קוד: בראשית - צלם אלהים בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
בס"ד כ"ו תשרי התשס"ו
בראשית-צלם אלהים
מבוא:
ספר התורה נפתח בחומש בראשית אשר בראשיתו התורה פותחת בתיאור בריאת העולם בששה ימים בעשרה מאמרות של הקב"ה. סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, והתפתחות ראשית האנושות, משמשים כתפאורת רקע לקביעת ה' את יסוד השכר ועונש, ואת מצוות הדת היסודיות. וכן מצאנו כי מיד עם בריאתו של האדם ציוהו ה' את מצות עשה הראשונה: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), ומובא בגמ': "תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו"' (יבמות, סג:). בהמשך מכינה התורה את הרקע למצות שמירת השבת כבסיס לאמונה בבורא העולם, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', א'-ג'). בהמשך קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). בסיום פרשת בראשית ממחישה התורה את יסוד השכר ועונש, ומבהירה את מגבלות יסוד הבחירה החופשית, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. מצוות הדת היסודיות האמורות בפרשת בראשית על רקע תהליך יצירת העולם, מבוארות להלן בהרחבה:
א. צלם אלהים – בריאת גרעין יכולת באדם המסוגל להצמיחו לדרגה אלהית.
ב. שלבי התפתחות האדם ומצוות האל – עליה במדרגות צלם אלהים מותנת בקיום מצוות התורה.
ג. התר ואיסור הריגת אדם הנברא בצלם אלהים – חוסר שיוויון בחביבות האדם בעיני ה'.
ד. יסוד הבחירה החופשית - תכניות האל מתגשמות במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם.
צלם אלהים:
בריאת האדם המפורטת במקרא במעשה בראשית, מתארת את יצירת האדם "בצלם האלהים". השאלות המתבקשות מכך הם: מהו משמעות המושג "צלם אלהים"? ומהי המשמעות בריאת האדם "בצלם אלהים" הלכה למעשה?
נלענ"ד לומר שהתורה דייקה לומר בצלם "אלהים" ולא בצלם ה' משום שמילת אלהים היא לשון רבים, כמובא ברש"י: "כאשר התעו אתי אלהים - לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו עמו, והועד בבעליו" (רש"י- בראשית, כ', י"ג). לפיכך פשוט וברור לכל בר דעת כי צמד המלים "צלם או דמות אלהים", לא נכתבו כדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לקב"ה. משום הקב"ה הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. על כן כל תיאורי המקרא המדמים את ה' כדמות אדם כביכול, לא באו אלא כדי לסבר את אוזנו של האדם דל הדמיון והמרחב האלהי. וכן תמצא כי למרות שבראשית הבריאה נבראו רק זכר ונקבה, בכל זאת התפתחות האנושות יצרה בבני האדם שוני פיזי-צורני כך שכל אדם נוצר שונה מחבירו. כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו'. כמאמר חז"ל: "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו" (סנהדרין לז., לח.).
לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלהים", דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: "בצלם אלהים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז) לבין "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'). מטעם זה נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: "ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו" (בראשית ה', א'). וכן נאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי" (בראשית ו', ו'-ז'). משמעות הדבר הוא: שכאשר נאמר בצלם אלהים ברא אותו, המושג "צלם אלהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם המסוגל לצמוח לדרגה אלהית נצחית. כגון: משה איש האלהים (דברים ל"ג, א'). וכן נאמר: "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים..א"ר אבהו אני מושל באדם מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן ט"ז:). לעומת זאת, כאשר נאמר בצלם אלהים עשה את האדם, המושג "צלם אלהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של יכולות אלהיות לשליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית, בתחילה נאמר: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א', כ"ו). כלומר, מאחר ועד כה היו המלאכים היצורים הנשגבים ביצירה האלהית, הודיעם הקב"ה בדרך נימוס כי בדעתו לעשות אדם בודד בעל יכולות שליטה בתחתונים, כדמות היכולת האלהית לשליטה ביקום.
לאחר מכן נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז), כלומר, לאחר ההתיעצות הנ"ל עם המלאכים (ע"מ ללמד דרך ארץ ומדת ענוה – רש"י) ברא הקב"ה אדם בעל גרעין יכולת רוחנית המסוגלת לצמוח לדרגה אלהית נצחית, ובנוסף לאדם ברא הקב"ה גם את הנקבה, כאשר לשותפותם ניתנה היכולת ליצור אדם חדש, ועל ידי כך להנציח ולהרבות את דמותם ויכולותיהם הנבראות. כל כן נאמר בסמוך: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א', כ"ח), דהיינו, גם ברכה וגם ציווי להרבות את צלם האלהים אשר נברא בהם. וכן "ת"ר שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע: הלובן שממנו עצמות וגידים וציפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת: אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם" (נדה לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, כך שביכולתם להמשיך את הטוב האלהי שבתוכם ולהגשימה במציאות החומרית, אך בריאת האדם ונשמתו הנצחית נותרת תמיד בידיו של ה'.
בהמשך מתאר המקרא את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'), כלומר, הקב"ה יצר באדם שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים (רש"י, ומד' רבה בראשית פר' י"ד). יצירת האדם בעולם הזה כבעל יכולות אלהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית נעשתה מעפר האדמה. לעומת זאת יצירת האדם לתחיית המתים, נבראה מרוח אלהים, אשר נפחה באדם את גרעין יכולתו הרוחנית לצמיחה והגעה לדרגה אלהית נצחית.
לצורך השלמת אופן יצירת האדם, מפרט המקרא את בנית האשה מצלעו של האדם, שנאמר: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב', כ"ב). דהיינו, תכונות האדם יציר האל, חולקו לשתי ישויות נפרדות, כאשר חיבורם כאחד, מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלהים.
ואכן האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם המולדים לא שמרו על צלם אלהים אשר נברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה'. לפיכך מחה ה' את "האדם אשר ברא" (בראשית ו', ז'), והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו, וברכם וציום "פרו ורבו" (בראשית ט', א') בבריאת צלם אלהים חדש, דהיינו, ציווי על הוספת גרעיני היכולת הרוחנית לצדיקות. לאחר מכן נכפל ציווי "פרו ורבו ושרצו" (בראשית ט', ז') בעשית צלם אלהים, כאמור בסמוך: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'), דהיינו, ציווי על הפריית היכולות אלהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
בדרך זו ניתן להבין את הנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. וכן מובא במשנה (קידושין, פ"ד, י"ד): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה'): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". לפיכך, מחד גיסא ה' "הצטער" על ההכרח לגמול לרשעים כרשעתם ולהאבידם מן העולם, ומאידך גיסא רוה נחת מנח אשר שמר על "צלם האלהים" אשר בתוכו.
ודע, שסיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית, אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית. דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם את יכולת הבחירה לעבור מרצונו על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם, ולעומת זאת לבהמה לא ניתנה היכולת להיות אדם. וכן נאמר: "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מ"ט, א'), כלומר, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות. וכן "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:). לפיכך ברא הקב"ה את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט). דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלהים" תלויה בקיומם של מצות האל. מטעם זה מתארת התורה את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל, דהיינו, כשם שסדר הבריאה המדורג בבראשית קובע את חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, כך גם סדר תולדות האנושות קובע את דרגות בני האדם אשר נבראו כדי לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.
שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:
בתחילה ברא הקב"ה אדם עירום, בעל תוחלת חיים בלתי מוגבלת, ללא ידיעת טוב ורע, שיכנו בגן עדן וציוהו "ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה, מצות עשה מכל הגן אכל תאכל, מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (רבינו בחיי, בראשית, ב', ט"ז). לאחר שנכשל האדם הראשון בחטא ואכל מעץ הדעת, נגזרה על האדם מיתה, גירוש מגן העדן, וחיוב במצוות שכליות מעטות: "רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על האדם. רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם, ויש אומרים אף על הדינים" (סנהדרין נו:), על מנת לאפשר לאדם להתעלות בדרגת "צלם אלהים".
לאחר עשרה דורות (1656 שנים לב"ע), כל דור המבול (פרט לנח) חטאו באי קיום שבע מצוות בני נח מתוקף היותם נבראים ב"צלם אלהים", דהיינו, מתוך היותם בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. לפיכך נגזרה על כלל האנושות הכחדה, וקוצצו שנות חייו של האדם עד למאה ועשרים שנה.
בהמשך לכך ציוה ה' על בני נח לקיים שבע מצוות בסיסיות (עבודה זרה, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי) וכרת עמם ברית עולם, על מנת לאפשר לכלל האנושות להתעלות בדרגת "צלם אלהים", וכן "רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" (מד"ר, בראשית, פר' מד). אך גם צאצאי נח בני דור הפלגה מרדו באל ובמצוותיו, ובעקבות כך נגזרה על כלל האנושות פירוד, ושפות דיבור שונות.
לאחר עשרה דורות נוספים (1948 שנים לב"ע), השכיל אברהם להבין אחדותו של הבורא ומשמעות בריאתו את האדם בצלם אלהים. כתוצאה מכך בחר בו האל, וציוהו לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו, דהיינו, פרידה מכלל האנושות. בהמשך כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם, והוסיף לו ה' את מצות ברית המילה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו, על מנת להפרידו מיתר בני האדם ולהעלותו בדרגת "צלם אלהים". מצאצאי אברהם נבחר יצחק להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שהקב"ה היה מעורב ישירות בהתעברותו הבלתי שגרתית. מצאצאי יצחק נבחר יעקב להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שגם בהתעברותו הבלתי שגרתית היה הקב"ה מעורב ישירות. עקב שלמותו של יעקב והוסיף לו את ה' את מצות גיד הנשה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו.
לאחר שבעה דורות נוספים (2448 שנים לב"ע), נגלה ה' לעם ישראל, כרת עמם ברית, ונתן להם את התורה השמיימית הכוללת תרי"ג מצוות, ע"מ להשלימם ולאפשר רק להם להגיע לדרגת "נברא בצלם אלהים". דהיינו, רק החל מיום קבלת התורה הושלמה למעשה בריאת ה' את האדם "בצלם האלהים". כלומר, מכאן ואילך קבעה התורה שבני ישראל הם אשר נבחרו על ידי האל בורא העולם, להיות בעלי היכולת לשאת בתואר "צלם האלהים", ואילו העבריינים והעכו"ם הוצאו מכלל "צלם האלהים", משום שלא חפצו לקבל עליהם את התורה השמיימית. וכן מצאנו שתהליך בירור "צלם אלהים" מצוי גם בתהליך הבריאה עצמה, לפי שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים, משום היותו עיקר הבריאה, שנאמר: "כל שתה תחת רגליו" (תהלים ח',ז'). כך גם עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שהוא עיקר הבריאה, כפי שנאמר: "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז',ו').
במקביל לקבלת ישראל את ברית התורה, קיבלו ישראל עליהם אחריות על כלל האנושות, כמובא בגמ': "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.), "רב אמר: לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" (מד"ר, ויקרא, פר' יג). בנוסף לכך, קבלת התורה ע"י ישראל נתנה להם זכויות וחובות הכוללת שכר ועונש יותר מכל עמי הארץ. כלומר, מחד גיסא נתנה התורה לישראל שכר ויכולת להגיע לדרגה מעל המלאכים, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צ"א, א'), ונאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח',ו'), ונאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים כ"ח, א'). מאידך גיסא הזהירה התורה את ישראל מן העונשים הקשים והשפלות שיהיו מנת חלקם באם ימרו את מצוות ה', שנאמר: "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת...והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" (דברים כ"ח, נח-נט').
ודע, שהמנין שאנו מונים לבריאת העולם נקבע לראשונה בברייתא "סדר עולם רבה" של התנא רבי יוסי בן חלפתא (תלמידו של ר"ע, חי במאה השניה לספירתם), דהיינו, לפני כ-1850 שנה. על סמך זה נקבע מנין היהדות לפיו העולם קיים כששת אלפים שנים, ולעומת זאת מחקרים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים (הזויים) מוכחים כי העולם, כדור הארץ והאדם נוצרו לפני מליוני שנים כביכול. ניתן לתרץ את הסתירה בין שני המניינים בעובדה שהשמש הירח והכוכבים נבראו ביום הרביעי ומכן ואילך נקבע היום האסטרונומי של עשרים וארבע שעות, כפי שנאמר: "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א', י"ד). כלומר, יתכן לומר שארבעת ימי הבריאה הראשונים ארכו מליוני שנים כדברי החוזים. לטענתם (ההזויה) של החוקרים כי נמצאו שרידי חלקי שלד המצביעים על קיום אדם לפני שלושה מיליוני שנים כביכול, יתכן לומר כי השרידים האלה שנחקרו בהזיונם, הם משרידי הבריאות הקודמות לבריאת העולם של זמננו, וכן מובא במדרש: "אר"י בר סימון: יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי" (מד"ר, בראשית, פרשה ג'). וכן מובא בגמ': "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים, נד.). כלומר, המנין שישראל מונים הוא מעת בריאתו של האדם בצלם אלהים. וכן אף החוקרים מודים כי התרבות האנושית ראשונה היא התרבות השומרית בארם נהריים שהיתה לדבריהם לפני כששת אלפים שנה, שהוא גם המועד שאנו מונים לבריאת העולם.
ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלהים":
בתחילת ספר בראשית קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענש קין בגין חטא הריגת הבל אחיו, משום שקין נברא "בצלם אלהים", דהיינו, בעל יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. לפיכך לא עמדה לקין זכות הטיעון "לא ידעתי, לא אמרת לי שאסור, לא הזהרת אותי" וכד', אלא בגין מעשיו נגזרה על קין מיתה, אם כי בשל חזרתו בתשובה נדחה ביצוע גזר דינו לשבעה דורות. סיפור הריגת הבל במקרא נועד להדגיש את החשיבות שהתורה מייחסת לקדושתם של חייו של כל אדם הנברא בצלם אלהים.
יחד עם זאת נראה לכאורה כי קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין התר ואיסור הריגת אדם. בראשית אסרה התורה איסור גורף על כלל האנושות בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר ואפילו לא להרוג את עצמו, בנימוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לעומת זאת, מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם. כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין וכו', ואף הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודת כוכבים, פ"ז, א'): "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו", "...אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים ביננו" (הלכות עבודת כוכבים, פ"י, ו').
נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף על הריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלהים". כלומר, ציווי התורה הוא כי אדם הנברא בצלם אלהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, חל איסור מוחלט להורגו, כמובא במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאלו אבד עולם מלא; וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאלו קים עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, ה'). לעומת זאת, אדם הנברא בצלם אלהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת, וכגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. כלומר, פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, כפופים יתר העמים אשר נעשו בצלם אלהים לשבע מצוות בני נח ועליהם חל איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.
לכאורה גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית, לפיה אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמינו). יתרה מזאת, לכאורה הציווי להריגת עכו"ם בדין נראה אכזרי ומנוגד לאמור בגמ': "אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה', ולא באכזריות ח"ו, משום מטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלהית. דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט). כלומר, לבורא העולם קונה שמים וארץ, הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים.
את דרגות חביבות הבורא מתאר ומסביר התנא באבות (פרק ג', משנה י"ד): "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' (דברים י"ד), חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא". כלומר, בדרגה התחתונה של החביבות נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות נמצאים ישראל בני הקב"ה, ובדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה. משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שני בנים, שיכן המלך את בניו בשני בתים במדינה מרוחקת, בעלית הגג של בנו הבכור החביא המלך אוצר גדול, ובעלית הגג של אחיו הקטן החביא המלך מעט זהובים. המלך ציפה שבניו יתעלו ויגיעו למטמון אשר צפן להם, כך שכאשר בנו הבכור יגלה את האוצר, יתעשר מיד ויחזור לשכון בארמון אביו המלך, ואילו כאשר בנו הקטן יגלה את הזהובים שהוחבאו עבורו, יוכל אותו בן להתקיים ולשרוד באותה מדינה מרוחקת. אולם אם שני בניו לא יתעלו לחפש את מטמוני המלך אזי יהיו שניהם ענים מרודים, עד שימותו חסרי כל. לכך התכוון התנא באומרו: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא", וכן נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" (תהלים, ל"א, כ').
יסוד הבחירה החופשית:
תכלית הבריאה היא קיום מצוות התורה וקבלת שכרה, לפיכך ניתנה לאדם התבונה ויכולת הבחירה החופשית שהיא מעלתו היתרה מעל כל הנבראים, כדברי הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב", וזאת ע"מ שיקבל את שכרו בגין נצחונו על הרע הנברא בתוכו. כלומר, האדם נבדל מיתר הנבראים, ברשות שניתנה לו ע"י בורא העולם לבחור או בדרך הטובה ולהיות צדיק כמשה רע"ה, או לבחור בדרך הרעה ולהיות רשע כירבעם בן נבט, או לבחור בדרך ביניים כל שהיא. שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו" (בראשית, ג', כ"ב), "כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו" (הלכות תשובה, פ"ה, א). בהמשך לכך קובע הרמב"ם בהלכותיו כי יסוד הבחירה החופשית הוא: "עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה...שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם" (הלכות תשובה, פ"ה, ג). לעומת זאת, מקראות מפורשים קובעים כי כל בחירותיו של האדם נצפים מראש ע"י הקב"ה, שנאמר: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (ישעיה, מ"ו, י'), "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא (ישעיה, מ"א, ד'), "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהמות (תהלים, קל"ה, ו'), וכן מובא במשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, ט"ו). דברים אלה סותרים לכאורה את יסוד הבחירה החופשית, ומלמדים כביכול שהבחירה החופשית של האדם אינה קיימת כלל ועיקר, משום שהכל נקבע מראש על פי התכנית האלהית.
תשובת הרמב"ם לסתירה פנימית זו היא: "דע, שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו" (הלכות תשובה, פ"ה, ד'), "...אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך" (הלכות תשובה, פ"ה, ה'). כלומר, אין האדם מסוגל להבין בשיכלו את העתיד אשר נקבע לו מראש, לפיכך מבחינתו של האדם הבחירה החופשית נותרה כל כנה. דהיינו, הרמב"ם "הניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה", כך השיג עליו הראב"ד. הראב"ד פותר את הסתירה באומרו: "ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה", דהיינו, ידיעת ה' את בחירתו העתידית של האדם, אינה מהוה מכשול או סיוע לבחירתו החופשית של האדם.
נראה לענ"ד כי הנקבע מראש בתכנית האלהית אינו עומדת בסתירה לזכות הבחירה החופשית המוגבלת שניתנה לאדם, משום שמחד גיסא התכנית האלהית כוללת מספר אינסופי של חלופות ועת ביצועה פתוח לשינויים, וכן נאמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם (ישעיה, נ"ה, ח'-ט'), ומובא בגמ': "כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה (יבמות, צח.), יתרה מזאת, מצאנו שבכוחו של הצדיק לבטל את גזרת ה' כמובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:), וכן נאמר בזוה"ק: "הקודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקודשא בריך הוא? צדיק. דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה" (זוה"ק, שמות, טו.). ומאידך גיסא, הבחירה החופשית של האדם מעצם טיבעה היא זכות מוגבלת ליראת שמים בלבד, כמובא בגמ': "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה. ואומר לפניו רבש"ע: טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה טז:). כלומר, ה' אינו גוזר מראש על האדם אם הוא יהא ירא שמים אם לאו, אלא הבחירה החופשית של האדם מוגבלת ליראת שמים בלבד, לפיכך קבעה התורה עונשים בגין בחירתו הרעה של החוטא. וכן מצאנו שהתורה מצוה: "ובחרת בחיים" (דברים, ל', י"ט), ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, האדם צריך לבחור בטוב, אך גם ניתנה לו היכולת לבחור ברע. נמצאנו למדים מכאן שבמקביל לחופש הבחירה מתקיימת בעולם גם ההשגחה האלהית, אשר גורמת לכך שכל תכניות האל תתגשמנה במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם. בדרך זו גם גזרות ההשגחה העליונה וגם הבחירה החופשית של האדם מתקיימות יחד, כמובא בגמ': "זכו אחישנה לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), כלומר, האתגר שניצב בפני האדם הוא התגברות על יצר הרע ובחירה חופשית בקיום מצוות התורה, כתנאי לקבלת שכרו או עונשו בעתיד.
וכן מצאנו בפרשת בראשית שהקב"ה הציב אתגר בפני ברואיו ע"י שברא שני יצורים שווים, ונתן לבחירתם החופשית את חלוקת השליטה בעולם. הזוג הראשון היו השמש והירח, אך הירח חמדה לשלוט על החמה בניגוד לרצון ה' ונענשה, כמובא בגמ': "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס:). הזוג השני היו אדם וחוה, אשר אכלו מעץ הדעת בניגוד למצות ה', ובנוסף לכך כפר האדם בטובה כמובא בגמ': "בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ע"ז, ה:), לפיכך נענשו שניהם וגורשו מגן עדן. הזוג השלישי היו קין והבל, אשר במקום לחיות בשלווה בחרו בדרך המריבה, ומובא במדרש שהיו בינהם שלושה סוגי מריבות: ריב כלכלי, "אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין" (מד"ר, בראשית, פרשה כב), וריב דתי, "זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש וזה אומר בתחומי יבנה" (ילק"ש, בראשית, ד, סימן לח), וריב על אשה: "תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין". בסוף מריבותיהם רצח קין את הבל אחיו ואף הוא אבד מן העולם בשל כך. ללמדנו שבחירת היצורים בדרך השלילית גרמה להקדמת העונש האלהי הנגזר עליהם מראש.
ודע, שהבחירה החופשית שניתנה לאדם הינה מוגבלת בזמן, כמאמר הרמב"ן: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (הרמב"ן, ל',ו').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, קיומו של שכר ועונש אלהי, ומגבלות הבחירה החופשית הכתובים בפרשת בראשית נועדו להבהיר לכלל האנושות את אפסיותם, ולהזהירם לקיים את מצוות ה' ולהמנע מן החטא, משום שבורא העולם חי וקיים לנצח, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. בנוסף לכך נדרשו ישראל להתחדש תמיד באמצעות קיום מצוות הנישואין, שמירת השבת, והתעלות במדרגות צלם אלהים ע"י קיום מרצון את כלל מצוות האל, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים פרק ל', י"ט), דהיינו, הבחירה ברע הינה בחירה במוות, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים פרק ל', ט"ו), ונאמר: "לכן כה אמר אדני ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו. הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (ישעיה, ס"ה, י"ג-י"ד).
יה"ר שנזכה לראות בימינו בהתגלותו שמו של משיח אשר נברא "קודם שנברא העולם" (פסחים, נד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה, ס"ה, י"ז-י"ט).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)