מצות פדיון הבן - השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה

קוד: מצות פדיון הבן - השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בס"ד ו' אדר התשס"ז
בא- פדיון הבן-השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה
מבוא:
בפרשת בא ציותה התורה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (שמות, י"ג, ב', י"ג-ט"ו). דהיינו, התורה קבעה כי בבן הראשון שנולד יש קדושה מיוחדת מיתר הבנים, לפיכך אין הבכור יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה במצוות פדיון הבן. וכן מצאנו שבדרך הטבע, בנו הבכור של האדם חביב לפניו יותר מכל בניו. על כן גם משפט הבכורה הוא: לתת לבן הבכור פי שנים בירושה (דברים כ"א, י"ז). מטעם זה חפץ יעקב לקנות את בכורת עשו אחיו. שנאמר: ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי (בראשית כ"ה, ל"א). והקב"ה אישר את מכירת הבכורה ליעקב. שנאמר: כה אמר ה' בני בכרי ישראל (שמות ד', כ"ב). דהיינו, כל האומות הם בניו של ה', אבל ישראל חביבים לפניו יותר מכולם, לפי שהם בנו בכורו של ה', מפני שעלו במחשבה להבראות לפני כל האומות (חזקוני, שם). מתוך ישראל נתחבבו הבכורים ונבחרו לעבודת ה'. לפיכך אמר ה': שלח את בני ויעבדני (שמות ד', כ"ג). אך בעת שעשו ישראל את העגל, עמדו הבכורים והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל. באותה שעה נטל מהם ה' את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו. כפי שנאמר: מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני (הושע ד', ו'). במקום הבכורים לקח ה' את שבט לוי לשרתו, לפי שכל שבט לוי לא חטאו בעגל. שנאמר: בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה (דברים י', ח'). מתוך שבט לוי, לקח ה' את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים. והעניק להם כ"ד מתנות כהונה, מתוכם י"ב במקדש וי"ב בגבולין. אחת מן המתנות שבגבולין אשר נתן ה' לכהנים הוא חמשת הסלעים של פדיון בכור ישראל. מצות פדיון הבן מבוארת להלן בהרחבה:
א. הטעם למצות פדיון הבן – העברת קדושת הבכור לכהן.
ב. כוונות מצות פדיון הבן – הקנית ערך השותפות עם ה', סעודת הודיה, והקנית חיים טובים לבכור.
ג. מחיר הפדיון – חמשה סלעים שהם עשרים כסף כדי לכפר על עוון מכירת יוסף.
ד. מועד הפדיון – לאחר שלושים יום, ביום השלושים ואחד.
ה. בחירת שבט לוי – בכור שנולד להורה ממשפחת כהן או לוי פטור מפדיון.
ו. סדר הפדיון ומשמעותו – העמדת ערך חינוך הבן מעל למירוץ אחר הכסף.
ז. החזרת כסף הפדיון – בחירת כהן עני כדי לצאת גם ידי חובת מצות הצדקה.
הטעם למצות פדיון הבן:
מקורה של מצות פדיון בכורות וטעמה נאמר לישראל בטרם צאתם מארץ ממצרים, לאחר מכת בכורות ולפני מתן תורה. שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה (שמות, י"ג, ב', י"ג-ט"ו). בהמשך מצאנו כי בכורות ישראל לא נפדו אלא שימשו ככהנים. כפי שפירש הרש"י (שמות, י"ט, כ"ב-רש"י): וגם הכהנים - אף הבכורות שהעבודה בהם (זבחים קטו:). ונאמר: וישלח את נערי (הבכורות-רש"י) בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים ליהוה פרים (שמות, כ"ד, ה'). כלומר, הקדשת הבן הבכור לעבודת הכהונה, שימשה לפדיונם. וכן מובא במדרש: "...בכור בניך תתן לי (שמות, כ"ב, כ"ח), שבכורי ישראל במדבר היו כהנים. שנאמר: (שם, כ"ד, ה') וישלח את נערי בני ישראל, וכשחטאו בעגל הוציאן הקב"ה והעמיד לוים תחתם. שכן הוא אומר: (במדבר ג) ואני לקחתי את הלוים תחת כל בכור. לכך נאמר: בכור בניך תתן לי" (מד"ר, שמות, פר' ל"א). כלומר, בתחילה ה' נתן לבכורים שתי קדושות: קדושת בכור קדושת כהונה. לאחר חטא העגל ביטל הקב"ה את קדושת הכהונה מהבכורים והעבירה ללוים, ואת קדושת הבכור נצטוו ישראל לפדות בחמשה סלעים מן הכהן. לפיכך ציותה התורה פעם נוספת על מצות פדיון הבן בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, וביארה את טעמה בשנית, שנאמר: כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה' (במדבר, ג', י"ג), ונאמר: כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי (במדבר, ח', י"ז). כלומר, התורה קבעה כי בבן הבכור שהוא "פטר רחם" ישנה קדושה מולדת, המייחדת אותו מיתר הבנים, לפיכך אין בכור זה יכול לחיות כיתר הילדים את חיי החולין של העולם הזה, מבלי שנפדה במצוות פדיון הבן.
ודע, שמאהבת ה' את ישראל חפץ ה' בתחילה שכל הבכורים יהיו כהנים. על מנת שבכל משפחה בישראל, יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, ועל ידי זה יהיה כל עם ישראל קשורים בקשר דם עם עבודת ה' והקדושה, משום שלכל משפחה היה אמור להיות נציג שישרת את ה' במקדש. שנאמר: כה אמר ה' בני בכרי ישראל (שמות ד', כ"ב). אולם לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, הוריד ה' מישראל את קדושת הכהונה, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות, ל"ג, ו'), ובמקומם בחר ה' לקדש את כל שבט לוי, על אשר לא השתתפו בחטא העגל.
כוונות מצות פדיון הבן:
למצות פדיון הבן מספר כוונות עליונות: כוונה ראשונה: מצות פדיון הבן נועדה להודיע לישראל את קדושתם המיוחדת של בכורי ישראל, שנולדו באופן טבעי קדושים לה' יתברך, ובכדי שהבכור יוכל לעסוק בענייני חולין, יש צורך להעביר את קדושתו לכהן באמצעות מצות פדיון הבן. קדושת הבכורות נובעת מעובדת היותם דבר ראשוני להוריו, בדומה לקב"ה שהוא "ראשית המציאות". לפיכך מצוה התורה לקדש את הראשוניות, הן באדם, והן בבהמה, והן בביכורי פירות העץ. יתרה מזאת, כבר בראשית דרכם של ההורים, מדגישה התורה את שותפותו של ה' ביצירת הולד, ע"מ למנוע מההורים שזכו לבן בכור את התחושה שהולדת בניהם היא יצירה משותפת של ההורים בלבד. לפיכך מחייבת התורה את האב לפדות את בכור הבנים השייך בעצם לקב"ה, ובכך מתחזק בלב ההורים ערך השותפות עם הקב"ה בהולדת ילדיהם. כוונה שניה: מצות פדיון הבן היא סעודת הודאה לה' יתברך, על החסד שעשה ה' עם ישראל בעת יציאת מצרים, כשהרג ה' את בכורי מצרים ואת בכורי ישראל הציל. בנוסף לכך מצות פדיון הבן היא גם סעודת הודיה לה' על מתן חסד ההולדה לאם הולד, וגם על הזכות לקיים את מצוות פדיון בכורות, אשר רק לכשלושים אחוז מכלל ההורים מזדמנת הזכות לקיים מצוה זו. לפיכך סעודת פדיון הבן היא סעודת מצוה כסעודת הודיה לה' יתברך. כוונה שלישית: מצות פדיון הבן נועדה להקנות חיים טובים לבן הבכור אשר נולד כקדוש לה', כמובא בהקדמת ספר הזוהר (דף י"ד.): "בפקודא תליסר: למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו: חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דבר נש. וכד יפרוק ב"נ לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה - בכלל, והנה טוב - דא מלאך חיים, מאד - דא מלאך המות, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה".
מחיר הפדיון:
התורה קבעה את מחירו של פדיון הבכור, למשקל חמשה שקלים כסף טהור (שהם 96.15 גרם כסף מזוקק, ששווים בימינו הוא: כשבעה עשר דולר אמריקאי בכפוף למחיר אונקית כסף בבורסה העולמית, וכל המוסיף ונותן 100 גרם כסף הרי זה משובח). שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף, חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא" (במדבר י"ח, ט"ז). אך למרות שתורה ציותה לפדות את הבכור, במתן חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן, אפשר לתת לכהן גם שווה כסף, ובלבד שיהא שוויו כחמישה שקלים של זמן התורה (בכורות מט:, שו"ע יו"ד שה, ג). לפיכך רצוי לפדות את הבכור בכלי כסף, או במטבעות מכסף טהור, ולא בשטרות הכסף של ימינו.
הרש"י ורבינו בחיי כתבו טעם למצות פדיון הבן ולסכום הנדרש לקיומה: "נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד' דינרים, ואם כן ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף" (רבינו בחיי, בראשית ל"ז, כ"ח). וכן פירש הרש"י (בד"ה ואת פדויי השלשה): "ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם ויתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל" (במדבר ג', מ"ו). כלומר, הטעם למצות פדיון הבן הוא משום שכאשר הרג ה' את בכורי מצרים, גם בכורי ישראל היו ראויים לההרג, בעוון מכירת יוסף בכורה של רחל, אך ה' חס עליהם וקבע להם פדיון. ולפי שמכרו את יוסף במחיר חמשה סלעים, ציוה ה' לפדותם באותו סכום שקבלו במכירת יוסף.
לכאורה קשה על פירוש זה: הלא לוי היה שותף בכיר במכירת יוסף, וכן פירש הרש"י (בד"ה שמעון ולוי אחים): "בעצה אחת על שכם ועל יוסף ויאמרו איש אל אחיו...על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים (בראשית מ"ט, ה'). וכן פירש הרש"י (בד"ה את שמעון): (ב"ר) הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית מ"ב, כ"ד). לפיכך נשאלת השאלה, מדוע שבט לוי נפטר ממצות פדיון הבן? ועוד, לפי הטעם שפדיון הבן בא לכפר על מכירת יוסף, היה מן הדין לפטור את גם את שבט יוסף ואף את שבט בנימין שלא השתתפו במכירה? ועוד, רבינו בחיי כתב: "ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב"ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז"ל (בראשית ל"ז) ויקחהו וישליכו אותו, ויקחהו כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (שם מ"ב) ויקח מאתם את שמעון. (רבינו בחיי, במדבר א' כ'). לפיכך הרי ששבט שמעון נענש בעבור מכירת יוסף, א"כ לשם מה נדרשו כלל ישראל לדורות לכפר על מכירת יוסף באמצעות מצות פדיון הבן?
אלא נלענ"ד ששבט לוי כפר על עוון השתתפותו במכירת יוסף, בעת שקדש שם שמים ברבים בזמן שחטאו ישראל בעגל. שנאמר: כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה (שמות ל"ב, כ"ט). לפיכך זכו שבט לוי לברכת משה: כי שמרו אמרתך ובריתך ינצור. אולם, שבט של שמעון לא רק שלא תיקנו את חטאם במכירת יוסף, אלא שהוסיפו לחטוא במעשה זמרי נשיא שבטם. לפיכך לא ברכם משה, ונענשו ביתר חומרה מיתר שבטי ישראל. הטעם שגם שבטי יוסף ובנימין נכללו במצות פדיון הבן, למרות שהם לא השתתפו כלל במכירת יוסף. משום שישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט.) למצות (רש"י - ר"ה כ"ט.).
מועד הפדיון:
התורה קבעה את מועד קיום מצות פדיון הבן ליום הל"א להולדתו. שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה" (במדבר י"ח, ט"ז), כלומר, מצות הפדיון חלה לאחר שימלאו לבן חודש ימים, דהיינו, לאחר שלושים יום, בעת שיוצא מכלל נפל. וכן "תני רבן שמעון בן גמליאל אמר: כל המתקיים באדם שלשים יום אינו נפל, (במדבר י"ח) ופדויו מבן חודש תפדה" (ירושלמי, יבמות, סה. פי"א, הלכה ז'). בחשבון הימים נכללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. דהיינו, הפדיון יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. לדוגמא: אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי וכו. כלומר, רק לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום שלמים, והוא מגיע ליומו השלושים ואחד - ניתן לפדותו. לפיכך אם הבכור נפדה לפני כן, לא קיים אביו את מצוות פדיון בכורות. משום שמצות הפדיון חלה החל מיום הגעת הבן הבכור ליומו השלושים ואחד, החל מיום זה מוטלת החובה על האב לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר, אלא אם חל יום הפדיון בשבת קודש, נדחה הפדיון ליום ראשון, והזריזים מקדימים למוצ"ש.
ודע, שבמצות עשה של פדיון הבן חייב האב או הבן עצמו ולא האם. הטעם לכך שהבן חייב לפדות את עצמו כשמגיע לגיל י"ג שנה (במקרה שאביו לא פדאו), למרות שמעיקר המצוה חייב האב לפדות את בנו, משום שכלל חיובי האב בבנו נתחמים ביום הגיע הבן לגיל מצוות. לאחר י"ג שנים מסתיים חיובו של האב לפדות את בנו, וחיוב מצות הפדיון חלה על הבן עצמו. וכן מובא ביו"ד (ש"ה, טו) "עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל, חייב לפדות עצמו. (ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל) (מהרי"ל)". ונלענ"ד להוסיף טעם לכך שהבן מתחייב במקום אביו במצות שהיו חלות על האב, כגון: ברית מילה, פדיון וכו. משום שאשר הבן מגיע לגיל מצוות, מחויב הוא בין היתר במצות כיבוד אב ואם. דהיינו, הבן מתקן את מחדלו של האב אשר לא זכה לקיים את מצות פדיון הבן מסיבה כלשהיא, בבחינת "ברא מזכה אבא".
בחירת שבט לוי:
בעת שעשו ישראל את העגל, עמדו הבכורים והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל. באותה שעה נטל מהם ה' את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו. כפי שנאמר: מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני (הושע ד', ו'). במקום הבכורים לקח ה' את שבט לוי לשרתו, לפי שכל שבט לוי לא חטאו בעגל. שנאמר: בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה (דברים י', ח'). מתוך שבט לוי, לקח ה' את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים. והעניק להם כ"ד מתנות כהונה, מתוכם י"ב במקדש וי"ב בגבולין. אחת מן המתנות שבגבולין אשר נתן ה' לכהנים הוא חמשת הסלעים של פדיון בכור ישראל. בנוסף לראשית הגז, בכורים, בכור בהמה טהורה, פטר חמור וכו' (שאף הם הפרי הראשון). שנאמר: אני חלקך ונחלתך (במדבר י"ח, כ'). לפיכך מצות עשה על ישראל בכל מקום ובכל זמן לפדות בכור פטר רחם בישראל, אצל כהן. יתרה מזאת, בגין חבוב ה' את שבט לוי מיתר שבטי ישראל, זכה כל שבט לוי להיות פטור ממצות פדיון הבן, ונדרשו רק ישראל לפדות את פרי בטנם הראשון אצל הכהנים, אשר התחבבו לפני ה' מתוך שבט לוי, כמובא בגמ': "דזכי ליה רחמנא לכהן" (בכורות מח:).
וכן מצאנו שבזמן שהחליפו הלוים את הבכורים בישראל, לאחר חטא העגל, עלה מנין בכורי ישראל לעשרים ושנים אלף מאתים שבעים ושלושה, והלוים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. כך שרק מאתים שבעים ושלושה בכורי ישראל היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוים (במדבר, ג', מ"ג-נ"א). לפיכך כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, משום שאם הם עצמם יכלו להיות תמורת בכורי ישראל, אין להם צורך לפדות את עצמם. יתרה מזאת, אפילו אם אבי הבכור הוא ישראל, ורק אשתו היא בת כהן או בת לוי, גם במקרה שכזה אין ההורים צריכים לפדות את בנם בכורם (בכורות, מז.). הטעם לכך הוא משום במצות פדיון הבן "אין הדבר תלוי באב אלא באם. שנאמר, פטר רחם בישראל" (יו"ד ש,ה, י"ח). אך למרות שגם בכור הלוי פטור מפדיון, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, וכן נאמר: ויתן משה את כסף הפדים לאהרן ולבניו על פי ה' (במדבר, ג',נ"א).
ודע, שהתורה מצוה שתי מצוות הקשורות לבן בכור. האחת: שיש לפדות בכור "פטר רחם" מהכהן, והשניה: לתת לבכור האב, פי שנים בירושה. כלומר, הבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו. לפיכך בכור נולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שלא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פטר רחם", כלומר דווקא הבכור שיוצא כדרכו מרחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד). לעומת זאת לגבי הירושה אין חשיבות לדרך לידתו, אלא העיקר הוא שהבן הוא בכור לאביו.
סדר פדיון הבן ומשמעותו:
בטרם טקס פדיון הבכור, מצווה לקיים סעודה. דהיינו, נוהגים ליטול ידים תחילה, לבצוע את הלחם ולאכול ממנו כביצה, ולאחר מכן מקיימים את טכס הפדיון. לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה: את מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים שאתה חייב לתת לי כדי לפדותו? ועונה לו האב: רוצה אני את בני בכורי. ואז מברך האב שתי ברכות: האחת - "על פדיון הבן", והשניה - ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומיד נותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין, ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. לאחר מכן לוקח הכהן לוקח הדס, מברך עליו "בורא עצי בשמים", ומריח ממנו, בסיום מברך הכהן את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ"י מנהג הגאונים).
שאלת הכהן את האב, במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, אינה כפישוטה. שהרי אין לאב ברירה אלא לענות שהוא מעונין בבנו בכורו. כי הלכה פסוקה היא, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן - אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך כלל לכהן הפודה. ועוד, איזה אבא יהיה מוכן למכור את בנו בכורו בסכום כה פעוט?
אלא שמתרת השאלה היא להסביר לאבי הבן את משמעות היותו לאב, והכהן משמש רק כשליח התורה לצורך כך, בבחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי, ב', ז'). כלומר, עומק שאלת הכהן את האב "במאי בעית טפי" היא: האם אתה מעדיף את חינוך הבן וטיפוחו ברוחניות, או אתה מעדיף להזניח את הבן ולרדוף אחרי הכסף והעושר. כל כך עונה האב אני מעדיף את חינוך הבן וטיפוחו על פני המרדף אחרי חומרנות העוה"ז. מכאן לומד האב המאושר, מוסר לגבי את חשיבות הקנית חינוך הן לבנו הבכור, והן ליתר בניו אחריו.
ועוד טעם לשאלת הכהן "במאי בעית טפי", מובא ב"בעל ערוך השולחן" (יו"ד שה, לו), המפרש את ששאלת הכהן את אבי הבן היא כך: מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם, על ידי שתפדהו בחמישה סלעים? או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים, והבן הבכור יעסוק רק בעניינים של קדושה? משום שלולא הפדיון, היה צריך הבן הבכור להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, יועדו הבכורות לעבודת ה', כך שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. לפיכך הכהן הוא רק שליח הבא להסביר לאבי הבן את משמעות הפדיון, לפיכך כאשר האב עונה שהוא מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם, הוא מבין את עומק קדושתו של בנו הבכור.
ודע, שאת אשר ה' אוהב הוא מזכה במצות פדיון הבן, אשר כוללת בתוכה תיקון גדול, כמובא בזוה"ק: "בפורקנא דא קני ליה חיים" (הקדמת הזוה"ק, יד.), בנוסף לכך זוכה האב לקיים מצות עשה נדירה. לפיכך תקנו חכמים לאבי הבן הבכור שתי ברכות, כמובא בתלמוד בסיום מסכת פסחים: "רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן. בעו מיניה: פשיטא על פדיון הבן: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כהן מברך? או אבי הבן מברך? כהן מברך דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה. אתא, שאיל ביה מדרשא. אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים" (פסחים קכ"א).
נשאלת השאלה: וכי רבי שמלאי באמת לא ידע? ואם הוא לא ידע, איך ידעו בבית המדרש? אלא נלענ"ד שרבי שמלאי התפלא על השואלים עצמם שלא ידעו, לפיכך סבר שיתכן וישנם גם ת"ח שאינם יודעים. לפיכך בא לבית המדרש ושאל את התלמידים. שהשיבוהו בקול אחד אבי הבן מברך שתים. כלומר, חז"ל העדיפו את האב הזוכה במצוה ומחויב בה על פני הזכות של הכהן לקבלת כסף הפדיון. כפי שנאמר: כי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג', י"ד). וכן מצאנו שפירש הרש"י בד"ה: חמשה וששים ושלש מאות ואלף: "אמר כיצד אעשה? בכור שאומר לו תן חמשת שקלים, יאמר לי: אני מפדויי הלוים. מה עשה? הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן ה' שקלים, בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל" (במדבר ג', נ'). וכי בכורי ישראל לא שמחו לקיים מצות עשה בסכום פעוט של חמשת שקלים? אלא, שבכורי ישראל העדיפו שפדיונם יעשה על ידי בן לוי המשרת את ה' בקדושה לאורך זמן, מאשר להפדות בחמשה שקלים, שהם כמחירו של ילד קטן בערכים. שנאמר: ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף (ויקרא כ"ז, ו').
החזרת הכסף:
למרות שבימינו קיים ספק בחזקת הכהנים והלוים. לפיכך ראוי בכל פדיון בן בכור, לחפש כהן תלמיד חכם ועני, כדי ליתן לו את כסף הפדיון במתנה גמורה, ולקיים אגב כך גם מצות צדקה, ועל ידי כך מקיים האב את המצוה בשלמותה. ובנוסף לכך, במקרה של כהן עני, האב אינו נזקק למנהג שהכהן מחזיר את כסף הפדיון במתנה, מחשש גזל שמא אינו כהן. ומובא בגמ': "וכך היה מנהגו של רבי טרפון, שהיה נוטל ומחזיר... רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר. חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, אמר ליה: לא גמרת, ויהיבת מידעם ביש, הילכך אין בנו פדוי" (בכורות נא:). דהיינו, ר' טרפון היה כהן, וכשהיו נותנים לו את כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזיר את הכסף לאבי הבן לאחר הפדיון. משום שר' טרפון היה עשיר ונהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש יו"ד שה, ל). וכן מובא בהמשך שרבי חנינא הכהן, נהג להחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. פעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, כדי לרמוז לרבי חנינא להשיב לו את כסף הפדיון. אמר לו רבי חנינא: מהתנהגותך מובן כי לא נתת לי את כסף הפדיון מכל הלב, לפיכך אין בנך פדוי, משום שנתת את כסף הפדיון ע"מ לקבלו בחזרה. הטעם שההלכה מתירה לכהן להחזיר את כסף הפדיון, משום שעיקר מצות פדיון הבן בימינו היא, להחדיר את קדושת ישראל, לחיי הורי הבכור והמוזמנים לטכס פדיון הבן.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, עיקר מצות פדיון הבן בימינו, נועדה להדגיש כי קדושתם של בכורי ישראל, לא התפוגגה מאז יציאת מצרים ועד היום הזה. לפיכך ייחסו חז"ל למצות פדיון הבן משמעויות רבות ועמוקות הן במישור הכללי של עם ישראל והן במישור האישי של האב. כלומר, מצות פדיון הבן מדגישה במישור הכללי כי המשכיות קדושתם של ישראל לא נפסקה, וביחוד קדושתם של הכהנים והלוים שבתוכם נותרה כמימים ימימה. במישור האישי קיום מצות פדיון הבן מקנה להורים את ערך השותפות שלהם עם הקב"ה בבניהם, וכן את אמונתם שהכל ניתן להם מידי שמים, לפיכך סעודת המצוה של פדיון הבן, מביעה את ההודאה לה' גם ברגעי השיא של חיי האדם. ובנוסף לכך מדגיש טכס הפדיון שערך חינוך הבנים חייב להיות מעל לערכי המרדף אחר חומרנות העוה"ז. לפיכך על ידי קיום מצות פדיון הבן בהידור, זוכים ישראל שיתקיים בהם מקרא שכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות,כ"ה, ח').
יה"ר שנזכה לראות בהשיב ה' את הכהנים לעבודתם בביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו, נזכה לקיים את מצות פדיון הבן בשלמות.
ויתקיים בנו מקרא שכתוב: וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי (ירמיה, ל"ב, מ-מ"א).
יה"ר שיתן ה' את ברכתו לבני ישי שזכה לקיים את מצות פדיון הבכורלבנו רפאל, מוצ"ש פרשת תרומה בו' אדר שבט תשס"ז. יה"ר שבזכות מצות הפדיון יזכה לגדל את רפאל בנו לתורה, למעשים טובים, ולחופה. מתוך בריאות, אושר, ועושר רוחני וגשמי, וימלא הקב"ה את כל משאלות לבכם לטובה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרבתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם (ויקרא, כ"ו, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)