קוד: וירא - צחוקם של אברהם ושרה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
בס"ד י"ז חשון התשס"ו
וירא – צחוקם של אברהם ושרה
צחוקם של אברהם ושרה – ה' קובע גבולות לצחוק ומגבלות למלאכים.
צחוקם של אברהם ושרה:
בטרם מל אברהם את עצמו בשרו ה' על הולדתו הצפויה של יצחק בנו, בתגובה לבשורה זו נאמר: "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (בראשית, י"ז, י"ז). ה' קבל בהבנה את צחוקו של אברהם אשר נלווה אליו נפילת אפיים, ואף הורה לו להנציח את צחוקו בשמו של בנו העתידי, שנאמר: "וקראת את שמו יצחק" (בראשית, י"ז, י"ט). לעומת זאת לאחר מילת אברהם כששב ה' לבשר לאברהם על הולדתו הצפויה של יצחק וגם שרה צחקה, התרעם עליה הקב"ה כביכול עד ששרה נאלצה להתכחש לעובדת צחוקה, שנאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת (בראשית, י"ח, י"ב-ט"ו). לכאורה מתעוררות השאלות: מדוע ה' קבל בהבנה את צחוקו של אברהם ולא התריס כנגדו "היפלא מה' דבר"? ועוד, אם צחוקו של אברהם היה טעות, מדוע הונצח צחוקו בשמו של יצחק? ועוד, מדוע היה צריך הקב"ה לבשר לאברהם פעמיים ובסמיכות, על הולדת יצחק? ועוד, מדוע ה' פנה לאברהם בגין צחוקה של שרה? ועוד, מדוע שרה הכחישה בפני ה' את העובדה שצחקה?
אלא נלענ"ד כי בבשורה הראשונה נאמר: "ויאמר אלהים אל אברהם", דהיינו, הבשורה הראשונה היתה במידת הדין. לפיכך צחוקו של אברהם היה צחוק של אמונה ובטחון מלווה בנפילת אפיים, כמאמר הרש"י: "מי שאינו צריך לדאג, נופל בדבר לשון צחוק כמו (איוב, י"א): 'וישחק לרעש כידון" (רש"י-משלי, ל"א, ל"א). לפיכך לא עורר צחוקו של אברהם תרעומת אלא קורת רוח, על כן ציוהו ה' להנציח את צחוקו בשם בנו העתידי, וכן כתב הרמב"ן: "וצוה אותו וקראת את שמו יצחק, בעבור הצחוק שעשה אברהם, וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה" (בראשית, י"ז, י"ז), וכן תרגם אונקלוס: "וחדי" מלשון חדוה. כלומר, לאחר שלאברהם נולד ישמעאל לעת זקנתו, היה סמוך ובטוח שיולד לו גם יצחק, לפיכך שמח אברהם גם על בשורת מדת הדין. לאחר מכן בסמיכות של מספר ימים כפל ה' את דבר הבשורה לשרה אשר לא הרתה מעולם, ואף אורח נשים פסק ממנה. הבשורה לשרה נעשתה הן ע"י אברהם לאחר שה' נגלה אליו לראשונה ואף החליף את שמה משרי לשרה כהכנה ללידת יצחק, והן ע"י מדת הרחמים באמצעות שליחת מלאך רחמים אישי לשרה, כמובא בגמ': "מיכאל שבא לבשר את שרה" (ב"מ, פו:), דהיינו, ה' בישר לאברהם ולשרה על הולדת יצחק בתחילה במדת הדין ולאחר מכן במדת הרחמים, משום שבלידת בן קיימים שני מרכיבים: בחינת הדין לאיש ע"פ מעשיו ורחמים לאשה בזמן ההריון והלידה. מטעם זה צחוקה של שרה גרם להתרעמות ה' כלפי אברהם אשר ספר לשרי על ההבטחה הראשונה של מדת הדין ולא שכנעה כראוי שגם לידת יצחק במדת הדין זוהי בשורה משמחת, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה". בשמוע שרה את תרעומתו של ה' כלפי אברהם, הבינה שרה בצדיקותה כי התרעומת מופנית גם אליה בעקיפין: הן משום הפגיעה באברהם, וגם משום פגיעת צחוקה במלאך מיכאל המבשר, והן משום צחוקה על הבשורה במדת הרחמים, ואף משום כפיות הטובה שבטאה בצחוקה כביכול, לפיכך שתרגם אונקלוס: "וחיכת שרה". בתגובה לכך הכחישה שרה את פרשנותו המשתמעת של ה' לכוונות צחוקה הפנימי, דהיינו, שרה טענה כי לא היה בכוונת צחוקה לפגוע באברהם או במלאך מיכאל, וכי צחוקה בא לבטא חדוה כצחוקו של אברהם וכשמו האלהי של בנה העתידי, אלא שיראה היא מכפל הבשורה שנאמרה גם במידת הדין וגם במידת הרחמים. כלומר, שרה בקשה מה' שגם ההריון וגם הלידה יהיו במדת הרחמים, משום שע"פ מידת הדין ישמעאל הוא בכורו של אברהם וזכאי הוא לכפל בירושה, וכן מובא במדרש: "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים" (מד"ר, בראשית, פרשה נג). על כך השיבה ה' "לא כי צחקת", דהיינו, צחוק המבטא אמונה ובטחון אינו שלם כאשר הוא מלווה ביראה ממדת הדין, משום שצחוק המלווה בחשש נכלל בהגדרת חיוך.
לפיכך בעת הולדת יצחק תקנה שרה את צחוקה ושמחה גם על הטוב הניתן במדת הדין, שנאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (בראשית, כ"א, א'), דהיינו, פקידת שרה נאמרה במידת הרחמים, אך ההריון והלידה נאמרו במידת הדין, שנאמר: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהים... וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים" (בראשית, כ"א, ב', ד')... ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי (בראשית, כ"א, ו'), ותרגם אונקלוס: "ואמרת שרה חדוא עבד לי ה' כל דשמע יחדי לי", וכן פירש הרמב"ן: "כי כל הרואה ענין נפלא באדם לטוב לו, ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה: 'צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי', כענין 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהלים קכ"ו, ב'). כלומר, צחוקה המושלם של שרה, עתיד להיות הצחוק של עם ישראל בעת ביאת המשיח, וכן נפסק להלכה: "משחרב בית המקדש תקנו שכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית... ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו" (טור, או"ח, סימן תקס), וכן "א"ר יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות, לא.).
ודע, ששרה אמנו צחקה בפני המלאך המבשר מיכאל, והמלאך עצמו לא התרעם עליה, משום שהמלאך מיכאל היה מוגבל בשתי מגבלות. מגבלה אחת היא: תוכן שליחותו לבשר לשרה ולא להתוכח עמה, והמגבלה השניה היתה: דרגתה הרוחנית של שרה שהיתה מעל דרגתו של המלאך מיכאל, כשם "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (מד"ר, שמות, פר' א, תנחומא, שמות, סי' א). לפיכך התפלא ה' על שרה דרך אברהם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה"? אברהם לא הגיב, אך שרה לא עמדה מנגד אלא העזה להכחיש את דברי ה' באופן ישיר, שנאמר: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה". בהמשך לכך ה' לא הענישה, אלא פנה אליה ישירות כדבר איש אל רעיהו: "ויאמר לא כי צחקת (בראשית, י"ח, ט"ו).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)