר להם הקב"ה לישראל:
חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי
גדולה לאברהם אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית, י"ח, כ"ז), למשה ואהרן
אמר: ונחנו מה' (שמות, ט"ז, ז'-ח'), לדוד אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'
(תהלים, כ"ב, ז'), אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר: 'הבה
נבנה לנו עיר' (בראשית, י"א, ד'), לפרעה אמר: 'מי ה'' (שמות, ה', ב'),
לסנחריב אמר: 'מי בכל אלהי הארצות' (מלכים-ב, י"ח, ל"ה) וגו', לנבוכדנצר
אמר: 'אעלה על במתי עב' (ישעיה, י"ד, י"ד), לחירם מלך צור אמר: 'מושב אלהים
ישבתי בלב ימים" (יחזקאל, כ"ח, ב'). לפיכך התורה לא ציינה איסור מפורש
לחטא הגאוה משום שאם היתה מצוה מפורשת היה יכול האדם לחשוב בלבו שבאמת הוא
אדם גדול וחשוב אלא שהוא שפל רוח רק בכדי לקיים את מצות התורה, אך בידוע
הוא כי האדם החושב עצמו לגבוה הוא משול לאדם טפש הנמצא ע"ג פסגת הר
ומתרברב בגובהו אשר הוא למעשה גובהו של ההר ולא של האדם עצמו. לפיכך אף
הרמב"ם לא מנה את איסור הגאוה בכלל תרי"ג המצוות, אלא ציין (דעות, פ"ב, ג):
"ועוד אמרו: שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר: 'ורם לבבך ושכחת את ה'
אלהיך" (דברים, ח', י"ד). כלומר, הרמב"ם פסק כדברי רב נחמן בגמ': "אזהרה
לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי: 'שמעו והאזינו אל תגבהו' (ירמיה, י"ג,
ט"ו). רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: 'ורם לבבך ושכחת', וכתיב: 'השמר לך פן
תשכח את ה' אלהיך'...אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר: 'השמר', 'פן', ו'אל',
אינו אלא בלא תעשה" (סוטה, ה.).
לעומת זאת הרמב"ן למד את איסור הגאוה
מפרשת המלך שנאמר בתורה: "לבלתי סור לבבו מאחיו', נרמז בכאן בתורה איסור
הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן
ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו
הקטנים ממנו" (דברים, י"ז, כ').
הסמ"ג (ספר מצוות גדול, מאת רבי משה
מקוצי – 1250) מונה את את איסור הגאוה במצות לא תעשה סד': "...אזהרה שלא
יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו: שבריוח שלהם ועמלם הרויחו
כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם". הסמ"ג מאריך בשבח מידת הענוה
ובגנות מידת הגאוה, ומסיים שם (מצוה לא תעשה ס"ד): "תוכחת הענוה דרשתי
לרבים כך, אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה
לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא
בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר: 'השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי
עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, והואלתי לחברו בעזרת 'יהיב חכמתא
לחכימין'. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (דף ה.) וגרסינן שם בהדיא
'אזהרה לגסי הרוח מנין? רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: 'ורם לבבך ושכחת את ה''
(דברים ח', י"ד), וכתיב: (דברים ח', י"א) 'השמר לך פן תשכח את ה'', וכדר'
אבין... דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה".
נלענ"ד
שאין מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג בענין חטא הגאוה, אלא ששלושתם
מכוונים לשלשת סוגי איסורי הגאוה: הרמב"ם מכוון בדבריו על איסור הגאוה לאדם
המצליח בכל דרכיו והצלחתו אמיתית ומוחשית ונראית לעין כל, על אדם זה נאסר
לזקוף את הצלחתו לעצמו אלא למתת האל משום "שכל המגביה לבו כפר בעיקר".
לעומת זאת, הרמב"ן מכוון דבריו על איסור הגאוה לאדם שהצלחתו מדומת ולא
מציאותית, על אדם זה נאסר להתנשא על זולתו "כי הכתוב ימנע את המלך מגאות
ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך". הסמ"ג מכוון בדבריו על
איסור הגאוה הלאומית של בני ישראל הנובעת משילוב גאוות המצליחנות הכללית,
דהיינו, "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה".
לפיכך
נלענ"ד כי גם הרמב"ם מסכים לדעת הרמב"ן וסמ"ג שיש איסור דאורייתא בגאווה,
אך הרמב"ם לא מנה איסור זה בכלל התרי"ג מצוות משום שהלאו "ורם לבבך ושכחת
את ה' אלהיך" כולל את כל התורה, לפיכך הוא "לאו שבכללות" שאינו נמנה במניין
המצוות על פי שיטת הרמב"ם בשורש הרביעי שבראש ספר המצוות של הרמב"ם.
את
עומק רעותה של מידת הגאוה ניתן ללמוד מגודל מעלתה של מדת הענווה אשר היא
הופכה "שכן דברי תורה נדרשין מכלל הן לאו מכלל לאו הן" (מכילתא, יתרו, מסכת
דבחדש, פרשה ח), ומובא בגמ': "אמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן,
שנאמר: 'רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים' (ישעיה, ס"א, א'),
חסידים לא נאמר אלא 'ענוים' הא למדת שענוה גדולה מכולן" (ע"ז, כ:). "ואמר
רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי חדא לא יהבו לי, חוכמתיה
(חוכמתו) דרב הונא ועותריה (ועושרו) דרב חסדא ויהבו לי, ענותנותיה
(ענותנותו) דרבה בר רב הונא לא יהבו לי" (מועד קטן, כח.). לכאורה נשאלת
השאלה: מדוע נתנו לרבא חכמה ועושר מן השמים ולא נתנו לו גם את מדת הענוה
כפי שביקש? אלא שכאשר נתנו לרבא חכמה רבה כרב הונא ועושר רב כרב חסדא,
במעמדו זה לא הספיקה לו ענותנותו של רבה בר רב הונא משום שככל שהאדם חכם
ועשיר גדול יותר כך נדרשת ממנו ענווה גדולה יותר הן כלפי שמים והן כלפי
הבריות. וכן למדנו מכאן שהחכמה והעושר מחולקים ע"י הקב"ה לבריותיו, אולם
מדת הענווה נתונה לבחירתו החופשית של האדם. כמו כן האדם מרגיש בעצמו אם הוא
חכם או עשיר אך האדם הענו אינו מרגיש בענותונותו כי כשאדם מרגיש שהוא ענו
אז אין זו ענוה כלל.
נמצאנו למדים כי מדת הגאוה היא המדה הנחותה מכולן
והבחירה בה נתונה לבחירתו החופשית של האדם. לפיכך פסק הרמב"ם (דעות, פ"ב,
ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד
הקצה האחר והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד אלא שיהיה שפל
רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר
ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים: 'מאד מאד הוי שפל רוח', ועוד אמרו: שכל המגביה
לבו כפר בעיקר, שנאמר: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך', ועוד אמרו: בשמתא
מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה".
פרשת והיה אם שמוע:
פרשת
"והיה אם שמוע" הכתובה בפרשת עקב פותחת בקבלת עול המצוות, מטרת קבלת עול
המצוות היא: להבהיר לישראל בכל יום פעמיים בעת קריאת שמע, כי תרי"ג המצוות
נועדו לחבר את מציאות העולם הרוחני עם מציאותו הגשמית של ה' יתברך בהנהגת
העולם, שנאמר: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה
את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה
ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים, י"א, י"ג-י"ד). לפיכך קיום
המצוות, התפילות והבקשות מה' יתברך מסוגלות להורדת השפע הגשמי לעולם, וכן
מצאנו שהתורה מלמדת כי משמעות הציווי "לשמוע" למצוות ה' מתבטאת בשילוב של
פעולה רוחנית וגשמית, שנאמר: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם', איזו
היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה" (תענית, ב.), דהיינו, משום שדרך
התפילה "בכל לבבכם ובכל נפשכם" האדם מרכז את כל כוחות הנפש שבתוכו בכדי
לבטא את אפסיותו וחוסר יכולתו לזכות בברכה ללא סיועו של ה' יתברך, לפיכך
עבודת הלב והנפש של התפילה היא: פניה בבקשה ובתחינה לקב"ה לקבלת טובה מתוך
האמונה שכל הטובות הם רק מאיתו יתברך, כתוצאה מכך מקבל האדם על עצמו בהכנעה
את עול מצוות ה' ומתחבר לשפע האלהי.
על כן קבעו חז"ל להתפלל בכל יום
שלש תפילות הכוללות את כל בקשות האדם לצרכיו הרוחניים והגשמיים, משום
שהתפילה מחברת ומדבקת את האדם בקב"ה, ומעלה אותו מן הגשמיות אל הרוחניות
ואל האמת הבסיסית הבלתי נראית: שהקב"ה הוא היוצר והממלא את כל המציאות
ומבלעדיו אין מציאות לשום פרט בעולם. תחושה עילאית זו נוצרת בעת התפילה
מעומק הלב והיא גורמת לאדם ענוה, ומפתחת את רגשותיו החבויים לאהבה את ה'
וליראה מפניו. כלומר, ע"י התפילה משתנה מהותו הגשמית של האדם אשר נהפכת
להיות למהות רוחנית, ובמצב זה מובטח לו ע"י הקב"ה: "ואכלת ושבעת', שתהא
ברכה מצויה בפת בתוך המעים" (רש"י-דברים, י"א, ט"ו).
בהמשך פרשת "והיה
אם שמוע" התורה מתארת את האפשרות השניה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם...ועצר
את השמים ולא יהיה מטר...ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם",
דהיינו, ישראל מוזהרים שלא לשכוח את ה' בעקבות שפע הברכה שתשרור בארץ ישראל
משום שהברכה והשפע של ארץ ישראל הם אינם דבר טבעי, אלא הם מותנים בהשראת
השכינה בארץ, שנאמר: "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה
מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, י"א, י"ב), לפיכך חטא הגאוה ופריקת עול
מצוות ה' מנתק את התחברותם של עם ישראל וארץ ישראל מן השפע האלהי. וכן
מצאנו שכאשר עם ישראל גלה מן הארץ, ארץ ישראל הפכה לשממה, שנאמר: "והשמתי
אני את הארץ...שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה"
(רש"י-ויקרא, כ"ו, ל"ב).
הפטרת ותאמר ציון:
הפטרת פרשת עקב פותחת
בטענתה הליכאורית של כנסת ישראל כלפי ה' יתברך, שנאמר: "ותאמר ציון עזבני
ה' ואדני שכחני" (ישעיה, מ"ט, י"ד), הגמ' מפרשת את כפילות הטענה של עזבני
ושכחני: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני', היינו עזובה היינו שכוחה? אמר
ר"ל: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר
מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי
ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל (ראשי גייסות-רש"י), ועל כל חיל
וחיל בראתי לו שלשים לגיון (שלטון), ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים
רהטון (הגמון), ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון (דוכס), ועל כל
קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא (פחה), ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו
שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא
בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני!? 'התשכח אשה עולה'? אמר הקב"ה: כלום
אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל
ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה
תשכחנה'. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי
מעשה סיני? אמר לה: 'ואנכי לא אשכחך'. והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא: מאי
דכתיב: 'גם אלה תשכחנה'? זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' זה מעשה סיני"
(ברכות, לב:). כלומר, בהפטריות הנחמה ה' הבהיר לכנסת ישראל כי הוא לא עזב
ולא ישכח את עם ישראל מעולם ועד עולם, ולא זו בלבד אלא שבהמשך ההפטרה מבטיח
הקב"ה לישראל: "והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך
ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי" (ישעיה, מ"ט, כ"ג),
דהיינו, ה' מנחם את כנסת ישראל המתרעמת על השפלת ישראל בגלות עקב החטא,
ומבטיחה: כי בזכות קיום המצוות ה' עתיד להגביה את ישראל משפלות הגלות
לגבהים דימיוניים, לפיכך למרות האיסור להשתמש לרעה במידת הגאוה בעוה"ז, ה'
יחייב את יראיו להתנשא על הגויים בעת גאולתם השלמה של ישראל.
לסיכום:
נמצאנו
למדים מן האמור לעיל כי הזלזול במצוה קלה מעיד על פגם ביראת שמים הנובע
מחטא הגאוה, וכן מובא במדרש: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי
לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות, פ"ה, כ), ללמדך: שאין גאוה לפני המקום.
אליהו אומר: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו
מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו
מתמעט" (מד"ר, במדבר, פרשה ד, כ). לפיכך גם הכלל וגם הפרט בישראל מוזהרים
שלא לחטוא בחטא הגאוה והיהירות משום שהם מובילים בהכרח לשכחת ה' יתברך,
שנאמר: "ואכלת ושבעת... השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך...פן תאכל ושבעת...ורם
לבבך ושכחת את ה' אלהיך...ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"
(דברים, ח', י'-י"ז), וכן אמר שלמה המלך: "יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך
רע ופי תהפכות שנאתי" (משלי, ח', י"ג). על כן התורה מזהירה את האדם שלא
יתגאה במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, וכו', אלא יש לו
לאדם להיות ענו מאוד ושפל ברך לפני אלהים ואדם, ולהודות לבורא עולם על כל
הטובה אשר נתן לו ה' יתברך ברוב חסדו. וכן מצאנו שאף על רגל גאוה נענשה בתו
של רבי חנינא בן תרדיון ונגזר עליה לישב בקובה (באהל) של זונות, כי "פעם
אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו!,
מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב 'עון עקבי
יסבני'? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין" (ע"ז, יח.).
לעומת זאת אמרו חז"ל: "מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל
הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלהים רוח נשברה', ולא עוד, אלא שאין תפלתו
נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (סוטה, ה:), וכן מצאנו שאף
הכהן הגדול אינו נכנס לקודש הקודשים בבגדי זהב "מפני גאוה" (מד"ר, ויקרא,
פרשה כא, י).
יה"ר שנזכה לבער מתוכינו את יצר הגאוה ונזכה למידת הענוה,
ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל
יגילו" (ישעיה, כ"ט, י"ט), "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" (תהילים,
ל"ז, י"א).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי
(חגי רפי)